תביעה לפינוי דייר מוגן, לפי חוזה שכירות, העילה לפינוי הנתבע הינה נטישת הנכס ואי שימוש במושכר למטרה לשמה הושכר. הצדדים לתביעה ורקע עובדתי: התובעת חברה פרטית, הינה הבעלים הרשום של בנין רב יחידות, שנמצא ברחוב שונצינו 1 בת"א, הידוע כגוש 7107, חלקה 122-127 (להלן: "הבנין"). אין מחלוקת בין הצדדים, כי נחתם חוזה שכירות מוגנת בין התובעת לבין הנתבע ושותפו דאז (אחיו), ביום 1.1.79, על פי חוק הגנת הדייר, אשר התייחס לאולם בשטח של כ-85 מ"ר, בקומת קרקע - מרתף של הבנין (להלן: "המושכר"), למטרת "בימ"ל מכני לגלגלי שיניים". ביום 11.12.81 נפרד הנתבע משותפו דאז, ברשות התובעת ומאז הפך הנתבע להיות הדייר היחיד והבלעדי במושכר. חוזה השכירות על תנאיו המיוחדים צורפו כחלק בלתי נפרד מכתב התביעה ומתצהירו של מנהל התובעת. הנתבע שלם דמי מפתח בגין השכירות. תמצית טענות הצדדים: לטענת התובעת, הדיירות המוגנת של הנתבע פקעה. הנתבע הפר את חוזה השכירות וקמה לתובעת עילה לפינויו של הנתבע, בכך שלפחות מאמצע שנת 2009 הנתבע אינו עושה שימוש במושכר בכלל, בוודאי שלא למטרה שלשמה הושכר ויש לראות בנתבע כמי שנטש את המושכר. מנגד, טוען הנתבע כי אכן בשנים האחרונות צמצם את פעילותו במושכר ואולם כל זאת נובע מכך שהנתבע לקה בבריאותו, בין היתר בשל גילו המתקדם, אבד את ביתו שנפטרה ממחלת הסרטן, במהלך אותה תקופה וכן בשל כך שעיסוקו של הנתבע נפגע הן בשל המצב הכלכלי והן בשל כך שניתן לקבל את אותו מוצר באמצעות יבוא מסין, במחיר אטרקטיבי הרבה יותר. לטענתו של הנתבע, מעולם לא נטש את המושכר וככל שלא פקד אותו באופן שוטף, הרי שמדובר בתקופות קצרות וזמניות בלבד, בבחינת היעדרות זמנית. בנוסף טוען הנתבע, כי הקפיד ומקפיד לשלם את דמי השכירות מאז ומעולם וכן את כל ההוצאות החלות על המושכר, לרבות דמי הארנונה, מים, חשמל וכדו'. דיון ומסקנות: בענייננו, המושכר נשוא תביעה זו, הושכר לפי חוק הגנת הדייר בשכירות מוגנת, לצורך ניהול עסק הפועל כבית מלאכה מכני לגלגלי שיניים. המושכר הושכר ע"י הנתבע עוד בתחילת שנות ה-80, כאשר חוזה השכירות נערך עם התובעת. בין הצדדים התקיים הליך אחר, אשר במסגרתו הגישה התובעת תביעת פינוי כנגד הנתבע, בשל כך שהנתבע הפר את חוזה השכירות בכך שהרשה לצד ג' להשתמש במושכר או בחלק ממנו, או להשכיר לו חלק מהמושכר, בניגוד לאמור בסעיף 5 לחוזה השכירות. הפרת תנאי שכירות: לטענת התובעת, הנתבע הפר את חוזה השכירות, בכך שנטש את המושכר. עילת הנטישה הינה עילת פינוי שהוספה ע"י בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. בימ"ש העליון בע"א 554/79, איתן קוטלר נ' אהרון ישר מיכקשווילי, פ"ד ל"ו (1) 810, 814 (להלן: "פסק הדין קוטלר") אמץ את ההלכה שנקבעה בע"א 170/63 שלום ישראל וברוך פפסימדוף נ' מרדכי ורחמים חיזק, י"ז [7] 2498, בעמוד 2501, ע"י כב' השופט זוסמן, לפיה, על מנת שתקום עילת פינוי מכח נטישה, יש צורך בהתקיימות מספר תנאים והנטל להוכחתם הוא על הטוען לנטישה. ... "בעל הבית התובע פינוי חייב לשכנע את ביהמ"ש שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת לא לשוב אליו, כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. אלא מאי? משהביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהייתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור... אין זאת אומרת שנטל השכנוע עובר אליו, והוא, הדייר, חייב להוכיח שלא נטש. כאמור, נטל שכנוע זה מוטל על התובע. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהייתה נטישה; אמנם, כמו שאמר מר מזובר בשם המערערים, אם השופט לא יאמין לראיות הדייר, הדייר לא הסביר, השופט רשאי לפסוק פינוי. אך ספק שנשאר בליבו של השופט, אם נטש הדייר אם לאו, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק". בפסק דין קוטלר נקבע, כי דברי כב' השופט זוסמן לעיל נאמרו בתביעה לפינוי דירה, אך בעניין חובת השכנוע אין הבדל בין תביעה לפי עילת נטישה של דירה לבין תביעה כזו לגבי נטישת עסק. בענייננו, התובעת טוענת, כי המושכר עומד ריק ונטוש מזה שנים רבות, לכל הפחות מאמצע שנת 2009 וממילא לא קיימת בינו לבין המשכיר זיקה כלשהי, לצורך תמיכה בגרסה זו צורפו תצהירי מנכ"ל התובעת ומר צרויה - שליח שמועסק על ידי התובעת. זה המקום לציין, כי מר הדר בתצהירו ובעדותו, בתמיכה לטענות התובעת, ציין כי להערכתו חדל הנתבע להפעיל את העסק שלו במושכר, מאמצע שנת 2009, בעיקר נוכח עדכונים שקבל מטעם מר צרויה, אשר כחלק מתפקידו מבקר בבנין, לכל הפחות פעמיים בשבוע. לדבריו, מאז אותה תקופה, כאשר הוא מבקר במקום, מעולם לא מצא את הנתבע במושכר והנכס תמיד היה סגור ונעול על מנעול ובריח ולא ניכר שהייתה בו פעילות כלשהי. עוד ציין מר הדר, כי השכנים השונים, אשר מחנים את כלי הרכב שלהם בצמוד לדלת המושכר, כך שלא ניתן להיכנס אליו, במובן של גישה לנכס, מהווה חיזוק וראיה נוספת לכך שכל מי שמצוי באותה סביבה שבה מנהל הנתבע את עסקו, בטוח שהנתבע לא יבוא לפתע וירצה להיכנס למושכר. טענתו של הדר, עליה חוזר מר צרויה בתצהירו כמעט באופן זהה, בעניין היעדר זיקה ונטישה, נטענה בשפה רפה ובאופן לאקוני, לא ברור כלל מנין נודע לו אודות הטענה ביחס לנתבע, מעבר לכך שהסתמך על דברי מר צרויה, ביחס למקור זה אתייחס בהמשך לפסק הדין, מהם אותם מקורות מידע, כך למשל פירוט של כל אותם שכנים בנכס, אשר מחנים את כלי רכבם, תוך שהם חוסמים את הכניסה לעסקו של הנתבע, בבחינת מתן עובדות להבדיל מהסקת מסקנות. התובעת לא טרחה לצרף ראיה כלשהי שיש בה כדי לתמוך בטענת הנטישה, בבחינת אינדיקציה ולו מינימלית, על מנת להראות שאכן הנתבע זנח ונטש את המושכר, כך למשל תמונות של המקום, של כלי הרכב החוסמים את הכניסה לנכס וכד' ( דבר שניתן להשגה בנקל ללא כל מאמץ מטעם התובעת לצורך חיזוק לטענת הנטישה ). עוד לא ברור, מדוע לא טרחה התובעת בכל אותן שנים, להוציא לנתבע מכתב אשר מורה על השבת המפתחות לידי התובעת, שעה שהנכס ננטש על ידי הנתבע, במיוחד כאשר בין הצדדים התנהל הליך מקביל, שהחל בתחילת שנת 2009 ועד לשנת 2012, מבלי שהתובעת ציינה באיזה שהוא מקום ושלב עד להגשת התביעה שלפני, כי הנתבע מפר את החוזה שבין הצדדים, גם אם עסקינן בעילה אחרת. במסגרת הדיון בפני, לראשונה ציין מר הדר כי לנתבע חוב כלפי התובעת, ביחס לדמי השכירות, מבלי שידע לציין באיזה סכום מדובר, עבור איזו תקופה ומדוע אם כך עילה זו לא בא זכרה בשני ההליכים שהתקיימו עד כה בבתי המשפט, אשר תחילתם משנת 2009. לדבריו של מר הדר, מדובר בעילה נוספת ואין כל הכרח שכל העילות