מכירת הרכב על ידי המבוטח מביאה לפקיעת הפוליסה ניתוק הזיקה לביטוח: סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח קובע בזו הלשון: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח קובע בזו הלשון: "א. בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו". הוראות אלה מעידות על יצירת קשר חוזי ישיר בין המבטח לבין המבוטח. בהקשר זה, נקבע בע"א 427/64 נאור אפרת ואח' נ' מריואת, פ"ד יט(2) 17, 21 (1965), שמכירת הרכב על ידי המבוטח מביאה לפקיעת הפוליסה. בקשה לדיון נוסף בהלכה זו נדחתה על ידי הנשיא (כתוארו דאז) אגרנט, במסגרת ד"נ 10/65 נאור אפרת ואח' נ' מריואת, פ"ד יט(4) 48, 52 (1965), שם נקבע בזו הלשון: "...למבוטח ניתנה זכות שיפוי לגבי אותו רכב, וכלום יכול להיות ספק בדבר, כי כוונת הצדדים לפוליסה היתה שהבסיס להסכם הביטוח הוא כי בזמן התאונה היה הלה הבעלים של הרכב הזה." יצוין, כי ההלכות לעיל, ניתנו בהקשר לנזקי גוף שנגרמו בעקבות תאונות דרכים, בהן היה מעורב רכב שנמכר לאחר ולא נרכש עבורו ביטוח חדש. בעקבות פסיקה זו, תוקנה פקודת ביטוח רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947, שעמדה אז בתוקף, וכיום, ככל שהדברים נוגעים לנזקי גוף ולתגמולי ביטוח המשולמים על פי ביטוח חובה, קובע ס' 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 (להלן - פקודת ביטוח רכב מנועי), כי שינוי בעלות ברכב אינו פוטר מבטח מאחריות, אלא במקרים המפורטים באותו סעיף. ככל שהדברים אמורים בביטוח שאינו נכלל בפקודת ביטוח רכב מנועי, החוק הרלוונטי הינו חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח. על סמך הלכת מריואת וכן על סמך ס' 55 לחוק חוזה הביטוח, שלא קבע הסדר הזהה לזה שנקבע לעניין ביטוח חובה של רכב מנועי, אומצה במקרים רבים הגישה, לפיה חוזה הביטוח פוקע עם העברת הבעלות בנכס [לדוגמה, בר"ע (מחוזי חיפה) 3381/08 פניקס חב' לביטוח בע"מ נ' איאד חביש, ניתן בתאריך 28/9/2008; ע"א (מחוזי נצרת) 257/08 נתיב אקספרס תחבורה ציבורית בע"מ נ' בוטיביקה, ניתן בתאריך 10/11/2009; עמדת כב' השופט י. כהן במסגרת ע"א (מחוזי חיפה) 3102/04 תערובות הצפון נ' אריה, ניתן בתאריך 4/12/2005; ת"א (שלום חיפה) 28741/01, פרץ נ' אמאל אסעד ואח', ניתן בתאריך 12/10/2004]. מנגד, קיימת לה גישה אחרת, אשר אימצה את עמדתו של המלומד ש' ולר. לגישתו: "הכלל הראוי הוא שהעברת הנכס המבוטח אינה שוללת 'אוטומטית' את זכותו של הנעבר לתגמולי ביטוח אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהייתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש. שאלת המפתח היא האם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון: אם התשובה היא שלילית, אין לאפשר למבטחת להימנע מתשלום תגמולי הביטוח". ש' ולר, חוק חוזה הביטוח תשמ"א- 1981, פירוש לחוקי החוזים - המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, מהדורת תשס"ז, כרך שני, עמ' 128. גישה זו, כאמור לעיל, אומצה במספר פסקי דין [לדוגמה, ת.א. (שלום עכו) 1501/96 האשם נ' נימר חמדון ואח', ניתן בתאריך 1/1/2001 (לשלמות התמונה יצוין, כי פס"ד זה נהפך, במסגרת ע"א (מחוזי חיפה) 2153/01 דולב חברה לביטוח נ' עזבון המנוח האשם עותמאן, ניתן בתאריך 17/12/2001); ת"ק (נצרת) 1093/06, זאהי עואד נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, ניתן בתאריך 2/1/2008; ת"א (שלום ב"ש) 8793/98 א.