במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה היה התובע הבעלים של רכב מסוג ניסן (להלן: "רכב התובע"). הנתבע היה במועדים הרלבנטיים הנהג ברכב מסוג ניסן פורד (להלן: "רכב הנתבע"). המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות, בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזקים הנטענים וכן בשאלת גובה הנזק. גרסת התובע הינה כי כאשר בנו נהג ברכבו בדרך חברון, האט ונתן זכות קדימה לרכב שהגיע מימין, פגע בו רכב הנתבע מאחור. גרסת הנתבע לאופן התרחשות התאונה היא שונה. לגרסתו, נסע בנתיב הימני ברח' דרך חברון ורכב התובע נסע מאחוריו. רכב התובע החל לצפור לנתבע ולסנוור אותו באורות. לאחר מכן עקף אותו רכב התובע בפראות והחל לנסוע ב"זיג זג" לפניו, הנתבע עבר לנתיב השמאלי ואז סטה רכב התובע אף הוא לנתיב השמאלי ופגע ברכב הנתבע בצדו הימני קדמי. לאחר התאונה יצא הנתבע מהרכב על מנת לקבל פרטים ואז נהג רכב התובע תקף אותו. הנתבע מוסיף וטוען כי חוות הדעת אשר צורפה לכתב התביעה אינה מתייחסת לתאונה נשוא התביעה, כי אם לתאונה אחרת, שכן לרכב התובע לא נגרם נזק בעקבות ההתנגשות בין כלי הרכב. דיון והכרעה מטעם התובע העיד בנו של התובע, מר עמירה ראפת, אשר נהג ברכב התובע במועד התאונה. בנו של התובע העיד כי ביום 30.8.10 נסע בדרך חברון , האט את רכבו עד כדי עצירה מוחלטת על מנת לתת זכות קדימה לרכב שביקש להשתלב מימין, ואז הגיע רכב הנתבע ופגע ברכבו מאחור בוו הגרירה. כן העיד בנו של התובע כי בעקבות התאונה נפגע רכב הנתבע בחזית הקדמית, כי הרדיאטור של רכב הנתבע נפגע, המים נשפכו על הרצפה וכן היו על הרצפה שברי זכוכית ופלסטיק. עוד העיד בנו של התובע, כי לאחר הפגיעה ברכבו, לא מסר הנתבע את פרטיו ונמלט מהמקום. בנו של התובע הכחיש כי תקף או היכה את הנתבע. בנו של התובע הוסיף והעיד כי רכב התובע הינו רכב יחסית חדש, כי הוא היחיד אשר נוהג בו וכי עובר לתאונה ואף לאחריה לא היו בו פגיעות כלשהן מאחור. ואולם, משהוצגה בפניו חוות דעת שמאי ממנה עולה כי רכב התובע נפגע בתאונה ביום 26.1.12 בכנף השמאלית אחורית, הודה כי אכן תאונה זו התרחשה, אך ציין כי מדובר בפגיעה בכנף שמאלית אחורית ולא בפגיעה מאחור. כן העיד מטעם התובע מר עימאד עמירה, אשר נסע עם בנו של התובע ברכב (להלן: "הנוסע"). בדומה לבנו של התובע, הנוסע העיד אף הוא כי רכב התובע האט לעצירה ועצר ואז הגיע רכב הנתבע ופגע בו מאחור. משנשאל הנוסע לגבי גרסתו של הנתבע, לפיה התובע הבהב באורות לנתבע ועקף אותו, השיב כי אינו זוכר. כן העיד הנוסע, כי רכב הנתבע נפגע בחזית הקדמית, המים מתוך הרדיאטור נשפכו וכי על הכביש היו שברי פלסטיק וזכוכית. עוד העיד הנוסע, כי הנתבע לא מסר פרטים והכחיש כי הוא או בנו של התובע היכו את הנתבע. מנגד העיד הנתבע, כי בנו של התובע, אשר נסע מאחוריו, החל לצפור לו ולסנוור אותו באורות. לאחר מכן עקף אותו בפראות והחל לנסוע ב"זיג זג" לפניו. לפתע סטה רכב התובע לנתיב נסיעת רכב הנתבע ופגע ברכבו של הנתבע בצדו הימני קדמי. לאחר התאונה יצא הנתבע מרכבו ונהג רכב התובע נתן לו אגרוף. לפיכך התקשר הנתבע למשטרה, דיווח על התקיפה והודיע לשוטרת כי הוא עוזב את המקום מחשש לחייו. הנתבע הכחיש כי רכבו נפגע בחזית הקדמית וטען כי כל שהיה זו פגיעה קלה בפינה הימנית קדמית, אשר עד היום לא תוקנה. הנתבע הבהיר כי לא מסר לבנו של התובע את פרטיו, שכן האחרון תקף אותו ועל כן עזב את המקום. