הנתבע לא מסר מידע על הדירה ללודמילה, שראתה את הדירה כשבועיים לפני שהוצגה לנתבע ובאותו הזמן לא הביעה רצון לרכוש אותה. ללודמילה דירה סמוכה באותו הרחוב, ונודע לה מסטודנטים שמתגוררים בדירתה שהדירה מוצעת למכירה, ומבירור שערכה במקום קיבלה את הטלפון של בעל הדירה, יצרה עמו קשר, אך לא הייתה הסכמה לגבי המחיר. לאחר תקופה פנה הנתבע למשרד התיווך של התובע, תיווך ארז, והמתווכת אריאלה הציגה בפניו מספר דירות, ובכלל זה את הדירה הנדונה, למרות שהנתבע הודיע לה כי ידידה שלו כבר ראתה את הדירה ולכן לא מצא טעם לבקר בה, אך בכל זאת נכנס לדירה לפרק זמן קצר, לאור הפצרותיה של המתווכת. לודמילה, לאחר שלא איתרה נכס אחר, פנתה לאחר כחודש וחצי את בעל הדירה ורכשה את הדירה, מבלי שקיבלה את המידע מהנתבע. נזקו של התובע הינו לכל היותר בשיעור 1% משווי הדירה. הנתבע לא תמך את כתב ההגנה בתצהיר מטעמו, הגם שהיה עליו לצרף תצהיר לאימות העובדות, כמתחייב בהליך של סדר דין מהיר, והתצהיר היחיד מטעמו הנמצא בפני, הינו זה שהוגש בתמיכה לבקשתו למתן רשות להגן. בתצהירו הנ"ל הצהיר הנתבע, בתמצית, כי לא רכש באמצעות התובע את הדירה. הוסכם על דמי תיווך בשיעור 1% משווי הנכס, והוא תוקן ללא רשות הנתבע לשיעור של 1.5%, ולפיכך הנתבע הגיש תלונה במשטרה, וההסכם נבדק על ידי גרפולוגית מטעמו שמצאה כי נתון זה במסמך זויף. הנתבע לא רכש את הדירה. סיכומי הצדדים ביום 4.7.2013 נערך בפני דיון הוכחות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב. הצדדים צירפו לסיכומים מטעמם מסמכים שונים שחלקם לא הוגשו במסגרת דיון ההוכחות, ולפיכך לא היה מקום לצרף מסמכים אלה לסיכומים, ולא ראיתי לנכון להידרש אליהם. כמו כן לא ראיתי לנכון להידרש לטענות חדשות שבעובדה שעלו בסיכומי הצדדים, ואשר לא עלו במסגרת הראיות והעדויות שבפני. התובע הגיש בקשות להגשת מסמכים נוספים לאחר גמר פרשת הראיות, שלא ראיתי לנכון לקבלן, מהטעם שהיה מקום להגישם במועד שנקבע לכך, וליתן לצד שכנגד את ההזדמנות להגיב ולחקור עליהם (החלטותיי מימים 22.7.2013 ו- 4.8.2013). העניינים שלגביהם הצדדים אינם חלוקים אין מחלוקת לגבי העניינים הבאים- הנתבע חתם על הסכם לקבלת שירותי תיווך מהתובע. הדירה הוצגה בפני הנתבע על ידי המתווכת אריאלה מטעם משרד התיווך של התובע (עדות הנתבע, ע' 8, ש' 12-13). לנתבע קשר קרוב ואף אינטימי עם לודמילה. עסקת רכישת הדירה נערכה עם לודמילה. השאלות שבמחלוקת השאלות העיקריות שבמחלוקת הינן האם התובע שימש כגורם יעיל ברכישת הדירה, והאם יש לראות את הדירה כמי שנרכשה על ידי הנתבע, או שנרכשה על ידי לודמילה, וככל שיימצא כי נרכשה על ידי האחרונה, האם הנתבע העביר ללודמילה את המידע שקיבל ממשרד התובע לגבי העמדת הדירה למכירה. דיון אקדים ואציין כי לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני ראיתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה, מהטעמים שיפורטו בהמשך החלטה