תאוחדנה, באשר קיימת לתובעת הזכות לתבוע כל עילה בעיתה. זאת ועוד, שני המצהירים מטעם התובעת ציינו, כי לא ראו את הנתבע אף פעם במהלך אותה תקופה נטענת, אולם שניהם העידו במועד דיון ההוכחות לפני, לראשונה יש לציין, כי ידוע להם שלכל הפחות אחד השכנים טען, בכל אותה תקופה, כי הוא יודע שהנתבע מגיע למושכר בשעות הבוקר. עוד עלה בדיון , בחקירתו של מר צרויה, כי הוא פגש בנתבע לפני שבועיים לערך בנכס. טענת הנטישה, איננה עולה בקנה אחד עם גרסתו של הנתבע, לפיה, מעולם לא זנח ולא נטש את הנכס, למעט לתקופות קצובות וקצרות, במהלך כל אותה התקופה וראיה לכך ניתן למצוא במסמכים שצירף הנתבע במסגרת גילוי מסמכים ותצהיר העדות הראשית מטעמו, לפיהם יצאו קבלות במהלך השנים בהן נטען כי נטש את הנכס, צורפו חשבונות חשמל, מים וארנונה, מהם ניכר כי נעשה שימוש בנכס במהלך אותה תקופה, גם אם שימוש מועט, כפי שהעיד הנתבע בעצמו, פרקי הזמן שבהם הוא נמצא בנכס הם קצרים ביותר, בשל אותן סיבות שמנה במסגרת עדותו ותצהיר העדות שהוגש על ידו. אם לא די בכך, צורף תצהיר ע"י הנתבע, של אשת חיקו, אשר תומך בגרסתו לפיה הוא ממשיך לפקוד את עסקו וכי מעולם לא נטש את הנכס, בוודאי לא למשך 4 שנים, כפי שטוענת התובעת ועל כך חזרה בעדותה הקצרה בביהמ"ש- בעודת זו נתתי אמון. גם מר רודיטי, אשר מנהל עסק באותו בנין, בסמוך למקום עסקו של הנתבע, העיד במסגרת הדיון , כי הוא ראה את הנתבע במקום מספר לא מבוטל של פעמים. מר רודיטי לא ידע לציין האם הנתבע פוקד את המקום בכל יום ויום, בין היתר, משום שסבר שאין זה מתפקידו לפקח על בעלי עסקים אחרים באותו מתחם ולדבריו, הוא עמל קשה מבוקר עד ערב, כך שלא שם לבו וממילא לא "ריגל" אחר הנתבע. הנתבע טען כאמור, כי זיקתו למושכר נמשכת עד היום, כי הוא מאחסן ציוד במושכר, את אותו ציוד שאוחסן כל העת וכי הוא ממשיך באותה פעילות במובן של מטרת השכירות, כרסום גלגלי שיניים, כאשר פעילותו העסקית נפגעה והשתבשה, הן בשל מצבו הבריאותי והן בשל המצב הכלכלי והעובדה שישנו שוק מתחרה זול יותר. מבין שתי הגרסאות בעניין זה, הנני מעדיפה באופן מובהק את גרסתו של הנתבע, אשר נתמכת במסמכים ובעדים נוספים ואף מתיישבת יותר עם הגיונם של דברים והשכל הישר, בעוד שגרסתם של העדים מטעם התובעת, איננה אלא בבחינת עדות לא מבוססת ולו גם באופן המינימלי של ביצוע בדיקות שניתן היה לצפות שיבוצעו ע"י התובעת, עובר למתן עדותם בביהמ"ש, בעיקר בשל כך שהם מודעים לטענות הנתבע ומנהלים כנגדו הליך פינוי שני במספר. ביהמ"ש נעתר לבקשת התובעת, להמצאת מסמכים, אמנם באופן חלקי, רק החל משנת 2009 ואילך, המועד שבו טענה התובעת כי הנכס ננטש ע"י הנתבע, בשל כך שהתובעת סברה כי המצאת המסמכים תאשש את טענת הנטישה ולא כך היא. עיון במסמכים שהומצאו על ידי הנתבע דווקא, מחזק את גרסת האחרון, לפיה, מעולם לא נטש את הנכס, שאם היה נוטש את הנכס כפי שטוענת התובעת, ניתן היה לצפות שהנכס יהיה ריק וממילא שלא ייעשה בו שימוש בחשמל או במים. מר הדר השיב במסגרת עדותו, כי המסמכים שצורפו על ידי הנתבע מאשרים את חששו בדיעבד לכך שהנכס ננטש על ידי הנתבע, באשר ההוצאות לניהול הנכס על ידי הנתבע, עולות על סך ההכנסות. גרסה זו, לראשונה, הועלתה במסגרת חקירתו של מה הדר, באשר טענתו, כפי שזו באה