לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו וליצור רשיון מכללא... שלא היה קיים מלכתחילה...". "אין צורך להדגיש שרשיון מכללא שכזה הינו רשיון חינם גרידא... לתקופה בלתי-מוגדרת שאותה רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת." בע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב ואח' נ' אונברסיטת בן גוריון בנגב ואחר (פורסם במאגרים)(5.8.91) נאמר: "בשורה של פסקי דין שיצאו מבית משפט זה נקבע, כי רשות לשימוש במקרקעין יכול שתינתן על ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלימו עם המעשה או על ידי התנהגות הצדדים". בית המשפט הביא מדברי כבוד הנשיא (כתוארו אז) שמגר בע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד ל"ט(2) 337, עמ' 340: "לצורך היווצרות רשיון במקרקעין די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין, ממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם והשלימו עמו ואין צורך בהסכם מפורש..." בהמשך עניין אל-קאלאב נאמר: "בית-משפט זה הבחין בין מתן רשיון ללא תמורה, אותו ניתן לבטל, לבין רשיון בתמורה, אותו לא ניתן לבטל... גם כלל זה צומצם במקרים מיוחדים וכדברי כבוד הנשיא בע"א 515/76... לעייל בעמ' 134: גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות להקמת המבנה או עבור זכות המגורים, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנת לביטול בכל מקרה ועל אתר. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה ואלו תלויים בנסיבות המיוחדות של אחת מהן...". בע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד ל"ו (4), 403 בעמ' 408, נקבע: "...שוב אין אנו מצויים כיום במצב, שתמיד ניתן לסלק בעל רשות שמשתמש במקרקעין ברישיון, גם אם נתן תמורה או הקים מבנים על דעת בעל הקרקע או מסיבות דומות... רישיון רישיון ונסיבותיו, וכך גם התוצאות: ואין דומה מי שבנה בהרשאה והסכמה מפורשת לכתחילה - תוך ידיעת הבעל כי מה שנבנה משביח רכושו ומעשירו לבין סבילות בדיעבד של מצב, שנוצר לאחר הבנייה. וכך גם לעניין ביטול הרשות, שגם היא תלויה, ממהות הרשות, בנסיבות ובמטרות למענן ניתנה... בע"א 346/62 בעמ' 710 נאמר: "אמת נכון הדבר כי המנוח לא קיבל תמורה עבור רשות זו; אבל אין בעובדה הזאת כשלעצמה כדי להצדיק ביטולה ככל שיעלה על רוחו: כל רשות ורשות, ותנאי ביטולה, תלויים בנסיבות המיוחדות שלה..."." יא. בענייננו, לאור האמור לעיל, אין מדובר בהחזקה רבת שנים של הנתבעים במקרקעין ובמבנים. לכל היותר, ניתן לראות בנתבעים מעין ברי רשות מכללא ללא תמורה, המוסקת משתיקת התובע במשך השנים הניתנת לביטול על ידי הגשת תביעה לפינוי וסילוק יד. יפים לענייננו הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט ברע"א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון ואח' (פורסם במאגרים)(12.6.07) מפי כבוד השופט רובינשטיין: "ואולם, אטעים כי "רשות מכללא" כזאת היא במהותה "רשות מכללא על ידי מחדל", שהרי התנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכוית מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט לאט." בהגשת התביעה, גילה התובע רצונו להביא את הרשות לידי סיום ומשעשה כן, על הנתבעים, לפנות את המקרקעין. יב. כאמור לעיל, בחקירתו אישר הנתבע, כי התב"ע לא אושרה למתן תוקף (עמ' 8). צודק התובע בטענתו בסיכומיו, כי גם לו אושרה התכנית, לא היה בכך כדי להקנות לנתבעים זכאיות קניין או זכויות אחרות במקרקעין. ראו בעניין זה ה.