זו. מעדותו של התובע עולה כי בעל הדירה, מר חנן רוטשילד, לא יצר קשר עם משרד התיווך, ולא פרסם את הדירה למכירה, והתובע הוא שיצר עמו קשר, מכיוון שהדירה נמצאת בסמוך לאוניברסיטת בן גוריון, באזור מבוקש להשכרה על ידי סטודנטים, ושימשה את בעליה, המתגורר באזור הצפון, להשכרה לסטודנטים. לאחר קבלת הסכמתו של בעל הדירה, פרסם התובע את פרטי הדירה בעיתון מקומי ובאתר "יד שתיים", ללא חשיפת פרטים מזהים של הדירה, כך שהיה ניתן לקבל את הפרטים לגביה רק ממשרד התיווך. הדירה הוצגה לנתבע על ידי המתווכת אריאלה ממשרד התובע. התובע טען כי הנתבע הביע התעניינות ברכישת הדירה, וניהל שיחות עמו בעניין זה. התובע יצר קשר עם בעל הדירה, והאחרון ביקש למצות את מלוא תקופת השכירות של הדיירים שהתגוררו בדירה, ובשלב מסוים הנתבע ניתק מגע מהתובע, ולא השיב לפניות בטלפון. לאחר חלוף תקופה התברר לתובע כי הדירה נרכשה על ידי לודמילה. אין מחלוקת שהמתווכת אריאלה הראתה את הדירה הנדונה לנתבע, הגם שבמהלך חקירתו של התובע ניסה הנתבע להוביל קו חקירה שלפיו יכול שהמתווכת הראתה לו דירה אחרת, או שבהסכם התיווך נרשמה דירה אחרת, אלא שבחקירתו הנגדית העיד שראה את הדירה הנדונה, "ש. אתה ראית את הדירה עם אריאלה? ת. ראיתי" (ע' 8, ש' 12-13), והתובע העיד כי אין בבניין דירה נוספת של בעל הדירה, מר חנן רוטשילד (ע' 3, ש' 16). מהנתונים שבפני עולה בבירור כי עובר לחתימת הסכם התיווך על ידי הנתבע בפני המתווכת אריאלה, שהציגה בפניו את הדירה, כוונת הצדדים הייתה לדירה הנדונה שהוצגה בפני הנתבע, ולא לדירה אחרת. התובע נסמך על כך שבין הנתבע לבין לודמילה קיים קשר קרוב במיוחד, וכי הנתבע עושה מנהג בעלים בדירה. מעיון בדו"ח החוקר שהוצג לעיוני, עולה כי הנתבע מקיים קשר קרוב עם הגב' לודמילה, שהינה גרושה עם ילדים, רכבו חנה ליד רכבה בסמוך למקום מגוריה, והנתבע נראה יוצא ובא מדירתה של לודמילה עם ילדה שככל הנראה הינה בתה הקטינה של לודמילה. עוד עולה מדו"ח החקירה כי הסטודנט המתגורר בדירה הנדונה הפנה את החוקר לנתבע כמי שהינו בעל הדירה, ואף מסר את מספר הטלפון הנייד של הנתבע, ובמענה לשאלה שהופנה אליו השיב כי אינו בטוח שהנתבע ירצה למכור את הדירה מכיוון שנרכשה לא מזמן. בדו"ח צוין כי בשיחת טלפון שקיים החוקר עם הנתבע טען האחרון בתחילה כי "אין לי כלום", ובהמשך שנשאל האם ברצונו למכור את הדירה השיב כי הדירה שופצה ואין ברצונו למכור אותה. כן עולה מדו"ח החוקר כי בשיחה שערך החוקר לשוכרת הדירה במועד רכישתה, הודיעה האחרונה כי שכרה את הדירה מבעל הדירה המתגורר באזור הצפון, ולאחר מכן הדירה נמכרה לאדם כבן 50 עם בעיות הליכה ועם מקל הליכה, שיש ברשותו מספר דירות באותו הרחוב, ותיאורה מתאים לנתבע, אשר סובל מבעיות בהליכה ונעזר במקל, ואישרה כי שמו של אותו אדם הינו יורם, וכי קיבלה ממנו תשלום בגין חלק יחסי של תקופת השכירות בשל יציאתה המוקדמת מהדירה. הנתבע טען במהלך דיון ההוכחות כי- "אני