טענה כי נפלה בחנות לדברי מאפה אשר נוהלה באותה עת ע"י הנתבע 2, וזאת ביום 20.5.2011, בהיותה כבת 75. לדבריה: "ביום 20.5.11 בשעה 12:30 או בסמוך לכך עת צעדתי מבית הקפה אל מחוץ לבית הקפה שהיה בבעלות "קיורטוש המאפה ההונגרי 2008 בע"מ... נפלתי בשל מפגע בטיחותי בבית הקפה... המפגע הבטיחותי הינו רצפת בית הקפה שהינה קמורה ובנויה בשיפוע קל מבלי שניתן להבחין בכך, אשר כתוצאה ממנו מעדתי ונפלתי ונפגעתי בשורש כף יד ימין ובאזור השכמה מימין" (ס' 1 ו-5 לתצהירה). 2. כאמור, הנתבע 2 היה מפעיל העסק אשר בתחומיו ארעה התאונה. הנתבע 1 היה הזכיין הקודם של העסק, ומי שביצע בחנות את השיפוץ, לרבות השיפוע אשר בעטיו לפי הנטען התרחשה התאונה. 3. הצדדים חלוקים בשאלת החבות וכן בשאלת הנזק. מטעם התובעת הצהירה היא עצמה, חברתה גב' דליה כהן אשר נכחה באירוע התאונה, וכן בן-זוגה מר זיכר אליהו. מטעם הנתבע 1 הצהיר הוא עצמו. מטעם הנתבע 2 הצהירה הוא עצמו וכן אשתו גב' לירון היימן ועובדת המקום באותה עת, גב' אוראל עמר. המצהירים נחקרו בפני בית המשפט. בתום שמיעת הראיות, ולאחר הפסקה, ב"כ הצדדים סיכמו בעל-פה. להלן אדון בשאלת האחריות ולאחריה בשאלת הנזק. שאלת האחריות 4. עיון בתשתית הראייתית מלמד, כי בכניסה לחנות בה ארעה התאונה היה מצוי שיפוע. אין חולק על קיומו של שיפוע זה, וכל העדים העידו על קיומו. התובעת סיפרה שכאשר נכנסה לחנות: "הרגשתי שאני עולה קצת יותר למעלה. עולה קצת..." (פ' ע' 5 ש' 32). ובהמשך: "הסתובבתי ורציתי לצאת מהחנות ואז על השיפוע נפלתי לאחור בצד ימין" (פ' ע' 6 ש' 6-5). התובעת אמרה בבטחון: "אני יודעת שנפלתי בגלל השיפוע" (פ' ע' 6 ש' 22). 5. גב' כהן, חברתה של התובעת אשר ביקרה עמה בחנות, סיפרה: "אנחנו ישבנו בקניון ראשון לציון ואחר כך יצאנו הביתה. חנות העוגות בדיוק ביציאה. היא ביקשה עוגות ולא היו העוגות שביקשה. היה שם שיפוע והיא נפלה... זה היה לפני היציאה" (פ' ע' 11 ש' 17-16 וכן ש' 31). ובהמשך: "היה שיפוע ועובדה שעכשיו אין שיפוע ואין אזהרה" (פ' ע' 12 ש' 5). גב' כהן הוסיפה וטענה: "זה שיפוע די רציני" (פ' ע' 12 ש' 17). 6. הנתבע 1, אשר פעל במקום כזכיין של רשת "קיורטוש" בתקופה שקדמה לפעילות הנתבע 2, העיד כי הוא מימן שיפוץ של החנות (פ' ע' 29 ש' 21-20). השיפוץ נעשה בהנחיית "אדריכלית של הרשת" (פ' ע' 29 ש' 27), ובמימון של הנתבע 1, אשר שילם את שכר טרחת האדריכלית וכן את שכר טרחת הקבלן (פ' ע' 29 ש' 20 עד ע' 30 ש' 5). הנתבע 1 אישר כי בתוכנית האדריכלית "היה את השיפוע וזה היה משהו שאי אפשר לעשות את החנות ללא השיפוע" (פ' ע' 30 ש' 2-1). 