ד. כהן בע"מ נ' סהר חברה לביטוח, ניתן בתאריך 9/12/2008]. מסקירת הפסיקה לעיל ניתן ללמוד, כי קיימות בסוגיה המשפטית של שלילת הכיסוי הביטוחי לאחר מכירת הרכב, שתי גישות: הראשונה, הרווחת יותר, רואה בפוליסת הביטוח חוזה אישי וגורסת כי עם העברת הבעלות ברכב, פוקעת הפוליסה; על פי הגישה השנייה, פוליסת הביטוח אינה פוקעת בהכרח עם העברת הבעלות ברכב, אלא יש להמשיך ולבחון באם המבטחת הייתה מסכימה לבטח את רוכש הרכב ובאילו תנאים. כלומר, אין פסיקה חד משמעית ומחייבת בנדון - ור', לדוגמה, בהקשר זה, את עמדת כב' השופטים וסרקרוג ושפירא במסגרת ע"א (מחוזי חיפה) 3102/04 לעיל, אשר ביקשו להשאיר את הסוגיה שבנדון בצריך עיון. ומן הכלל אל הפרט בטרם אימוץ אחת משתי הגישות הנ"ל, נשאלת בענייננו השאלה, לאחר שכאמור אין חולק כי הנתבעת 2 הודתה בכתב ההגנה בהוצאת פוליסה לביטוח נזקי צד ג', האם הוכחה טענתה של האחרונה, לפיה הרכב המבוטח נמכר על ידי מבוטחה בפועל, לנתבע 1, דבר שיש בו כדי להביא להעדר הזיקה לביטוח בין הנתבעת 2 לנתבע 1? התשובה לכך הינה שלילית, ולהלן אנמק. בדיון בפניי הגישה הנתבעת דו"ח חוקר מטעמה (נ/1). על אף שמעיון בדו"ח הנ"ל, מציין החוקר כי, הנתבע 1 מסר לו על רכישת הרכב 10 ימים לפני התאונה, וכי ביטח את הרכב בביטוח חובה בלבד, אלא שלענייננו, טענות אלו נותרו בגדר עדות מפי השמועה. הנתבעת 2 לא דאגה לצרף בפניי כל אסמכתא לעניין המכירה הנ"ל, לרבות חוזה מכירה ו/או כל מסמך אחר של העברת בעלות לחזקת הנתבע 1, עובר לתאונה. בנוסף, הנתבעת 2 לא פעלה לזימונו של הנתבע 1 לעדות בפניי, על מנת לעמוד על פשר טענתו הנ"ל, לרבות בעניין עריכת ביטוח חובה בלבד, במיוחד ולא היה כל קושי באיתורו של הנתבע 1 על ידי חוקר מטעמה. זאת ועוד, טענתה של הנתבעת 2 לפיה, בזמן התאונה פוליסת הביטוח הייתה על שמו של מג'די, נותרה אף היא בגדר טענה בעלמא, כאשר הנתבעת 2 ו/או החוקר מטעמה, לא פעלו לזימונו של מג'די לעדות, לצורך הוכחת עניין זה, בעוד זהותו ידועה לנתבעת 2, וכן נמנעו מהצגת פוליסת הביטוח הרלוונטית, ליום התאונה, ממנה ניתן ללמוד על זהותו של המבוטח (הדבר חשוב במיוחד לאור דברי החוקר בפני לפיהם המבוטח הינו הנתבע 1). (עמ' 5 ש' 11). בנוסף, איני מקבלת את דברי החוקר שנמסרו לו על ידי סוכן הביטוח איהאב חלוואני (להלן: "סוכן הביטוח") לפיהם הביטוח בעבר היה על שמו של מג'די, ונותר על שמו של האחרון גם לאחר האירוע הנדון, ככל וכאמור, סוכן הביטוח לא נחקר על עניין זה, וכן לא הוצג ממנו כל אישור כי הביטוח נעשה על שמו של הנ"ל. נהפוך הוא, דברי החוקר לפיהם הנתבע 1, הגיע למשרדו של סוכן הביטוח, מסר הודעה על התאונה, לרבות מילא טופס ההודעה וכן מסר מסמכים רלוונטיים, לרבות שיקים שהועברו לנתבעת 2 בגין השתתפות עצמית, יש בהם כדי לחזק את המסקנה, לפיה פוליסת הביטוח בזמנים הרלוונטיים לא היתה על שמו של מג'די, אם כי על שמו של הנתבע 1. חיזוק לעניין זה הינו אף בעובדה כי הנתבעת 2 לא הצליחה להמציא פרטי המבוטח, ככל ולטענת החוקר מטעמה, הביטוח לרכבה נערך באמצעות סוכן הביטוח משה שלמה (להלן: "הסוכן הנוסף"). אין לקבל טענת הסוכן הנוסף, לפיה פרטי המבוטח אינם ברשותו, ככל וזה הגיע אליהם דרך בן דודו, כאשר ככל ורכב הנתבעת אכן בוטח אצל סוכן