אומר שגב' לודמילה היא ידידה שלי ואני לא מבין למה הביאו חוקר, אני לא חי איתה..." (ע' 6, ש' 7). ובהמשך- "ש. בינך לבין לודמילה יש קשר שהוא אישי? ת. יש לי עם עוד שלוש בחורות שאני איתם בקשר אינטימי, ולפעמים גם עם לודמילה" (ע' 8, ש' 14-15), ודומה שהצהרותיו מדברות בעדן בעניין זה. לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני לא מצאתי כי התובע הניח בפני ראיות בכמות ובאיכות מספקת לצורך הוכחת הטענה שלפיה יש לראות את הדירה כמי שנרכשה על ידי הנתבע, למרות שהזכויות עליה נרשמו על שם לודמילה, מהטעמים שלהלן. מכיוון שהזכויות בדירה נרשמו על שם לודמילה, הרי שיש יותר מיסוד למסקנה כי הסכם רכישת הדירה, שלא הוצג בפני, נערך ונחתם בין לודמילה לבין בעל הדירה, ובדיווחים לרשויות המס צוינה לודמילה כרוכשת הדירה. התובע לא מצא לנכון לזמן לעדות את לודמילה, הגם שנטל הבאת הראיה הראשוני ונטל ההוכחה מונח על כתפיו, ומן הראוי היה לזמן את לודמילה לעדות כדי לברר עניינים שהינם מהותיים לצורך בחינת השאלה האם רישום הזכויות בדירה על שמה אכן משקף את מצב הדברים האמיתי בעניין זה, או שמא אין בו אלא כסות לזכויותיו של הנתבע בדירה, כגון-מקור המימון לדירה, לרבות פירעון תשלומי המשכנתה שנרשמה על הדירה (דו"ח החוקר), תשלום המסים לצורך הרכישה, וקיומן של הסכמות אפשריות בינה לבין הנתבע לגבי הזכויות בדירה. באת כוח התובע גם לא מצאה לנכון להפנות שאלות בעניינים אלה לנתבע בחקירתו הנגדית. החוקר הובא לעדות ולא מצאתי כי נסתר בחקירתו הנגדית לגבי האמור בדו"ח החקירה, הגם שבמהלך חקירתו התעמת עמו הנתבע לגבי הטענה כי בשיחת הטלפון עמו אכן התייחס לדירה הנדונה. יחד עם זאת, המידע שנאסף על ידי החוקר בשיחותיו עם שוכרי הדירה במועד רכישתה ובמועד החקירה, לגבי הקשר של הנתבע לדירה ולהשכרתה, הינו בגדר עדות מפי השמועה, והאנשים עימם שוחח החוקר לא הובאו לעדות, וגרסתם לא הועמדה למבחן במסגרת חקירה נגדית, מה גם שהנתבע לא עומת עם ממצאי דו"ח החקירה במסגרת חקירתו הנגדית שהייתה קצרה ביותר. יש לציין כי בדו"ח החוקר צוין שהשיחות שביצע החוקר הוקלטו, אלא שאלה לא הובאו בפני, ולא התבקשה הגשתן כראיה בתיק זה. מעבר לכך, לא ניתן לשלול את האפשרות כי הנתבע מנהל עבור לודמילה, שעמה יש לו קשרים קרובים, את העניינים הנוגעים לדירה, לרבות השכרתה. לגבי השאלה האם יש לראות בנתבע כמי שמסר ללודמילה את המידע לגבי העמדת הדירה למכירה, הנני סבור כי עלה בידי התובע להביא ראיות בכמות מספקת הנדרשת במשפט האזרחי, כדי להוכיח שהנתבע מסר את המידע הרלבנטי ללודמילה. הוכח בפני כי הנתבע מצוי בקשר קרוב ללודמילה, ומהראיות שהוצגו בפני עולה כי יש לו קשר קרוב לנעשה בדירה. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה מטעמו כי מסר ללודמילה מידע על העמדתה של הדירה למכירה, וטען כי נודע לה על כך מהסטודנטים ששכרו ממנה דירה אחרת שברשותה, וכן העלה טענות נוספות לגבי ההליכים שהובילו לרכישת הדירה על ידה. אלא שלכתב ההגנה לא צורף תצהיר לצורך אימות הטענות שבעובדה שהועלו בו, ולא הוגש תצהיר מטעמו של הנתבע לצורך תמיכה בטענות אלה, ומכאן שלא ניתן לראות בטענות שהועלו בכתב ההגנה כחלק ממסכת הראיות של הנתבע בהליך שבפני. בתצהיר היחיד שהוגש על ידי הנתבע (מיום 12.2.2013), הצהיר האחרון כי- "... ראיתי דרכו כמה דירות ולא רכשתי באמצעותו אף דירה...", וכן- "... ולא רכשתי בסופו של דבר שום דירה". כן נטען כי שיעור דמי התיווך שעליו הוסכם עמד על אחוז אחד, ולא מעבר לכך, וכי הוגשה מטעמו תלונה במשטרה לגבי זיוף בשיעור דמי התיווך (לאחוז וחצי), וכן פנה בעניין זה לבדיקה של גרפולוגית. מכאן, שאין בפני הצהרה שניתנה כדין על ידי הנתבע, שלפיה לא מסר ללודמילה מידע לגבי העמדת הדירה למכירה, או לגבי מקורות המידע ששימשו אותה, לפי טענתו, לגבי העמדת הדירה למכירה. הנתבע הודיע במהלך דיון ההוכחות כי הוא שוקל להעיד מטעמו את לודמילה ואת בעל הדירה (המוכר), וניתנה לו האפשרות להודיע על רצונו להעידם, וכן קבעתי כי ככל שיודיע על רצונו להעידם, ייקבע מועד דיון הוכחות נוסף, כנגד תשלום הוצאות, אלא שהנתבע בחר שלא לעשות שימוש באפשרות זו. בשים לב לקרבתו של הנתבע ללודמילה, ולטענות שהעלה בכתב ההגנה מטעמו באשר למקור ידיעתה של לודמילה לגבי הדירה, שלא נתמכו בתצהיר, ולכן לא ניתן לראותן כחלק ממסכת הראיות שבפני, וגם אם היו מועלות בתצהיר מטעמו של הנתבע, היו אלה טענות מפי השמועה, שכן יש להניח כי נמסרו לו על ידי לודמילה, ומכיוון שיש בטענות אלה כדי לתמוך באינטרס הנתבע בהליך זה, הרי שהיה על הנתבע להעיד עליהן את לודמילה, לצורך הוכחתן לגופם של דברים. בנסיבות העניין, ולאור קרבתו של הנתבע ללודמילה, יש להעמיד כנגדו את החזקה, פרי ההלכה הפסוקה, שאם היה מביאה למתן עדות, היה בעדותה כדי לפעול לרעתו, וגרסתה הייתה מתיישבת עם הטענה כי הנתבע הינו מקור ידיעתה לגבי העמדת הדירה למכירה (ע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו; פורסם במאגרים משפטיים). עניין נוסף שיש להתייחס אליו הינו קשירתו של הנתבע לחיוב הנטען בדמי התיווך במהלך המגעים שהיו בין הצדדים לאחר רכישת הדירה. התובע העיד כי לאחר שנודע לו שהדירה נמכרה, פנה לנתבע ודרש ממנו את תשלום דמי התיווך, והאחרון הפנה אותו לאחיו שהינו מתווך ובעבר היה לו משרד בסמוך למשרד התובע. התובע העיד כי האח אמר לו- "ארז בוא לא נעשה סיפור לא נפרק פה משפחה, כך (צ"ל- "קח", הח"מ) 3,000 ₪ ונגמור את העניין", ואילו התובע עמד על כך שיש לשלם את מלוא דמי התיווך, ונענה כי העניין יגיע לתביעה משפטית, והתבקש לשלוח את המסמכים הנוגעים להליך המשפט למענו של האח ולא למענו של הנתבע. כן העיד כי לאחר שליחת מכתב ההתראה אחיו של הנתבע יצר עמו קשר בטלפון, והתובע הודיע לו שאין בכוונתו להגיע להסדר פשרה לגבי דמי התיווך (ע' 4-5). במהלך עדותו זו של התובע, הנתבע היה נסער והתפרץ מספר פעמים