7. גם הנתבע 2 - מפעיל העסק בעת התאונה - אישר שידע על קיומו של שיפוע בכניסה לחנות: "ידעתי שיש שיפוע" (פ' ע' 17 ש' 32). וכן בהמשך: "ידעתי שהעבודה הזאת התבצעה עם שיתוף פעולה ואישור הרשת ואישור האדריכלית של הרשת ובאישור הקניון" (פ' ע' 18 ש' 2-1). אשת הנתבע 2, גב' היימן, אישרה אף היא את קיום השיפוע ואף סימנה את השיפוע בקו על תמונה ת/4 (ר' עדותה בפ' ע' 24 ש' 11). גב' עמר, אשר עבדה באותה עת בחנות, זיהתה את השיפוע וסימנה אותו על גב התמונה נ/1 (ר' עדותה בפ' ע' 21 ש' 28-25). 8. ואמנם, עיון בתמונות שהגישו הצדדים (ת/1, ת/3, נ/1, נ/2 ו-ת/4) - מלמד כי קיים בחנות שיפוע, אשר ניתן לראותו בעיקר בתמונה ת/4. רואים שם כי מפלס הרצפה, במרצפות מסוימות בכניסה לחנות, נמצא בשיפוע, ונמוך באופן הדרגתי במספר סנטימטרים מהמפלס הכללי. 9. על רקע קיומו של שיפוע זה, מסתברת היא טענת התובעת אשר לפיה מעדה ונפלה מחמת הפערים במפלס הריצפה. לדבריה: "הסתובבתי ורציתי לצאת מהחנות ואז על השיפוע נפלתי לאחור בצד ימין" (עדותה בפ' ע' 6 ש' 6-5). הדעת נותנת כי הפרשי גובה, המתבטאים בשיפוע, עלולים ליצור מכשול אשר יגרור מעידה. הטעם לכך נעוץ בזה שהציפייה של ההולך היא להניח את רגלו במפלס באותו גובה, במקום בו המפלס הוא בגובה אחר, עלול שיווי המשקל להתערער, במיוחד מקום בו מדובר באנשים מבוגרים. 10. גב' כהן העידה שהיתה קרובה אל התובעת (פ' ע' 12 ש' 4), ואולם הודתה: "אני לא הבחנתי בתובעת בעת נפילתה אלא כאשר היא היתה על הרצפה בתוך השיפוע" (ס' 3 לתצהירה). יחד עם זאת, מקום הימצאותה של התובעת בעקבות הנפילה מחזקת את טענתה כי השיפוע הוא הגורם לנפילה. 11. כאן המקום לציין כי איש מהעדים לא ראה את התובעת בנפילתה, אלא אך לאחר שנפלה; וממילא לא נסתרה המסקנה העובדתית העולה מתוך עדותה וקיומו של השיפוע הנ"ל. גב' לירון היימן טענה בתצהירה שראתה כיצד קרתה התאונה: "התובעת צעדה צעד אחורה ולפתע מעדה (לא הבנתי מדוע וייתכן כי עקמה את הרגל או איבדה שיווי משקל ואולם בכל מקרה היא לא נתקלה בשום דבר)" (ס' 4 לתצהירה). ואולם בחקירתה הודתה "לא ראיתי את הנפילה עצמה. ראיתי את התוצאה" (פ' ע' 23 ש' 15). גב' היימן לא ידעה לספר היכן נפלה התובעת ואף לא להעריך באיזה איזור (פ' ע' 24 ש' 18-13). 12. יוער, כי התובעת עצמה לא ידעה לסמן במדויק היכן נפלה. כך, סימנה סימון של X בתמונה נ/1, ולאחר מכן בהמשך חקירתה סימנה במקום אחר. בדיון המקדמי, התובעת הודתה: "אני לא יכולה לסמן בדיוק את המקום בו נפלתי. מראה תמונה נוספת. בדיוק את המקום איפה שנפלתי קשה לי לסמן" (פ' ע' 2 ש' 16-14). איני רואה מקום לזקוף כנגד התובעת את העובדה שהתקשתה לסמן בבירור את מקום הנפילה. הטעם לכך נעוץ בזה, שבהתנהלות שגרתית של אישה מבוגרת יחסית, העורכת קניות בקניון עם חברתה, אין לצפות כי תזכור בצורה מדויקת על איזו מרצפת נפלה. יש להניח כי אמנם סבלה כאב עז בעקבות הנפילה (כפי שהעידה היא עצמה, וכפי שעולה מהתיעוד הרפואי המלמד על שבר בכף היד ובצלעות). 