טוען כי החתמתו על התוספת, שבה גלום שינוי של תנאי החכירה, נעשתה בניגוד להצהרה מפורשת של הנתבעת 2 עובר לחתימה על חוזה ההארכה ועל התוספת, כי תנאי החכירה לא ישונו וכל זכויות התובע מכח חוזה החכירה יישמרו. מיד כשהבחין התובע בכך שהוחתם על התוספת, שהאמור בה עומד בסתירה להוראות חוזה החכירה, שלח התובע לנתבעת 2 הודעת ביטול ביחס לתוספת (להלן - הודעת הביטול). בהודעת הביטול הודיע התובע לנתבעת 2, כי התוספת, שהוראותיה עומדות בסתירה לתנאי החכירה, הינה חסרת תוקף, והיא בטלה ומבוטלת, כאשר חוזה החכירה ממשיך לחול בתנאיו המקוריים. במהלך שנת 2007 פנה התובע לנתבעת 2 בבקשה לאישור לבניית שתי יחידות דיור בנחלה. פניה זו נעשתה לאחר שהתובע קיבל היתר מותנה מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה. במשך זמן ארוך פניותיו של התובע בעניין זה לנתבעת 2 לא זכו למענה כלשהו, והנתבעת 2 התעלמה מהן, תוך מתן תשובות סתמיות, כי העניין בבדיקה ובטיפול. בנסיבות אלו פנה התובע לוועדת ערר לתכנון ובניה בבקשה למתן היתר ללא חתימת הנתבעת 2. פנייה זו נענתה בחיוב על ידי וועדת הערר, וניתן לתובע ההיתר המבוקש. החלטה זו של וועדת הערר בוטלה ביום 24.1.11 על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטתו בעת"מ 2638/08. בעקבות החלטה זו של בית המשפט לעניינים מנהליים נאלץ התובע לשלם את דמי ההיתר, ועשה זאת תחת מחאה. לאחר הליך של השגה וטענות נוספות בדבר הפחתת שומת דמי ההיתר שילם התובע ביום 17.2.11 לנתבעת 2 תחת מחאה דמי היתר בסך 386,876.18 ₪. טענות הנתבעות בכתב ההגנה תביעת התובע להשבת דמי ההיתר מתבססת על הנחת המוצא, כי אין כל תוקף לתוספת. טענה זו של התובע נדחתה כבר על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון, שקבעו שאין כל ממש בטענות אלו של התובע. קיים, איפוא, מעשה דין והשתק פלוגתא בכל הנוגע לטענות התובע בעניין זה, ועל כן יש לסלק את התביעה על הסף. יתירה מכך, גם לגופו של עניין יש לדחות טענה זו של התובע. בהתאם להוראות חוזה החכירה ניתן היה להקים בית אחד בלבד בנחלה. רק בהתאם להוראות התוספת ניתן היה להקים בית נוסף בנחלה. בנסיבות אלו נחתמה התוספת בהסכמת התובע וללא הטעיה כלשהי, על מנת להסדיר את בניית הבית השני, אותו ביקש התובע לבנות בנחלה. ככל שתבוטל התוספת, יש להרוס את הבית הנוסף, שנבנה על ידי התובע, אותו בית שלשם בנייתו שולמו דמי ההיתר. זאת ועוד, התוספת נחתמה כבר בשנת 1982, ועד למועד הגשת התביעה בתיק זה, 11.3.12, לא הגיש התובע תביעה כלשהי להצהרה על בטלות התוספת. לפיכך התיישנה התביעה בעניין זה. לגופם של דברים, התוספת מחילה על התובע את הוראות החלטה 1147 של המועצה, הקובעת תנאים לבניית בית שני בנחלה במושב. טענותיו של התובע במכתבו לנתבעת 2 בדבר בטלות התוספת נדחו כבר על ידי הנתבעת 2 במכתבה מיום 29.11.07. לפיכך, משנקבע כי התוספת תקפה, ובהעדר כל הגבלה שבדין, זכאית היתה הנתבעת 2 לגבות מהתובע את דמי ההיתר. טענות התובע בכתב התשובה לטענת התובע, במקרה דנן לא התקיימו התנאים לקיומו של השתק פלוגתא. טענה