פ. (ת"א) 971/91 פגסוס טרייד סנטר בע"מ נ' ישכונטל - ישראל קונטיננטל חברה לפיתוח בע"מ (פורסם במאגרים)(4.7.93)(צוטט בסיכומי התובע). בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי התביעה הוגשה בניגוד להתחייבויות שנתנו מכוח התב"ע להכשרת הבנייה הקיימת (ס' 29 - 40). מעבר לכך שהנתבעים לא הוכיחו עובדתית, כי נתנה להם התחייבות כלשהי, יש בהתנהגותם כדי להוכיח, כי אין ממש בטענתם. בבג"צ אשר הגישו כנגד שר הבינוי והשיכון, התובע ורשות הפיתוח בתיק 9725/10 (ת/2) עתרו הנתבעים בין היתר להחיל עליהם החלטה 1165 של מועצת מקרקעי ישראל בדבר הקצאת קרקע בפטור ממכרז בישובים מעורבים (נספח 1 לתגובת התובע בבקשה מס' 8). הנתבעים לא טענו, כי נתנה להם התחייבות שלטונית למתן רשות להחזיק במקרקעין ולא בקשו אכיפת התחייבות כאמור. בהגשת העתירה גלומה הודאת הנתבעים בכך שאין להם זכויות במקרקעין וכי יש צורך לרכוש אותן. יצויין, כי בהמלצת בג"צ נמחקה העתירה עוד ביום 12.12.11 (ת/2). יג. אשר לטענה, כי יש להתנות הפינוי בתשלום עבור דיור חלוף או שווי הבניה: בעניין טבוליצקי הנ"ל, נקבע על ידי כבוד השופט ש. אשר ז"ל, כי על הבעלים לפצות את המשיבה (שיצרה מרפסת סגורה ללא רשות הבעלים) על השקעותיה בהקמת המרפסת. כבוד השופט ש. אשר ז"ל הביא שם בהסכמה את עמדת בית המשפט המחוזי, שלפיה: "בעיית הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רשיון אינה נפתרת לפי המבחן אם ובאיזה מידה יהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בעל הרשיון, אלא שבכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בר-הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין" (שם, בעמ' 218). בע"א (מחוזי ת"א) 2233/08 בזק - חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנשה ואח' (פורסם במאגרים)(7.2.11) נאמר מפי כבוד השופט שנלר: "מעת שהנתבעים לא טענו כאילו ניתנה להם רשות מפורשת להשתמש בנכס, דומה כי צדק בית משפט קמא כי לכל היותר, מעמדם של הנתבעים כמעמד ברי-רשות מכללא, רשות שהדירה היא, עם הודעת הבעלים או הזכאי לחזקה, כי הוא מבקש לבטל את הרשות, וכפי שאירע במקרה דנן. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה "זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות..." [בר"ע 7924/06 אביטן נ' באום (לא פורסם 03.10.06)]". בהמשך בחן בית המשפט את השאלה, האם בנסיבות המקרה היה מקום לקבוע, כי הנתבעים או מי מהם, זכאים לפיצוי, אזכר את פסק הדין בפרשת לידאי וציין, כי באותו עניין "בית המשפט הבחין בין רשות המעוגנת בחוזה אשר יכול ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית לפיצוי, לבין "רשות גרידא" שניתנה ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, ואך כביטוי של רצון, אשר לא תצמיח זכות שכזו למי שהרשות שניתנה לו בוטלה". "במצב אחרון זה, אין מקור לחיוב מבטל הרשות בפיצוי, ואף במקום שנפסקו פיצויים, הרי אלה נפסקו "רק עבור השקעותיו של בר הרשות בנכס והשבחתו...". ובפיסקה 10 לפסק הדין: "בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכח הסכם מפורש או משתמע... עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק...". בהמשך קבע בית המשפט: "הנה כי כן, מהפסיקה שהובאה עד כה, מצאו בתי המשפט להורות על פינוי בר-רשות