13. סיכומה של נקודה זו: אין חולק כי התובעת נפלה בחנות שבהפעלת הנתבע 2 ביום 20.5.2011. אף אין חולק כי בחנות הנ"ל מצוי שיפוע, כפי שאישרו כל העדים הרלבנטיים, וכפי שניתן לראות בתמונות המקום. אף אחד מהעדים לא יכול היה לסתור את טענת התובעת לפיה השיפוע הוא אשר גרם לנפילתה. אני סבורה כי די בכך על מנת להרים כנדרש את הנטל במשפט אזרחי, לצורך ההוכחה כי הנפילה נגרמה מחמת השיפוע הנ"ל. 14. במישור האחריות: הנתבע 2 הפעיל את העסק בעת האירוע, והיתה מוטלת עליו החובה להבטיח את שלום המבקרים בחנות. הנתבע 2 לא הציג רישיון עסק, ומתברר כי באותה עת אף לא היה בידו רישיון עסק (אלא שלדבריו העניין מצוי היה "בתהליך" - ר' עדותו בפ' ע' 19 ש' 5). הנתבע 2 לא יצא ידי חובתו כלפי התובעת וזאת משום שלא הציב במקום מאחז יד או שילוט המזהיר מפני השיפוע, כפי שראוי היה לעשות. 15. אשר לנתבע 1 - גם נתבע זה חב חובת זהירות כלפי התובעת, וזאת כמי שהזמין את ביצוע השיפוץ בחנות, בגדרו בוצע השיפוע הנ"ל. כאמור, הנתבע 1 הוא אשר מימן את עבודת האדריכל ואת עבודת הקבלן. טענתו כי הסתמך על ייעוץ מקצועי אינה מספקת, ולו משום שאף אחד מבעלי המקצוע לא זומן להעיד. הנתבע 1 אף לא הציג היתר בניה. חסר זה הוא בולט, שהרי מקום בו מדובר בליקוי מבני - יש לצפות כי נתבע יציג את היתר הבניה כטענת הגנה. בענין זה אין לקבל כי מדובר ב"שינוי פנימי בדירה" כמובנו של מונח זה בס' 145(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הטעם לכך נעוץ בזה שאין מדובר בדירה אלא בבית עסק. בנוסף, אין לראות בשיפוץ משום "שינוי פנימי", שהרי יש בו כדי להשפיע על הזולת - הציבור המבקר במקום. 16. הנתבעים 1 ו-2 יחלקו באחריות באופן שווה. 17. התובעת נושאת באשם תורם לתאונה. הטעם לכך הוא כפול. ראשית, מתברר כי מדובר בשיפוע ניכר לעין כפי שאישרה גב' כהן: "זה שיפוע די רציני" (פ' ע' 12 ש' 17); וכן: "ש. השיפוע היה מאד בולט? ת. כן, בהחלט" (פ' ע' 13 ש' 7-6). בנוסף, נראה כי התובעת לא התנהלה בזהירות ראויה ובהתאם לגילה. מעדותה עולה כי הנפילה ארעה מיד לאחר שהתובעת הסתובבה, ותוך כדי תנועה. היא אמרה: "הסתובבתי ורציתי לצאת מהחנות ואז על שיפוע נפלתי לאחור" (פ' ע' 6 ש' 6-5). וכן: "ראשית כל אני הסתובבתי ורציתי לצאת