זו מועלית ביחס לכל אחד מן ההליכים שהתנהלו בעבר בין הצדדים בנוגע לתשלום דמי ההיתר ולתוקפה של מערכת ההתקשרויות בין הצדדים על ענפיה השונים. באשר לטענת ההתיישנות והשיהוי, שהעלו הנתבעות, משיב התובע, כי הן חוזה ההארכה והן התוספת נחתמו רק בשנת 2006. התובע דוחה גם את טענת הנתבעות, ולפיה נחתמו חוזה ההארכה והתוספת על ידי התובע מתוך הסכמה מלאה. איש מטעם הנתבעת 2 לא הבהיר לתובע במעמד החתימה בשנת 2006 דבר ביחס להשלכות שתהיינה לחתימתו על תנאי התקשרות חדשים. התובע קיבל אסופת מסמכים לחתימתו. התובע הניח כי מסמכים אלו משקפים את ההסכמות שהושגו קודם לכן בינו ובין הנתבעת 2. לכן חתם על אותם מסמכים, והשיבם באופן מיידי לנתבעת 2. לטענת התובע, טענת הנתבעות, שללא החתימה על חוזה ההארכה ועל התוספת לא ניתן היה לבנות בית נוסף בנחלה, איננה נכונה. טענות הנתבעות בכתב התביעה שכנגד ביום 30.7.06 נחתם חוזה ההארכה וכן התוספת. חוזה ההארכה האריך את תנאי החכירה המקוריים עד לשנת 2031 בשינויי הבאים: הוסכם, כי דמי החכירה ייקבעו על פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל; יחולו על ההסכם שבין הצדדים תנאי החלטה 1054. באותו יום נחתמה גם התוספת, בה התחייב התובע בין היתר: בניית בית מגורים שני או שלישי בנחלה תהיה מיועדת רק לבני משפחתו; היחידה הנוספת תהיה בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, כפי שהן מתעדכנות מעת לעת; הבקשות להיתר בניה תוגשנה לאישור הנתבעת 2 טרם הגשתן למוסדות התכנון. ביום 6.11.06 פנה התובע לנתבעת 2 וטען, כי זכויות הבניה שלו מוסדרות בחוזה החכירה, ועל כן הוא פטור מתשלום בגין הבנייה הנוספת בנחלה. עוד טען התובע, כי חתימתו על התוספת נעשתה מחמת טעות, ולכן הודיע לנתבעת 2 על ביטול התוספת. בתשובת עו"ד אלישבע וייס מיום 29.11.07 דחתה הנתבעת 2 את טענותיו אלו של התובע. ככל שתתקבלנה טענות התובע, ולפיהן התוספת בטלה, זכאית הנתבעת 2 לתוספת תשלום בגין בניית השטחים הנוספים בנחלה, היות שהתובע שוב לא יהיה זכאי "להטבה הגלומה בהחלטת מועצה 1054", וכך גם לא יהיה זכאי לזיכוי בו זוכה בשל ההטבה הגלומה בהחלטת מועצה 1147, החלות על התובע מכח הוראות התוספת בלבד. טענות התובע בכתב ההגנה לתביעה שכנגד ככל שהתוספת בטלה, הרי שאין לנתבעת 2 זכות כלשהי לגביית דמי היתר מהתובע. אם כן, כך טוען התובע, התביעה שכנגד נעדרת עילה. בנוסף חוזר התובע על טענות, שהעלה כבר בכתב התשובה. דיון והכרעה כבר בפסק דינה של כב' הנשיאה גרסטל בת"א(מרכז)3138-02-09, מדובר נ' קק"ל ואח', מיום 8.7.09 התקבלה טענת הנתבעות דנן, כי התוספת, שמכוחה חלה על התובע החלטה 1147 של מועצת מקרקעי ישראל, לא בוטלה כדין, והיא מחייבת במערכת היחסים שבין הצדדים, וכך נאמר שם [סעיף 3(ג) לפסק הדין]: "הסכם בית שני (התוספת - נ"ש), הסכם שלא בוטל כדין עד כה ...". נקבע, איפוא, כי התוספת לא בוטלה כדין. ממילא היא תקפה, והאמור בה מחייב את הצדדים. קביעה עובדתית זו של בית המשפט המחוזי אושרה על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין ברע"א 6489/09, מדובר נ' קק"ל ואח', וכך נאמר שם (סע' 19 לפסה"ד): "בעניין זה נקבע ממצא עובדתי על ידי בית המשפט המחוזי לפיו עסקינן ב'הסכם שלא בוטל כדין עד כה' [עמוד 8 לפסק הדין, סעיף (ג)]. