סמכותו של רשם האגודות השיתופיות להטיל הוצאות משפט בהליכים המתנהלים לפניו ובכלל זה במסגרת דיון בהליכי פירוק של האגודה. עיקרי העובדות הצדדים להליך הינם חברים באגודה שיתופית. בין הצדדים מתנהל מזה מספר שנים סכסוך מר ועיקש שהניב הליכים משפטיים רבים. במסגרת אותם הליכים, הורה רשם האגודות השיתופיות (להלן: "הרשם") על עריכת חקירה באגודה ומינה לשם כך את רו"ח עופר אלקלעי. החוקר הגיש דו"ח ביניים אשר הציג את ממצאיו הראשוניים והמליץ על המשך החקירה באשר לנעשה באגודה. רשם האגודות אישר את המשך החקירה ואף הורה לחוקר לבחון האם יש מקום להמליץ על פירוק האגודה בהתאם לסעיף 46 לפקודת האגודות השיתופיות. החוקר הגיש לרשם האגודות דו"ח חקירה מפורט שלפיו נמצאו הטענות שהועלו כנגד הנתבע מוצדקות; החוקר המליץ למנות מפרק לאגודה וכן ועדת ביקורת חיצונית, שתפקח על פעילות האגודה. עם קבלת דו"ח החקירה הורה הרשם לנתבע להפיץ את דו"ח החקירה על נספחיו בין כל חברי האגודה; הנתבע לא עשה כן, ותחת זאת הוא הגיש בקשה לרשם לפסול עצמו מלדון בהשגות על דו"ח החקירה של החוקר. בהחלטה מיום 6.3.11 דחה הרשם את בקשת הפסילה תוך שקבע כי אין בטענות הנתבע ממש, ואף חייב את הנתבע אישית לשלם לתובעים הוצאות בסכום של 2,500 ₪ (להלן: "ההחלטה הראשונה"). הנתבע הגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים על החלטת הרשם (עמ"נ 41523-03-11), במסגרתו תקף את עצם ההחלטה וכן את חוקיות חיובו בהוצאות משפט על ידי הרשם. הערעור נדחה בפסק דינו של כב' השופט מרזל מיום 5.5.11, בו נקבע כי אין עילה להתערב בחיובו של הנתבע בהוצאות. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דין זה (בר"ם 3899/11), שאף היא נדחתה בהחלטתו מיום 14.9.11, בה נקבע כי אין מניעה שבנסיבות המקרה יחוב הנתבע בהוצאות אישיות לטובת התובעים. ביום 29.6.11 ניתנה החלטה נוספת על ידי רשם האגודות, במסגרת דיון בבקשת הפירוק של האגודה, בה חויב הנתבע לשלם לתובעים הוצאות בסכום כולל של 30,000 ₪ (להלן: "ההחלטה השנייה"). התובעים הגישו את החלטות הרשם לביצוע בתיק הוצאה לפועל. רשם ההוצאה לפועל הורה על סגירת התיק משקבע כי החלטת רשם האגודות השיתופיות שבגדרה הוחלט לחייב את המבקש בהוצאות, הינה החלטה בעלת אופי מנהלי גרידא ועל כן היא אינה נכנסת לגדר סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וזאת משום שאינה מהווה פסק דין על פי אותו סעיף. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת רשם ההוצאה לפועל נדחתה. בהחלטה מיום 6.12.11 קבע כב' השופט עאסי כי החלטת רשם האגודות השיתופיות אינה ניתנת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וכי הדרך לאכיפת החלטת רשם האגודות השיתופיות הינה באמצעות הגשת תובענה אזרחית מתאימה. בעקבות החלטה זו הגישו התובעים את התביעה שלפני לתשלום סכומי ההוצאות שנפסקו על ידי רשם האגודות השיתופיות בהחלטותיו מיום 6.3.11 ו-29.6.11. יצוין, כי בין לבין הגיש הנתבע ערעור על החלטת הרשם מיום 29.6.11 ("ההחלטה השנייה) לשר התמ"ת וכנגד החלטתו של היועץ המשפטי של שר התמ"ת הגיש הנתבע עתירה לבג"ץ. עתירה זו נדחתה בפסק דין מיום 14.11.12 (בג"ץ 8774/11 ליבס ואח' נ' שר