מכללא, מעת שבוטלה הרשות, עם זאת בחנו בתי המשפט אם זכאי המחזיק במקרקעין לפיצוי משיקולי צדק. בין השיקולים אותם מנו בתי המשפט, ניתן למנות את משך השנים בהם קיימת החזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה וחוקיות הבניה ככל שנעשתה. בכל אותם מקרים הפיצוי ניתן, אם בכלל, לא בגין הפינוי, אלא בגין ההשקעות שהשקיע המחזיק במקרקעין ולאחר שנדרש להוכיחן. מול הזכויות לפיצוי, הביאו בתי המשפט בחשבון גם את שווי השימוש הראוי שנעשה במקרקעין, ולכל הפחות מעת שהרשות בוטלה...". יד. בענייננו, הנתבעים לא הוכיחו, כי התובע ידע אודות תפיסת החזקה והקמת המבנים לפני 2002. גם לשיטתם, תפסו חזקה במקרקעין ובנו המבנים לפני מועד זה. במצב דברים זה, אין ממש בטענתם, כי בנו המבנים והשקיעו השקעות בהסתמך על מצגי התובע, כי הם מחזיקים במקרקעין ובמבנים ברשות. בע"א (ת"א) 2816/03 קונצ'יצקו ואח' נ' דליה שפלן ואחר (פורסם במאגרים) נקבע: "אומנם, בדרך כלל הזכות הקניינית נפרדת היא מהשאלה התכנונית, ואיננה תלויה בשאלת קיומו של היתר בניה. אך כאשר השאלה שעל הפרק היא שאלת זכותו של בר רשות והשבחות שהשביח את הנכס אי אפשר שלא להתעלם מהיעדרה של ציפיה לגיטימית הצריכה לעמוד ביסוד ההשבחה. בניה בלתי חוקית נתונה, מעצם טיבה, לסכנת הריסה, ואין הבונה רשאי לטעון לזכות הנשענת על הסתמכות. בהיעדר הסתמכות לגיטימית הראויה להגנה ומשלא התקיימו נסיבות מיוחדות שבגינן אפשר לקבוע כי מדובר ברשות בלתי הדירה, רשאים המערערים, בכל שלב להביא רשות זו לסיום...". יתרה מכך, הנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד בגין השקעותיהם במקרקעין, לא הגישו חוות דעת שמאי ולא הוכיחו ההשקעות בכל צורה ואופן. לאור כל האמור אני דוחה גם טענה זו. 5. לאור כל האמור לעייל אני מקבלת התביעה ומורה לנתבעים 3-1 כדלקמן: א. לסלק ידם מהמקרקעין ולהשיבם לתובע כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. ב. ניתן בזאת צו להריסת המבנים שהוקמו במקרקעין, אני מורה לנתבעים לבצע הריסה זו. ג. ניתן בזאת צו לעקירת כל עצי הזית והלימון שנטעו במקרקעין. אני מורה לנתבעים לבצע עקירה זו. ד. ניתן בזאת צו מניעה קבוע להפסקת השימוש במקרקעין ע"י הנתבעים. מהראיות שהובאו לפני התברר, כי התובע היה מעורב בהכנת התב"ע (עדות המפקח עמ' 18). בדברי ההסבר לתב"ע נאמר, כי ב-1998: " החליטה העירייה לקדם תכנון של שכונת מגורים במערב העיר בשיתוף עם גורמים ממשלתיים נוספים וביניהם משרד ראש הממשלה, משרד הבינוי והשיכון, מינהל מקרקעי ישראל, משרד התחבורה ואחרים זאת מתוך אמונה כי יצירת מסגרת תכנונית נאותה למגורי האוכלוסיה הערבית בלוד תרגיע את המתחים הבין עדתיים בעיר." בהמשך נאמר, כי התובע היה שותף לגיבוש התב"ע. עוד התברר, כי המתחם נשוא תביעה זו נכלל בתב"ע (עדות המפקח עמ' 16-15). מדברי ההסבר ומהראיות עולה, כי נעשים מאמצים על ידי הרשויות בשיתוף התובע להסדיר את עניינם של הנתבעים. אני סבורה, כי בנסיבות אלה יש הצדקה לתת ארכה לנתבעים לנסות להסדיר כחוק את המשך החזקתם במקרקעין ולקבל היתרי בניה כדין. לפיכך, אני מורה, כי הצווים המפורטים בס"ק א-ד הנ"ל יכנסו לתוקף ביום 31.12.15. אני מחייבת הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של -.7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריביתך כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהמקרקעיןשימוש במקרקעין