לידי ביטוי בתצהירים שהוגשו על ידי התובעת ובכתב התביעה, הינה כי הנכס סגור ולא נעשית בו כל פעילות על ידי הנתבע, גם לא פעילות חלקית. עיננו רואות, כי נעשית גם נעשית פעילות בעסקו של הנתבע על ידי הנתבע, אלא שלדברי התובעת, העסק אינו רווחי ומשכך יש לפנות את הנתבע מהנכס לעסק אחר, אשר יכול להניב הכנסות - ממש כך, מבלי שכמובן ישנה הפנייה של התובעת להפרה שבהתאם להסכם שבין הצדדים ולא בכדי, באשר אין המדובר בהפרה כי אם במסע "התש את הדייר". בעוד שכאמור נטל ההוכחה מוטל על התובעת, היה זה דווקא הנתבע שספק את כל הראיות על מנת לתמוך בגרסתו, לפיה מעולם לא נטש את הנכס ובאשר לדבריו, מדובר בניסיון נוסף של התובעת לנשל אותו מזכויותיו,לאחר שהניסיון הקודם נכשל בפסק דין מנומק שניתן על ידי ביהמ"ש השלום בת"א ע"י כב' השופט קורן. בחינת מכלול הראיות שהוצגו לפני, מלמדת כי הנתבע לא זנח ולא נטש את הנכס מעולם וממילא לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל להוכחת נטישת המושכר. התובעת לא טענה כל עובדה וממילא כל ראיה התומכת באותן עובדות לפיהן, הנתבע אכן נטש כדבריה את הנכס, כיצד אם כן, סברה התובעת שיעלה בידיה להביא את ביהמ"ש למסקנה לפיה ישנה נטישה מטעם הנתבע באופן פוזיטיבי - לתובעת הפתרונים. טענת ב"כ התובעת באשר לכך שהנתבע לא טען מה בכוונתו לעשות בעתיד בנכס, אין לה על מה שתסמוך, אלא רק במקרים שבהם מאשר הנתבע כי עזב את הנכס באופן זמני וכי בכוונתו לשוב אליו בעתיד. כך למשל, כאשר קיימת מניעה לעשות שימוש בנכס ואולם לא כך הם פני הדברים במקרה שלפני, כאשר לדידו של הנתבע, מעולם לא עזב את הנכס וממילא כל עוד הוא חי ונושם הוא ימשיך להגיע לעסק ולנהל אותו כפי ראות עיניו. זה המקום להתייחס לעדותו של מר צרויה, אשר בחקירתו לא יכול היה לציין את העובדה הפשוטה, עליה נשענת התובעת בכתב התביעה, המועד שבו נטש הנתבע את הנכס. די בעיון בעדותו של מר צרויה, על מנת להיווכח כי מדובר בעדות לא סדורה, רב הנסתר על הנגלה, ישנן סתירות שהתגלו במהלך החקירה, לעומת גרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירו, כך למשל טען בתצהירו כי בכל אותם ביקורים שמבצע הוא בבנין באופן שוטף, לכל הפחות פעמיים בשבוע, ידוע לו כי הנתבע נטש את הנכס, החל מאמצע שנת 2009, בעוד שבחקירתו חזר מספר פעמים על כך שמעולם לא ציין כי הנתבע נטש בשנת 2009 , מבלי שידע להעיד באופן פוזיטיבי מתי לדבריו הנתבע אינו נמצא בנכס. עוד הסתבר לראשונה, כי בחקירות שעשה מר צרויה עם בעלי עסקים באותו מתחם, נטען כי לא הבחינו בנתבע, למעט דייר אחד שציין כי הנתבע נוהג להגיע לעסק בבקרים. עובדה זו נמסרה על ידו ודווחה למר הדר, אשר לא טרח לבדוק עם אותו שכן, האם אכן הנתבע ממשיך להגיע בבקרים למקום עסקו, להיפך, כאמור, המצהירים מטעם התובעת שניהם טענו במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמם, כי השכנים כולם אישרו את הגרסה לפיה הנתבע נטש את המושכר. עדותו של מר צרויה, עליה נשענת גם עדותו של מנכ"ל התובעת מר הדר, מכוחה צמחה לתובעת עילת הנטישה, הייתה מבולבלת, בלתי סדורה וחסרת כל משמעות אופרטיבית וודאי כזו שאיננה יכולה להשתית עילה למתן סעד של פינוי בשל נטישה. במהלך כל עדותו של מר צרויה, בטרם השיב לשאלות לטש עיניו