לתוך דברי התובע, ודבריו נרשמו בפרוטוקול הדיון תוך כדי עדות התובע. כאשר העיד התובע כי הודיע לאחיו של הנתבע שהוא עומד על תשלום מלוא שכרו והאח השיב שבמצב דברים זה העניין יעמוד לבירור משפטי, אמר הנתבע- "... אתה יודע למה כי אתה זבל גדול" (ע' 4, ש' 30), ובהמשך- "יש לך עיניים גדולות ואלוהים יחזיר לך בגדול" (ע' 5, ש' 1), וכן- "הבן אלף הזה לא עשה כלום ורוצה כסף" (ע' 5, ש' 4). מעבר לכך שאמירות אלה של הנתבע לא היו ראויות להיאמר, וראיתי לנכון להתריע בעניין זה בפני התובע שהתנצל על האופן שבו התבטא (ע' 5, ש' 8-9), הרי שיש לשים לב לכך שאמירות אלה התייחסו ברובן לגבי היקף שכר התיווך שנדרש על ידי התובע, והעדר רצונו להתפשר לגביו, ולא לגבי הגרסה שהעלה התובע באשר למגעים שהתנהלו בינו לבין הנתבע באמצעות אחיו, ולגבי ההצעה הכספית שהועברה לתובע מטעמו של הנתבע. ככל שלתובע לא היה כל קשר למכירת הדירה, לא היה מקום לערב את אחיו במגעים מול התובע, או להציע לו הצעה כספית בניסיון ליישב את המחלוקת. התרשמתי שהתובע מסר בעניין זה גרסה מהימנה, הן מהאופן שבו העיד, והן ממבע פניו והתנהגותו של הנתבע בזמן מתן העדות, מה גם שהנתבע לא מצא לנכון לחקור את התובע בחקירה נגדית לגבי גרסתו הנ"ל, לעמת אותו עם גרסתו, או להעלות סייגים לגביה, וכן לא מצא לנכון לבקש להעיד את אחיו כעד הזמה מטעמו, הגם שביקש לאפשר לו להעיד את לודמילה ואת בעל הדירה (אלא שלא הביאם לעדות, בסופו של דבר). בשים לב לכך שהדירה לא פורסמה כלל למכירה על ידי בעליה, אלא על ידי התובע בלבד, תוך שפרטי הדירה לא נחשפו בפני הציבור הרחב, מכיוון שאין מחלוקת כי הדירה הוצגה בפני הנתבע על ידי מתווכת ממשרדו של התובע, לאור הקשר הקרוב שבין הנתבע לבין לודמילה, שהינו קשר אינטימי כעולה מעדותו, ולאור ממצאי החוקר לגבי הקשר שבין הנתבע לבין שוכרי הדירה, שיש ליתן להם את המשקל המתאים בהיותם בגדר עדות שמיעה, אך עדיין יש מקום להביאם בחשבון במסגרת כלל השיקולים הצריכים לעניין, ובשים לב לעדות התובע, שמצאתי שהינה מהימנה, לגבי ההצעות שהועלו מטעמו של הנתבע לגבי תשלום דמי התיווך, וקשירתו לחיוב בתשלום דמי התיווך, ובהעדר ראיות סותרות מטעמו של הנתבע בסוגיה הנדונה, הנני סבור כי עלה בידי התובע להביא ראיות בכמות ובאיכות מספקת לצורך הטית מאזן ההסתברות, ולהסקת המסקנה שלפיה ניתן לראות בנתבע כמי שהעביר ללודמילה את המידע שקיבל ממשרד התובע לגבי העמדת הדירה למכירה, לצורך רכישת הדירה ישירות מבעליה. חובתו של הנתבע לשאת בתשלום דמי התיווך במידה ויעביר את המידע לגבי הדירה לאחר, מעוגנת בסעיף 4 להסכם התיווך- "אני מתחייב למסור לצד שני כי נשלחתי על ידך, וכמו כן לא למסור לאחר את האינפורמציה שקבלתי ממך. אם אפר התחייבותי זו אשלם לך דמי תיווך שהיית מקבל משני הצדדים כאילו נמסרה האינפורמציה על ידך לצדדים לעסקה", ומלשון הסעיף עולה כי החיוב הינו לתשלום חלקו של הנתבע בדמי התיווך, וכן לגבי חלקו של