מהחנות" (פ' ע' 6 ש' 13-12). אני מייחסת לתובעת אשם תורם בשיעור 20% (שינוכה מסכומי הפיצויים דלהלן). הנזק 18. התובעת הגישה "תעודה רפואית" של ד"ר דרור רובינסון אשר העריך כי היא סובלת מנכות צמיתה בשיעור 20% בגין הפגיעה בשורש כף יד ימין. ואולם, תעודה זו אינה מהוות חוות דעת או "תעודת רופא" כמשמעותם של מונחים אלה בפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971. הגשת חוות דעת או תעודת רופא מחייבת אזהרה של המומחה כי הוא מצהיר שידוע לו היטב, שלענין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית משפט, דין חוות דעתו כדין עדות בשבועה. אזהרה זו מחויבת מכח הוראות הפקודה (ר' נוסח הטפסים בתוספת הראשונה), והיא מהותית. יש להבחין הבחן היטב בין הערכה רפואית כללית, לבין הערכה רפואית הנעשית לצורך הגשתה כראיה לבית המשפט. אזהרת המומחה, כמוה כאזהרת עד, אשר לפיה עליו לדייק ולדקדק, וזאת משום שהערכותיו עשויות להוות בסיס לקביעת ממצאים עובדתיים בפסק דין, ולגרור הטלת חבות על הצד שכנגד. 19. בנסיבות אלה, לא ניתן לסמוך על התעודה הרפואית הנ"ל כבסיס למסקנה בדבר נכות רפואית לצמיתות. 20. בעקבות התאונה, התובעת ביקרה בחדר המיון של "אסף הרופא", ונרשם כי מעדה ונפלה ונחבלה בשורש כף יד ימין וכן בגב (ר' נספח א' לתיק מוצגי התביעה). בהתאם לצילום שהדגיש שבר ביד, גובסה למשך שישה שבועות, בוצע צילום חזה והתברר כי היא סובלת מ"שברים עם ניתוק" (ר' נספחים ב' ו-ג' לתיק מוצגי התביעה). בתיעוד הרפואי נרשם שסבלה מרגישות בצלעות ומהגבלת תנועה בשורש כף יד ימין (ר' הערכתו של ד"ר ק. הלפרין מיום 13.9.2011, נספח ד' בתיק מוצגי התביעה). התובעת העידה כי בעקבות התאונה נאלצה לבטל נסיעה לחו"ל (ור' נספח ת/6 בתיק מוצגי התביעה - מכתב של "רימון טיולים" מיום 6.6.2011). 21. על רקע הסקירה דלעיל ייפסקו פיצויים לתובעת כדלקמן: א. נסיעות לטיפולי פיזיותרפיה ובדיקות רפואיות, לרבות הוצאות לבדיקות רפואיות - התובעת דרשה 1,550 ₪ בראש נזק זה (ס' 15 לתצהירה). לאחר עיון בתיעוד הרפואי, הכולל תיעוד של צילומים שהדגימו שברים בכף היד וכן בצלעות, אני מקבלת את טענת התובעת לפיה קיבלה כ-12 טיפולי פיזיותרפיה (פ' ע' 3 ש' 14-13). אמנם, לא הוגש תיעוד לטיפולי הפיזיותרפיה עצמם, ואולם מהלך של טיפולי פיזיותרפיה בכף יד בעקבות התאוששות משבר הוא מהלך שגרתי ושכיח. לפי התיעוד הרפואי, אף נאלצה לקבל משככי כאבים - וגם עניין זה הוא בגדר המקובל. על הרקע הזה אני מקבלת את תביעת התובעת בראש נזק זה במלואה. ב. ביטול טיסה לקרואטיה - הסכום הנדרש (ס' 15ג' לתצהיר), בסך 1,850 ₪, עולה בקנה אחד עם המסמך