עת חנה רכב התובעת ברחוב, עלה לפתע הרכב הפוגע באש אשר שרפה את רכב התובעת בצידו השמאלי (להלן: "השריפה"). למקום הוזמנו שירותי כיבוי ומשטרה. תמצית טענות הצדדים: בכתב התביעה טוענת התובעת, כי האש פרצה מרכבו של הנתבע ומשם התפשטה אל רכבה, כי הנתבע התרשל, כי נטל הראיה נמצא על כתפי הנתבע לאור הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקנ"ז"), וכי חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו" בהתאם לסעיף 41 לפקנ"ז. בדיון שנערך ביום 3.2.13, ציין ב"כ התובעת, כי "אנו מסתופפים על סעיף 39 לפקודת הנזיקין", זאת מבלי שביקש לעמוד עוד על סעיף 41. הנתבע, מצידו, מכחיש כי השריפה נבעה, במישרין או בעקיפין, ממעשה או מחדל שלו וכן מכחיש קיומו של קשר סיבתי בין השריפה לבין הנזקים שנגרמו לרכב התובעת. עוד טוען הנתבע, כי לאחר אירוע השריפה, הוא נעצר ונחקר על ידי המשטרה בחשד להצתת הרכב, אולם התיק נגדו נסגר מאחר ולא נמצאו ראיות מספיקות להעמדתו לדין. בהסכמת הצדדים, בראשית הדיון אשר התקיים ביום 19.12.13, הציג ב"כ התובעת לבית המשפט ארבע הודעות מתיק המשטרה. עוד יצוין, כי המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת האחריות, וכי על עיקר הנזק לא היתה מחלוקת. סעיף 39 לפקנ"ז: סעיף 39 לפקנ"ז דן ב"חובת הראיה ברשלנות לגבי אש", והוא מורה כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". כאשר מתקיימים תנאי סעיף 39, מועבר לגורמים הנזכרים בו, ובכלל זה לבעל מיטלטלין מהם יצאה אש, נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. בעל המיטלטלין יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו (ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1), 866,870). התביעה שלפניי הוגשה בגין נזקים ואין מחלוקת כי נזקי התובעת נגרמו עקב אש. כמו כן, לא היתה מחלוקת כי הנתבע הוא בעליו של הרכב הפוגע וכי כלי רכב הוא בבחינת "מיטלטלין". דיון והכרעה בראשית דבריי אציין, כי במסגרת דיון בבקשה להארכת מעצרו של המשיב לצרכי חקירה, בה יוחסה לנתבע עבירה של הצתה, נטען כי הנתבע הצית את רכבו בחניה שליד ביתו וכי עקב כך ניזוקו שני כלי רכב שחנו ליד ביתו. בדיון בבקשה, הוצגה בפניי ראיה, סרטון וידאו, ממצלמת אבטחה המצויה במקום. אציין, כי הסרטון זכור לי, וכי מצאתי שקיים דימיון מסוים בין האדם הנצפה יוצא מהרכב מייד לאחר שהחל להתלקח לבין הנתבע. יחד עם זאת, סברתי כי לא ניתן היה לזהות בוודאות את הנתבע כמי שנצפה בסרטון. לפיכך קבעתי שהראיות שקשרו את הנתבע עם מעשה ההצתה, היו חלשות, אם כי, קיימות. עתה, מדובר בתביעה אזרחית. הנטל העובר אל הנתבע לפי סעיף 39 לפקנ"ז הינו נטל השכנוע עצמו, להוכיח את הגנתו, כנדרש במשפט אזרחי, מעבר ל - 50%. במקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי האש יצאה מרכבו של הנתבע אל רכב התובעת. אין חולק כי המדובר בהצתה, כך עולה גם מהסיכומים (בע"פ) של הצדדים. מכל מקום, כל הצופה בסרטון יגיע למסקנה, בוודאי במאזן ההסתברויות, כי אדם כלשהו הצית את רכבו של הנתבע. על הנתבע להראות שההצתה לא נגרמה עקב רשלנותו. בכתב ההגנה נטען (סעיף 18.6, 18.7), כי הנתבע לא יכול היה לצפות את נסיבות האירוע ולא יכול היה למנוע תוצאותיו. טיעון זה אינו מתיישב עם מסמכי תיק המשטרה ובעיקר עם דבריו של הנתבע עצמו, בדיונים מימים 3.2.13 וכן 19.12.13. מעיון במסמכי המשטרה ובתצהיר עדות ראשית, לצד שמיעת עדותו של הנתבע עולות סתירות רבות, שיש בהן כדי להביא למסקנה כי הנתבע לא הרים הנטל שעבר אליו, לפי סעיף 39 לפקנ"ז: מקום הימצאותו של הנתבע בשעת