מוכר הדירה. לעניין חיובו של הנתבע בתשלום חלקו של המוכר בדמי התיווך אציין כי הנתבע קיבל את המידע לגבי העברת הדירה למכירה ממשרד התיווך של התובע, והעביר אותו ללודמילה, באופן שאפשר את רכישת הדירה ישירות מבעליה, ללא מעורבותו של התובע, ותוך שנמנעה ממנו האפשרות למלא את תפקידו כמתווך, לקשור בין הצדדים לעסקה, ולשמור על האינטרסים שלו בכל הקשור להבטחת תשלום דמי התיווך מהצדדים המעורבים, ומכאן, שהתנהגותו של הנתבע עולה כדי אי קיום התחייבויותיו על פי הסכם התיווך בדרך מקובלת ובתום לב, והפרת הסכם התיווך. אין מחלוקת כי בעל הדירה לא חתם על הסכם תיווך המסדיר, בין היתר, את תשלום שכר התיווך על ידו במקרה שמאמצי התיווך של התובע יישאו פרי. הדרישה לקיומו של הסכם תיווך חתום על ידי מזמין שירותי התיווך מעוגנת בסעיף 9.(א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המתווכים"), כדלקמן- "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הכלכלה". המדובר בחוק קוגנטי ובדרישה קוגנטית שיש למלאה. יחד עם זאת, התובע העיד כי מר רוטשילד מתגורר בצפון הארץ, המגעים עמו, וכך גם הרשות להעמיד את הדירה למכירה, ומסירת פרטי השוכרים, נעשו על ידו באמצעות שיחות טלפון, והוא עמד על כך שכל ההסכמים יחתמו באזור הצפון, ולכן טרם נחתם עמו הסכם לקבלת שירותי תיווך, חרף הסכמתו לפעולות התיווך לצורך מכירת הדירה. עם זאת, את הדרישה הצורנית שהתווה הדין לצורך הקמת החיוב בתשלום שכר התיווך, יש לקרוא ולהחיל לאור עיקרון תום הלב, שהינו עיקרון על בשיטת משפטנו (ראו לעניין זה- ע"א (ת"א) 1691-09 נועם לנדאו נ' קראסן הייטס בע"מ; כב' השופט ד"ר קובי ורדי (ברוב דעות). 24.6.2010; ע"א (ת"א) 2216/09 חגית זינגר יאיר נ' סטולר דב ואח'; כב' השופטת רות לב הר שרון. 28.4.2011; פורסמו במאגרים משפטיים). מכיוון שהנתבע אפשר בהתנהגותו, העולה כדי חוסר תום לב, לקשירת עסקה ישירה עם המוכר תוך עקיפתו של התובע, ומנע ממנו את ההזדמנות לגרום לקשירת העסקה עם המוכר, ולפעול לקבלת שכר תיווך גם מהמוכר, יש מקום בנסיבות העניין לסטות מדרישת חוק המתווכים בעניין זה. בין הצדדים נטושה מחלוקת לגבי שיעור שכר הטרחה על פי הסכם התיווך. עיון בהסכם התיווך מעלה כי במקור נרשם בו ששיעור דמי התיווך יעמוד על 2% בצירוף מע"מ, אלא ששיעור זה נמחק ונרשם בכתב יד 1.5. התובע טען כי שכר התיווך הועמד על אחוז וחצי, כפי שנרשם בהסכם, ואילו הנתבע טען כי שיעור שכר התיווך נקבע לאחוז אחד, ולאחר מכן הוסף עוד חצי אחוז, והדבר נעשה בניגוד להסכמתו, וללא ידיעתו, ועולה כדי זיופו של נתון זה בהסכם. לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני מצאתי לנכון לקבל את גרסת הנתבע שלפי שיעור שכר התיווך צריך לעמוד על אחוז אחד משווי עסקת מכירת הדירה. אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם התיווך נחתם על ידי הנתבע מסגרת פגישתו עם המתווכת אריאלה חנינה, ממשרד התיווך של התובע, וכי