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי נעשתה לאחר שנפרסה לפניו מלוא המסכת העובדתית הצריכה לעניין, ומשכך אני סבור כי בנסיבות העניין יש לדבוק בהלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית [ראו למשל: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (2009) (להלן: גורן)]. משכך, נקודת המוצא העובדתית לצורך הדיון תהא כי חוזה בית שני (התוספת - נ"ש) תקף וחל בנסיבות העניין". עיון בפסק הדין מלמד, כי כל שופטי ההרכב שם היו שותפים להנחת המוצא, כי התוספת תקפה במערכת היחסים שבין הצדדים. מוצאים אנו, איפוא, קביעה חד-משמעית של בית המשפט המחוזי, אשר אושרה ע"י בית המשפט העליון, ולפיה האמור בתוספת עומד בתקפו ומחייב את הצדדים. לפיכך, מושתק התובע מלטעון טענות בדבר אי תקפותה של התוספת, וזאת מכוח השתק הפלוגתא, שנוצר בפסקי הדין, פסק דינה של כב' הנשיאה גרסטל ופסק דינו של בית המשפט העליון, הנזכרים לעיל. בעניין זה יש לפנות לדברים שנאמרו בע"א 8765/07, פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, טרם פורסם: "... השתק פלוגתא קם כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה ..." בע"א 822/77, בסה נ' אגד, פד"י לב(3)21, נאמר: "השתק זה מתקיים כשבמשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז במשפט שני בין אותם צדדים או חליפיהם מושתקים הצדדים מלהתדיין מחדש בשאלה האמורה על-אף העובדה שאין זהות עילות בשתי התביעות". על מנת לקבוע אם קם השתק פלוגתא במקרה שלפנינו, יש לבחון ארבעה תנאים מצטברים: זהות הפלוגתא, זהות הצדדים, הפלוגתא הוכרעה באופן מפורש מכללא בקביעת ממצא פוזיטיבי, ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך פסק הדין בערכאה הראשונה. בע"א 1650/00, זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"י נז(5)166, 188, נאמר: "ארבעה תנאים נדרשים לצורך קיום השתק פלוגתא: זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים.נ קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים.ב סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מיכללא של בית המשפט בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.ו ההכרעה בפלוגתא חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה להבדיל מהכרעה שולית שאינה נחוצה לבסיס פסק הדין".נ הדברים נשנו בע"א 9656/08, מדינת ישראל נ' סעידי ואח', טרם פורסם: "... ראוי לזכור כי גם לצורך החלת הכלל בדבר השתק פלוגתא נדרשת התקיימותם של ארבעה תנאים שגובשו לעניין זה בפסיקה, ואלה הם: הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה ..." במקרה דנן פלוגתא מרכזית בין הצדדים היא שאלת תקפותה של התוספת. בסעיף 10 לכתב התביעה מבקש התובע להצהיר על בטלותה של התוספת. כפועל יוצא מכך מבוקשת הצהרה, כי הנתבעת 2 לא