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי התובע לא הרים את נטל הראיה הן באשר לאופן התרחשות התאונה והן בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזקים הנטענים. המדובר בשתי גרסאות סותרות באשר לאופן התרחשות התאונה, כאשר לא מצאתי סיבה להעדיף את גרסת בנו של התובע והנוסע עמו על-פני גרסת הנתבע. לעניין זה אציין כי משנשאל הנוסע ברכב התובע האם נכון הוא כי בנו של התובע הבהב לנתבע, עקף אותו והחל לנסוע בזיג - זג, כפי שטוען הנתבע, השיב כי אינו זוכר, עובדה הפוגעת באמינות גרסתו, שכן סביר להניח כי דבר זה לא היה נשכח מלבו כפי שלא נשכח מלבו אופן התרחשות התאונה. זאת ועוד, אף טענת בנו של התובע והנוסע עמו כי בעקבות התאונה נפגע הרדיאטור ברכב הנתבע באופן שהמים ממנו נשפכו אינה מתיישבת עם גרסתם כי הנתבע נמלט מן המקום. סביר להניח כי אילו היה הרדיאטור ברכב הנתבע נפגע באופו קשה כפי שתואר, לא היה הנתבע יכול להמשיך לנסוע ברכבו. אציין, כי הנתבע הציג תמונה של רכבו לפיו רכבו נפגע בפינה הימנית קדמית בלבד, אך הואיל ותמונה זו צולמה זמן רב לאחר התאונה ולא בסמוך לה, איני מוצאת מקום לייחס לה משקל. יתר על כן, וזה העיקר, רכב התובע נבדק על ידי השמאי ביום 22.11.10, בעוד שהתאונה אירעה ביום 30.8.10, היינו הבדיקה נעשתה קרוב לשלושה חודשים לאחר התאונה. בנו של התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע הרכב נבדק קרוב לשלושה חודשים לאחר התרחשות התאונה, וכל שטען הוא כי אינו חייב לפנות לשמאי מיידית וכי מכל מקום יכול היה להמשיך לנהוג ברכב, שכן מדובר בפגיעה מאחור. העובדה כי ניתן היה להמשיך ולנהוג ברכב חרף הפגיעה, יש בה להסביר מדוע לא תוקן הרכב מיידית, אך אין בה כדי להסביר מדוע לא נעשתה פנייה לשמאי מיד בסמוך לתאונה, בפרט כאשר נטען כי הנתבע נמלט מהמקום ולא הודה באחריות לתאונה. חלוף פרק הזמן בין מועד התאונה לבין המועד בו הובא הרכב לבדיקת השמאי, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לתאונה, שכן בהחלט ייתכן כי במהלך תקופה זו אירעו לרכב התובע תאונות נוספות. לפיכך, לא עמד התובע הנטל להוכיח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לתאונה. לאור מסקנה זו, פטורה אני מלדון בשאלת גובה הנזק. למעלה מן הצורך אציין, כי חוות דעתו של השמאי מטעם התובע לא נסתרה בחקירתו הנגדית ומטעם הנתבע לא הובאה חוות דעת נגדית, שיש בה לסתור את חוות דעתו של השמאי מטעם התובע. אך מכל מקום, לקביעה זו אין משמעות לנוכח המסקנה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין התאונה. לפיכך, אני דוחה את התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסכום של 2,500 ₪. תאונת דרכיםירושלים