האירוע: בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 7), הצהיר הנתבע, כי ביום 31.10.10 בשעות הערב, עת שהה בחדרו הנעול, שמע צעקות והתקהלות של אנשים מתחת לבניין בו הוא מתגורר, וגילה כי רכבו עולה באש. לדבריו, מיד רץ למטה וכשהגיע לחניה גילה שהמשטרה וצוותי כיבוי האש כבר הגיעו למקום. הנתבע מוסיף (סעיף 8), כי מיד לאחר אירוע השריפה נחקר על ידי המשטרה. לעומת זאת, בדיון שהתקיים ביום 3.2.13, מסר הנתבע "אני באותו זמן לא הייתי בבית. אני סטודנט. השכנים התקשרו אלי שיש שריפה ואז באתי" (עמ' 2 שורות 19-20). בחקירתו במשטרה, מיום 3.11.10, נשאל הנתבע: "ש. בתאריך 31.10.10 אמרת שהיית במכללה. ת. משמונה עד שלוש ורבע. ש. ואיפה היית אחר כך? ת. בבית". (עמ' 1 שורות 2-5 למסמך "הודאת חשוד"). בעדותו בבית המשפט, מיום 19.12.13, כאשר נשאל לפשר הסתירות שלעיל, השיב הנתבע כי חזר מהלימודים והיה בבית (עמ' 18 שורות 5-9). עוד נשאל הנתבע לגבי השעה בה פרצה השריפה: בחקירתו במשטרה מיום 31.10.10 בשעה 23:22, נשאל הנתבע מתי התרחשה השריפה. הנתבע השיב: "לפני חצי שעה, שעה משהו כזה. לא מזמן אני לא זוכר" (עמ 2 שורות 20-21). בחקירתו מיום 3.11.10, נשאל באיזו שעה ידע על השריפה. הנתבע השיב, כי פחות או יותר מדובר היה בשעה 19:00, אם כי לא היה לו שעון, היתה זו שעת חשיכה ולא ידע מה השעה (עמ' 2 שורות 42-45). בעדותו בבית המשפט ביום 19.12.13, השיב הנתבע כי לא היה לו שעון, אך שמע כי השריפה אירעה קרוב לשמונה. לדבריו, נקב בזמן קרוב, וציין כי היה בשוק, העירו אותו (עמ' 18 שורות 10-15). אימו של הנתבע: בחקירתו במשטרה, מיום 3.11.10, נשאל הנתבע: "ש. מי היה בבית? ת. אמא". (עמ' 1 שורות 6-7). בבית המשפט, ביום 19.12.13, נשאל הנתבע: "ש. אתה במשטרה מספר שהגעת הביתה מהלימודים אמא היתה בבית? ת. כן, בעצם לא, כשחזרתי מהלימודים אמא עוד לא היתה בבית. ש. נחקרת ביום 3.11.10 ואמרת שהיית במכללה משמונה עד שלוש ורבע ונשאלת איפה היית אח"כ וענית בבית. לשאלה מי היה בבית אמרת ,אמא". ת. יכול להיות, אני כבר לא זוכר. ש. אמרת קודם שהיא לא היתה, אז תחליט? ת. אני לא זוכר. ש. אמך אומרת בהודעתה במשטרה שהיא הגיעה הביתה בערב והיא בכלל לא מצאה אותך. ת. אני לא זוכר. ש. אמא נמצאת פה? ת. לא. ש. למה? ת. כי אף אחד לא הזמין אותה, לא בימ"ש ולא הצד השני. ש. אבל אם היא יכולה לחזק את גרסתך מדוע לא הבאת אותה? ת. כי אני לא רואה בכך צורך" (עמ' 20 שורות 2-18;, ההדגשות שלי י.א.). אימו של הנתבע העידה במשטרה (3.11.10), כי ביום בו אירעה השריפה היא היתה בעבודה, הגיעה לבית בשעה שבע וחצי בערך או שמונה. האם הוסיפה, כי בזמן שהגיעה לביתה הרכב עוד לא נשרף וכי רק כשעה לאחר מכן, הביטה בחלון, הריחה ריח והבחינה בשריפה וירדה למטה לחניה. כשנשאלה היכן היה בנה, השיבה כי לא ראתה אותו בבית, וכי רק כחצי שעה לאחר מכן הגיע בעצמו לחניה (עמ' 1 שורות 1-15, עמ' 2 שורות 24-25). בחקירתו בבית המשפט, מיום 19.12.13, כשנשאל הנתבע לפשר חשדו באימו שהיא שרפה את הרכב, השיב: "...אני חשדתי באמא שלי? לא אמרתי ככה. אולי אמרתי ככה בזמן השוק כי לא הבנתי איך זה קרה. יש את זה גם בפרוטוקול אני שאלתי את אמא אם היא עשתה את זה והיא אמרה שלא". (עמ' 20 שורות 24-25, עמ' 21 שורות 1-3). הנתבע, כאמור, לא הביא את אימו לעדות, ויש בהימנעותו מעשות כן כדי לחזקת את גרסת הצד שכנגד, וזאת בעיקר בהתחשב בכך שנטל השכנוע מוטל על כתפיו של הנתבע, כי לא התרשל. פחית הבירה: בסיכומים, טען ב"כ התובעת, כי בסרטון מצלמת האבטחה נצפה הנתבע עם פחית בירה בידו. בחקירה במשטרה, מיום 31.10.10, נשאל הנתבע: "ש. אני מריח מפיך ריח של אלכוהול, מה שתית? ת. אני שתיתי וודקה ובירה אחרי לימודים. ש. כמה שתית וודקה ובירה? ת. בקבוק בירה חצי ליטר וודקה 50 מיליליטר. ש. כמה זה 50 מיליליטר? ת.