היתה רשאית לגבות דמי היתר מהתובע, שכן הדבר עומד בניגוד להוראות חוזה החכירה. גם בסעיף 31 לכתב התביעה מבקש התובע מתן פסק דין הצהרתי, ולפיו התוספת בטלה. שאלה זו, האם התוספת תקפה אם לאו, הוכרעה כבר בפסק דינה של כב' הנשיאה גרסטל, כאשר הכרעה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון. פלוגתא זו נידונה במסגרת אותם הליכים קודמים, ונקבעה לגביה קביעה מפורשת, המכירה בתוקפה של התוספת. ההכרעה בשאלה זו היתה חיונית לשם הכרעה בתובענה הקודמת, שם נדונה בקשה למינוי בורר מכח הוראות חוזה החכירה. מנגד נטען, כי בהתאם להוראות התוספת, אין מקום למינוי בורר. עמדה זו התקבלה לנוכח הקביעה, כי התוספת תקפה והוראותיה מחייבות את הצדדים. בהתאם להלכות, שצויינו לעיל, התקיימו במקרה זה התנאים הנדרשים לשם קיומו של השתק פלוגתא בשאלת תוקפה של התוספת, ואין לבית המשפט לשוב ולדון בשאלה זו, שלגביה קיימת הכרעה סופית. מסקנת הדברים היא, שהתוספת תקפה, והאמור בה מחייב את הצדדים. התובע טוען, כי גם אם התוספת תקפה, הרי שגם אז לא היתה הנתבעת 2 רשאית לגבות מהתובע את דמי ההיתר. התובע סומך טענותיו על שורה של פסקי דין, המאוזכרים בכתבי הטענות של התובע ובכתב סיכום טענותיו. הזכות לגביית דמי היתר נדונה בע"א 6518/98, הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פד"י נה(4)28. הדיון שם נסוב סביב השאלה, האם רשאי היה מינהל מקרקעי ישראל לגבות מהמערערת שם דמי היתר בגין הקלות בניה שניתנו לה על ידי רשות התכנון, וזאת מכח הסכם פיתוח שנחתם בין הצדדים. המינהל ניסה להיבנות מהחלטה 402 של מועצת המינהל, שהתקבלה כשנה לאחר התקשרות הצדדים בהסכם הפיתוח, ואינה חלה באופן רטרואקטיבי על הסכמים שנכרתו בטרם התקבלה ההחלטה. בית המשפט דן שם בהוראות הסכם הפיתוח עצמו, ומצא, כי אין בו הוראות, המקנות למינהל את הזכות לגבות דמי פיתוח. הסוגיה הנדונה שם אינה נוגעת, איפוא, לענייננו, היות שבמקרה דנן לא נטען, כי אין בהוראות התוספת עצמה כדי להקנות לנתבעת 2 את הזכות לגבות דמי היתר. בע"א 3979/01, בנייני ישקו ומקרקעין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פד"י נז(5)423, נידון מקרה בו שתי חברות זכו במכרז, שפירסם המינהל להחכרת שני מגרשים, כשעל כל אחד מהם היה אמור להיבנות מבנה מסחרי. בנוסח ההצעה שצורף למכרז נקבע, כי ידוע למציע, שכל בנייה נוספת על אותם מגרשים תחויב בתשלום נוסף. משהחברות הזוכות ביקשו להקים מרכז מסחרי אחד על שני המגרשים, הן ביקשו אישור מרשויות התכנון להגדיל את זכויות הבנייה במגרש אחד, ובמקביל נגרעו זכויות בנייה דומות מהמגרש השני. הבקשה נענתה, והאישור המבוקש ניתן. כשנדרשה חתימת המינהל, כבעל המגרשים, לצורך הגשת בקשה להיתר בנייה, דרש זה מהחברות הזוכות תשלום דמי היתר בגין שטח הבנייה שהוסף. באותו מקרה נחתם הסכם בין הצדדים, כאשר מכוחו של אותו הסכם לא ניתן היה לגבות דמי היתר. המינהל ביקש להסתמך בגביית דמי ההיתר על תנאי המכרז. נקבע שם, כי משנחתמו ההסכמים, שוב תנאי המכרז אינם תקפים יותר, ככל שהם עומדים בסתירה לאמור