השלמת הפרטים עליו נעשתה על ידי הגב' אריאלה. מטעם הגב' אריאלה הוגש תצהיר לתיק, אלא שבתום עדותו של התובע, הודיעה באת כוחו כי אין בכוונתה להעיד את הגב' אריאלה, ולכן לא ניתן לראות בתצהירה חלק ממסכת הראיות מטעם פרשת התביעה. מהאמור לעיל עולה כי כל שעומד בפני לגבי הסוגיה הנדונה הינה גרסתו של הנתבע שלפיה כל שהוסכם בינו לבין הגב' אריאלה הינו ששיעור שכר התיווך יעמוד על אחוז אחד, וכי העדכון בנתון זה נעשה מאוחר יותר שלא בהסכמתו. הנתבע לא נחקר בחקירתו הנגדית לגבי טענה זו ולא מצאתי שנסתר לגביה. להשלמת התמונה אציין כי הנתבע הגיש לתיק חוות דעת של גרפולוגית מטעמו, אלא שלא הזמינה לעדות לצורך הגשת חוות דעתה בדיון ההוכחות והעמדתה לחקירה נגדית, ולפיכך לא ראיתי לנכון להשתית את מסקנתי בסוגיה זו על ממצאי חוות הדעת. לאור האמור לעיל יש מקום לחייב את הנתבע בתשלום חלקו בשכר התיווך בשיעור של אחוז אחד משווי עסקת מכירת הדירה. לגבי חיוב התובע בתשלום חלקו של מוכר הדירה בדמי התיווך, לא מצאתי לנכון להעמיד את שכר הטרחה הנוסף על שיעור של שני אחוז כפי שנתבע על ידי התובע, אלא על שיעור של אחוז אחד בלבד, וזאת לאחר שמצאתי כי שכר התיווך שהוסכם בין הצדדים לתיק הינו בשיעור של אחוז אחד משווי העסקה, ובשים לב לכך שלא נחתם הסכם תיווך בין התובע לבין מר רוטשילד, התובע לא העיד לגבי שיעור דמי התיווך שהוסכם ביניהם, ולא ברור מה היה שיעורם של דמי התיווך ככל שהעניין היה מגיע לכלל הסכמה ביניהם, מה גם שהלכה פסוקה היא כי במקום שלא נקבע שיעור דמי התיווך שיש לשלם למתווך, ונמצא שיש מקום לחיובם, יש להעמידם על שיעור כולל של שני אחוז בעסקאות נדל"ן המשמש למגורים, או להשקעה פרטית, ועל אחוז אחד, ככל שמדובר בעסקאות מסחריות בעלות היקף משמעותי, כגון בית מלון או בית משרדים (ע"א 2144/91 הנרי מוסקוביץ נ' אסתר ביר, כמנהלת עיזבון המנוח טוביה ביר ז"ל וערעור שכנגד. כב' הנשיא מאיר שמגר (כתוארו דאז). פ"ד מח (3) 116, פסקאות 18-19; פורסם במאגרים משפטיים), ובמקרה הנדון המדובר בדירת מגורים. התובע טען כי שווי העסקה לרכישת הדירה עמדה על סך של 520,000 ₪, ולא מצאתי כי עניין זה היה במחלוקת בין הצדדים, ולפיכך יש לחשב את דמי התיווך לפי סכום זה. התוצאה התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים- דמי תיווך בשיעור כולל של שני אחוז משווי עסקת רכישת הדירה בסכום של 12,272 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. החזר הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מועד הוצאתן ועד למועד התשלום בפועל. שכר טרחתה של באת כוח התובע בסכום כולל 2,360 ₪, בשל ניהול ההליכים בתיק זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. הנני מורה על ביטול עיכוב ההליכים והכספים בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 2105244118, בכפוף לכך שהתובע יעדכן את יתרת החוב בתיק בהתאם לתוצאות פסק הדין. חוזהתיווך