שתיתי כוס אחד של מיליליטר. . . ש. אני מציג לך פחית בירה (מציג לו פחית בירה כפי שנתפסה ממפקח דוד מיכאל) זו הפחית שהחזקת כשנכנסת לתחנת המשטרה? ת. זה שלי כן. ש. יש לך מה להוסיף? ת. אני בשוק" (עמ' 2 להודעת חשוד מיום 31.10.10, שורות 22-27, עמ' 3 שורות 57-61). בחקירתו בבית המשפט הודה הנתבע כי שתה אלכוהול, מיד כשחזר מהמכללה. הנתבע ציין, כי שתה פחית בירה וצ'ייסר, אם כי לא סיים את הפחית עד סופה, הניחה ליד המיטה, וכשהתעורר מהשינה, למשמע צעקות ומשטרה, לקח את פחית הבירה, רצה לשתות וירד עם פחית הבירה למטה (עמ' 18 שורות 25-26, עמ' 19 שורות 1-20 לפרוטוקול מיום 19.12.13). כשנשאל הנתבע לפשר האדם בסרטון, כמי שנראה שמצית את הרכב, כשבידו פחית בירה הזהה לפחית הבירה איתה היה הנתבע במשטרה, כולל הבגדים הזהים לבגדיו (שאלה זהה אותה נשאל במשטרה ביום 3.11.10, שורה 21), השיב הנתבע: "זה אני לא יודע" (עמ' 19 שורות 21-25). התובעת העידה מטעמה את מר סער חג'ג', כמי ששהה באזור בזמן השריפה ואשר רכבו נפגע ממנה. מר חג'ג' העיד, כי כאשר יצא החוצה, ראה את הנתבע עם פחית בירה בידו. עוד ציין העד, כי שאל את הנתבע מה קרה והנתבע השיב לו כי הוא אינו יודע מה קרה, וצחק (עמ' 14 שורות 17-19). בנוסף, העידה התובעת את מר אולג דובקין, מבוטחה, שרכבו נפגע כתוצאה מהשריפה. מר דובקין העיד, כי בבניין ישנן ארבע מצלמות, אשר תיעדו את האירוע. לדבריו, צפה בכל הסרטים מכל המצלמות, מזוויות שונות, בהן ניתן לראות בבירור כי מדובר בנתבע כמי שהצית את הרכב (עמ' 13 שורות 1-10, 17-18). הנתבע, מצידו, לא הביא עדים מטעמו. כאמור, על אף שיכול היה לזמן את אימו לעדות על מנת לחזק את גרסתו, בחר שלא לעשות כן. התרשמתי, כי עדיה של התובעת מהימנים הם, העידו בצורה עקבית, כמי שאין להם אינטרס בתביעה וגרסתם לא נסתרה. מר דובקין, אמנם, מבוטח אצל התובעת, ברם, לדבריו, קיבל את הכסף מחברה הביטוח בגין הנזק שנגרם לו. מכל האמור לעיל באתי למסקנה כי בנושאים מסוימים, הנתבע מסר גרסאות אשר אינן עולות בקנה אחד אחת עם רעותה וחלק מהן, עם הודעתה של האם במשטרה. כמו כן, גרסתו של הנתבע אינה מתיישבת עם עדויותיהם של העדים מטעם התובעת. לאור הסתירות בגרסאותיו השונות של התובע, הדמיון המסוים שמצאתי בין הנתבע לבין האדם הנצפה בסרטון יוצא מהרכב בו החלה האש, פחית הבירה בידיו של אותו האדם, בידיו של הנתבע בעת שהיה ליד הרכב הבוער וגם בתחנת המשטרה, ואי הזמנת אמו של הנתבע לעדות בבית המשפט, באתי למסקנה כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שאין הוא האדם אשר הצית את הרכב. אוכל אף לומר כי במאזן ההסתברויות, עלה בידי התובעת להוכיח כי התובע הצית את רכבו, הצתה אשר גרמה לנזק לרכב התובעת. התובעת הוכיחה את הסכום ששילמה למבוטח כמו גם את הנזק לרכב, זאת במסמכים ובחוות הדעת שצורפו לכתב התביעה. סוף דבר: התביעה מתקבלת במלואה. הנתבע ישלם לתובעת סך של 33,965 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (14/2/12) ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, ישא הנתבע בסכום אגרת המשפט, כפי ששולמה על ידי התובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור. כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום של 8,024 ₪ (כולל מע"מ). זכות ערעור תוך 45 יום. שריפהרכברכב חונהנזקי רכושנזק לרכב