בהסכם. נאמר שם, כי כבר במכרז הותנתה הזכיה בו בחתימה על הסכם בתוך פרק זמן קצוב מראש ממועד הזכיה במכרז, וכי ההסכם שייחתם יהיה בתוקף רטרואקטיבית ממועד הזכיה במכרז. בנסיבות קונקרטיות אלו נקבע שם, כי תחולנה הוראות ההסכם, שאינן מאפשרות גביית דמי היתר (עמ' 430 לפסק הדין). מוצאים אנו, איפוא, כי גם האמור בפסק דין זה אינו נוגע כלל לנסיבות המקרה שבפנינו. בע"א 10424/05, אמכל בכור בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, טרם פורסם נדון מקרה שבו היתה הסכמה בין הצדדים בנוגע לשאלה, איזה מבין ההסכמים שנכרתו ביניהם יחול, ואז דן בית המשפט בפרשנותו של אותו הסכם, והאם מכח הוראותיו ניתן לגבות תשלום עבור בניה נוספת. ברור, איפוא, שגם נסיבותיו של אותו מקרה כלל לא נוגעות למקרה שבפנינו, כאשר אין מחלוקת, שמכח הוראות התוספת כשלעצמן ניתן לגבות דמי היתר. השאלה השנויה כאן במחלוקת היא, בהנחה שהתוספת תקפה, האם קיומו של חוזה החכירה ותנאיו מאיינים את הזכות לגביית דמי היתר, המוקנית לנתבעת 2 מכח הוראות התוספת. בע"א 6651/99, הדר נ' קק"ל, פד"י נו(1)241, נידונה השאלה, האם רשאי מינהל מקרקעי ישראל לדרוש מהמערערים שם דמי היתר עבור ניצול זכויות בנייה, זאת בשעה שבחוזה החכירה שבין אותם צדדים שם הוסכם על הסדר שונה שעיקרו הגדלה יחסית של דמי החכירה? באותו מקרה היה מדובר במי שתקופת החכירה המקורית שלו הסתיימה, ואז בתמורה לתשלום דמי היוון קיבל מהמינהל תעודת היוון, שבה אומצו תנאי החכירה המקורית למשך 49 שנים נוספות. רק לאחר מכן נדרשו יורשיהם של החוכרים המקוריים לחתום על הסכם חכירה חדש, כתנאי להסכמת המינהל לבניה נוספת במקרקעין, כאשר באותו הסכם חדש הוקנתה למינהל הזכות לגביית דמי היתר. לא כך הם פני הדברים במקרה דנן. בטרם החתימה על התוספת לא נכרת שום הסכם בין התובע ובין מי מהנתבעות, המאריך את תקופת החכירה בתנאי חוזה החכירה. חוזה ההארכה נחתם ביחד עם התוספת, כאשר בתוספת נקבעה זכות הנתבעת 2 לגביית דמי היתר. על כן יש להבחין בין המקרה שנדון בע"א 6651/99 הנ"ל ובין המקרה, שנידון בתיק זה. במקרה דנן לא הוכח, ואף לא נטען, כי נמנעה מהתובע האפשרות לעיין בהוראות חוזה ההארכה ובהוראות התוספת בטרם חתם על מסמכים אלו. במקרה דנן לא נכרת עובר לחתימה על אותם מסמכים, שום הסכם הקובע כי החכירה תוארך בהתאם לתנאים שונים מאלו האמורים בחוזה ההארכה ובתוספת. בנסיבות אלו, ובשונה מהמקרים הקודמים שנדונו בפסיקה, כמפורט לעיל, זכאית הנתבעת 2 לגבות דמי היתר מהתובע, וזאת בהתאם להוראות התוספת ומכוחן. לפיכך גביית דמי ההיתר מהתובע כתנאי לבנייה הנוספת במקרקעין נעשתה כדין, ואין התובע זכאי להשבת תשלומים אלו. משנקבע כי התוספת תקפה, וכי הוראותיה מחייבות את הצדדים, הרי שדין התביעה שכנגד להידחות, היות שכל הסעדים הנתבעים בה מתבססים על טענות התובע בדבר בטלות התוספת. סיכום התביעה והתביעה שכנגד נדחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעות ובשכר עורך דינן בסך כולל של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חכירהחוזה