זה, הרי שומה כי פרטי המבוטח נמצאים ברשותו. יש לציין כי הנתבעת 2 בחרה מסיבותיה שלה לא להגיש את פוליסת הביטוח ו/או הצעת הביטוח ו/או כל מסמך אחר ו/או העתקי השיקים ששולמו בגין ההשתתפות עצמית, שיש בהם כדי לשפוך אור על זהותו של המבוטח בפועל ביום התאונה, הגם שהעלתה טענה להעדר הזיקה לביטוח, שיש בה לשלול את אחריותה לתאונה. משהעלתה הנתבעת 2 את הטענה של "העדר הזיקה לביטוח", היה עליה להוכיח כי בזמנים הרלוונטיים לתאונה, פוליסת הביטוח הייתה על שמו של מג'די, ולא על שמו של הנתבע 1, וזאת לא עשתה. משלא עשתה הנתבעת כן, עניין זה פועל לחובתה. הנה כי כן, מהאמור לעיל, לא הוכחה בפני טענת הנתבעת 2 כי רכבה נמכר לנתבע 1 על ידי מאן דהו, לרבות על ידי מג'די, כעשרה ימים לפני התאונה, וכן לא הוכחה טענת הנתבעת 2, כי פוליסת הביטוח שנערכה לרכב, טרם מכירתו, "נמכרה" לקונה, הנתבע 1, יחד עם הרכב. משלא הורם נטל הוכחה זה על ידי הנתבעת 2, אזי אין לומר כי בפנינו מתקיימת הטענה של "העדר הזיקה לביטוח", כתוצאה ממכירת הרכב לנתבע 1, מכירה המפקיעה את תוקפו של חוזה הביטוח. משהגעתי למסקנה שלעיל, אין מקום לדון בשאלה אילו משתי הגישות שהותוו בפסיקה יש לאמץ במקרה שלפנינו, וזאת הגם שהנתבעת 2 לא טענה בפניי, כי לא הייתה לה כל כוונה לבטח את רכב הנתבע, נהפוך הוא, משנודע לנתבעת על התאונה, באמצעות סוכן הביטוח, גבתה מהנתבע 1 דמי השתתפות עצמית, ולא פעלה לביטול הפוליסה. הווה אומר, הנתבעת 2 הייתה מודעת לעריכת הפוליסה לנתבע 1, והמשיכה לפעול על פיה. הנה כי כן, לאור האמור לעיל, ולאור העובדה כי בזמנים הרלוונטיים לתאונה הנפיקה הנתבעת 2 פוליסת ביטוח, ומשנדחתה טענתה להעדר הזיקה לביטוח, הרי שעליה לפצות את התובע בגין נזקיו. התובע כאמור צירף חוות דעת שמאי לנזקים שנגרמו לרכבו. לאור מנגנון התאונה ונסיבות התרחשותה, מצאתי כי הנזקים על פי חוות דעת השמאי לאור מיקומם, וכן התמונות שצורפו בפניי, משתלבים עם גרסת התובע לאופן התרחשות התאונה, כאשר הנתבעת לא הגישה כל חוות דעת נגדית מטעמה, לנזקיו של התובע, ואף בחרה לא לחקור את השמאי על חוות דעתו הנ"ל. זאת ועוד, חקירתו הנגדית של התובע לא הצביעה על סתירות כלשהן בגרסתו לעניין הנזקים שנגרמו לרכבו, מה גם שגרסתו לפיה הנזקים נגרמו ברכב מצדדיו הימני והשמאלי משתלבים עם גרסתו כפי שמצוין בדו"ח החוקר מטעם הנתבעת 2, וכן עם מסקנותיו של החוקר לאחר ביקור במוסך בו תוקן הרכב, לפיהם קיימים שני מוקדי נזק (סעיף 4 ד' לדו"ח). בכך, אני מאמצת את מסקנותיו של השמאי כפי שעלו בחוות דעתו, באשר לנזק שנגרם לרכב התובע. אינני רואה מקום להפעיל על התובע אשם תורם בקרות התאונה, ככל ולפי עדותו שלא נסתרה, הרי לא יכול היה להבחין ברכב הנתבעת נכנס לצומת, ככל והתאונה התרחשה לאחר שהתובע היה 3 או 4 מטר מהצומת או כפי שציין "באמצע הצומת" (עמ' 3 ש' 17-19). כאשר במצב דברים זה, לא היה באפשרות התובע להבחין בנתבע נכנס בצומת, כפי שהעיד. סוף דבר אי לכך, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת 2, לשלם לתובע סך של 52,154 ₪ בצירוף אגרת בית משפט בסך של 652 ₪. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 6,154 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין לידי הנתבעת 2, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מכירת רכבחברת ביטוחפוליסה