אל מר הדר, כמי שאמון עליו וכמי ששומר אמונים למעסיקו מזה עשרות שנים, ספק חושש למקום עבודתו, ספק נאמן למטרה אותה הציבה התובעת לשים לנגד עיניה - פינויו של הנתבע בכל מחיר, מבלי לשלם את המחיר הנדרש, תוך הכרה בזכויותיו של הנתבע כדין. ניכר כי מר צרויה לא זכר פרטים מהותיים, לא מצא לנכון, גם לא לאחר חקירתו בהליך הקודם, לנהל יומן במקרה של חשש לנטישה של דייר בבניין, בבחינת מעקב לצורך העלאת הטענה , תחת זאת בחר להעלות טענה עמומה, בלתי מבוססת, לפיה הוא לא ראה את הנתבע בעסק זמן רב, לא זכר כלל את עדותו בהליך האחר שניהלה התובעת כנגד הנתבע בעילת פינוי , לא זכר כלל את שמו של אותו צד ג' שלטענת התובעת הכנסתו לעסק של הנתבע היוותה הפרה מכוחה הגישה התובעת את תביעת הפינוי וכד'- עדות שלא מצאתי לתת בה כל אמון וממילא חסרת כל משקל ראייתי. בשולי פסק הדין אציין, כי כב' השופט קורן התייחס למיהות הצדדים בתיק, לכך שמר הדר עשה רושם של אדם קפדן, בעוד שהתנהלותו נמצאה בלתי סבירה , כב' השופט קורן לא נתן אמון בעדויות העדים מטעם התובעת; מר הדר ומר צרויה והעדיף את עדי הנתבע - לא מצאתי להרחיב בנושא אלא להצטרף למסקנות אלו. בחינת מכלול כל הראיות והעדויות שהונחו לפני והוגשו לתיק , בעיקר על ידי הנתבע, מחזקות את גרסתו של הנתבע דווקא לפיה, לא נטש את הנכס מעולם, בעיקר לא ניתן להתעלם מכך, שהצדדים ניהלו הליך פינוי בשל עילה אחרת, אשר איננה עולה בקנה אחד עם העילה שלפני, בתקופות מקבילות - שם התביעה הוגשה לביהמ"ש השלום בת"א במהלך חודש פברואר 2009 בעוד שבמקרה שלפני, נטען כי הנתבע נטש באמצע שנת 2009 ועד למועד הגשת התביעה שלפני, בחודש פברואר 2012 , שעה שההליך בביהמ"ש המחוזי בת"א, בערעור שהגישה התובעת על פסק דינו של כב' השופט קורן, נדון חודש לפני הגשת התביעה שלפני, מבלי שהתובעת באמצעות מר הדר, שהינו עו"ד בעיסוקו, טורח להפנות תשומת לב הנתבע בכתב, לכך שהוא מתרה בו שהוא מפר את ההסכם שבין הצדדים וכי בכוונתו לטעון כנגדו טענת נטישה. משנה תוקף ניתן להתנהלותו של מר הדר מטעם התובעת, שעה שכבר האמון ששרר לדבריו, עד להליך הקודם כבר הופר וממילא לאחר שהוגשה על ידו התביעה שם - וודאי ניתן היה לצפות ממנו למשנה זהירות בפעם השנייה. בראות עיני, ניתן היה לצפות מהתובעת, כי תמסור הודעה על כך שהנתבע נטש את הנכס, לכל הפחות במועד שבו העדים מטעמה, העידו בבית המשפט השלום בת"א, בתיק הקודם, שנה לערך, לאחר שהנתבע נטש לכאורה את הנכס , כמו גם במהלך כל ניהול התיק על ידי התובעת בביהמ"ש השלום או בערכאת הערעור, הליכים שהתפרסו על פני תקופה של מספר שנים, כאמור חודש לאחר שהסתיימו , בחרה התובעת להגיש את התביעה השנייה לפינויו של הנתבע, הפעם בעילה אחרת, מבלי לומר מילה וחצי מילה על כך שבינתיים הנכס ננטש על ידי הנתבע - גרוע מכך, מבלי לחקור את הנתבע על כך במסגרת חקירתו בהליך שם. סוף דבר: הנני מורה על דחיית התביעה לפינויו של הנתבע מהנכס בעילת הנטישה, לאחר שלא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת עילה זו. נוכח התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבע בסכום כולל של 15,000 ₪ + מע"מ. פינוי דייר מוגןתביעת פינוימקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותפינויפינוי דירה