ת/6, שם נרשם ע"י חברת "רימון" כי נותר חיוב, בבחינת דמי ביטול, בסך 497 דולר. איני סבורה כי יש צורך בהגשת אסמכתא נוספת לתשלום, וכי די במסמך הנ"ל כדי לספק. גם בענין זה, אני מקבלת את דרישת התובעת במלואה. ג. "חוות דעת רפואית של ד"ר רובינסון" בסך 800 ₪ - אני מכירה בהוצאה זו כחלק מהוצאות המשפט, וזאת אף כי לא התקבלה כראיה. הסכום יוכר במלואו בהיותו מקובל. ד. כאב וסבל: התובעת תבעה סך 18,905 ₪ לפי 20% נכות (ר' בפרק נזק "כללי" בתצהירה). כידוע, רכיב זה מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש. בענין זה, אני נותנת משקל לחוות דעתו של ד"ר וייס מטעם הנתבעים, מיום 19.3.2013, אשר העריך כי התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור 10% לפי ס' 41(10)ה לתקנות המל"ל, וזאת בעקבות מגבלת התנועה בשורש כף יד ימין. יש ליתן משקל לדומיננטיות של יד זו, כמו גם לעובדה שסבלה משבר ביד וכן משבר בצלעות. אין צורך לומר כי שברים מסבים כאב רב יחסית. מגבלת תנועה ביד דומיננטית צפויה להקשות על התובעת בפעילויות בסיסיות שונות. בראש זה ועל דרך של הערכה אני פוסקת לתובעת סך 30,000 ₪. יצוין כי איני רואה מקום "לנעול" את התובעת על הסכום שנרשם בתצהירה (כטענת ב"כ הנתבע 2), וזאת משום שיקול הדעת המסור לביהמ"ש בעניינים כגון דא. הסכום שנרשם אינו "עגול", ומן הסתם מהווה תחשיב כזה או אחר שערך בא-כוחה של התובעת. ה. הוצאות עתידיות לנסיעה, טיפולים ובדיקות רפואיות - מרבית טיפולי הפיזיותרפיה מצויים בסל הבריאות. יחד עם זאת, ברגיל נדרשים דמי השתתפות עצמית לביקורים אצל רופאים, טיפולי פיזיותרפיה וכן לצורך רכישת משככי כאבים. על דרך של הערכה אני פוסקת 5,000 ₪ בראש זה. ו. עזרת צד ג' - נדרש להכיר בעזרה של עוזרת בית לפעם אחת בשבוע, 4 שעות X 45 ₪ לשעה ולמשך חמש שנים (כתוחלת החיים). נוכח גילה של התובעת, ניתן להניח כי היתה נזקקת לעזרת עוזרת בית מיניה וביה. יחד עם זאת, יש להכיר במוגבלות יד ימין ובצורך להיעזר בעזרת צד ג' בעבודות מיוחדות שונות. על דרך של הערכה אני פוסקת סך 30,000 ₪ בראש זה. ז. עזרה סיעודית - התובעת, למרבה השמחה, אינה סיעודית. המעבר לבית אבות (עליו דווח לראשונה בחקירה הנגדית) - נעשה מן הסתם מתוך מגוון טעמים. אין להטיל על הנתבעים אחריות בראש נזק זה, והתביעה בנקודה זו - נדחית. 22. אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל. הנתבעים, ביחד ולחוד, יוסיפו ויישאו בהוצאות התובעת בהליך דנא: אגרה, ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%. 23. ביהמ"ש מודה לב"כ הצדדים על עבודתם המאומצת בישיבת היום. נפילה