התעשייה התעשייה המסחר והתעסוקה ואח'). בנוסף, הגיש הנתבע ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים על החלטות נוספות של רשם האגודות השיתופיות מיום 22.12.11 ומיום 22.12.11 וכן על חלקים מההחלטה מיום 29.611 (להלן: "הערעור המינהלי"). אף ערעור זה נדחה בפסק הדין מיום 29.9.13. בהתייחס להחלטה מיום 29.6.11 קבע בית המשפט לעניינים מינהליים, כי החלטה זו הפכה לחלוטה, משנדחה הערעור שהגיש הנתבע לפי סעיף 51 לפקודת האגודות השיתופיות ליועמ"ש של משרד התמ"ת ומשנדחתה העתירה לבג"ץ שהוגשה נגד ההחלטה האחרונה. נקבע כי בכל הנוגע לממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטת הרשם, קיים מעשה בית דין בין הצדדים והנתבע מנוע מלתקוף את הממצאים שנקבעו שם. עוד נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת הרשם בעניין קביעת משא ההוצאות. טענות הנתבע ראשית, טוען הנתבע, כי רשם האגודות השיתופיות, בהיותו גורם מינהלי שאינו בית משפט, אינו מוסמך להטיל על אזרח הוצאות לטובת הצד שכנגד. לטענת הנתבע, רשם האגודות השיתופיות, שהינו רשות מינהלית, אינו מוסמך ליטול לעצמו סמכות ללא הסמכה מפורשת בחוק וכי אין חוק המסמיך את הרשם לחייב אזרח בהוצאות לטובת הצד שכנגד. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי מדובר בפגיעה בזכות הקניין של אדם ובהתאם להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אין פוגעים בקניינו של אדם אלא בחוק. מכאן, שהחלטת הרשם ניתנה בהיעדר סמכות, ולפיכך דינה בטלות. הנתבע מוסיף וטוען כי בית המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון אשר דנו בערעורים על החלטת הרשם הראשונה אשר הטילה על המערער חיוב אישי בהוצאות, לא דנו בשאלת עצם סמכותו של רשם האגודות השיתופיות להטיל בהוצאות, כי אם בשאלת הטלת הוצאות אישיות על הנתבע. עוד טוען הנתבע, כי הרשם אינו מוסמך לפסוק ריבית והצמדה על סכום ההוצאות שנפסק על ידו. הטענה השנייה אשר בפי הנתבע הינה, כי גם אם רשם האגודות השיתופיות מוסמך להטיל הוצאות, הרי שהוא אינו רשאי לעשות כן במסגרת החלטה לפירוק אגודה. לשיטתו, החלטה לפירוק אגודה שונה במהותה מכל החלטה אחרת שכן היא אינה ניתנת לערעור בפני ערכאה שיפוטית, אלא בפני שר העבודה בלבד ובמידה והוגש ערעור ההחלטה היא אינה בתוקף עד להכרעה בערעור. מאפיינים אלה של ההחלטה מעידים כי מדובר בהחלטה מינהלית ולא שיפוטית, ועל כן לא ניתן במסגרתה להטיל חיוב בהוצאות על הצד שכנגד. הנתבע מוסיף וטוען כי אף היועמ"ש של שר התמ"ת קבע במסגרת ערעור על החלטת רשם בעניין פירוק אגודה, כי אין לו סמכות להטיל הוצאות בערעור על החלטת הרשם לפי סעיף 51 לפקודת האגודות השיתופיות. מקל וחומר שסמכות זו אינה מסורה לרשם עצמו. טענתו השלישית של הנתבע היא כי בהחלטת הרשם מיום 29.6.11 נפל פגם מהותי, שכן הנתבע לא היה צד לדיון כאדם פרטי. אז הגישו התובעים לרשם בקשה לתיקון ההחלטה, אשר בעקבותיה ניתנה החלטה מתקנת בה הוסף הנתבע כצד לדיון שהתנהל מספר חודשים קודם לכן. ואולם, לטענת הנתבע, החלטה מתקנת זו אינה עומדת בהוראות החוק והתקנות ועל כן היא חסרת תוקף. כן טוען הנתבע, כי החלטת רשם האגדות השיתופיות ניתנה מבלי שניתנה אפשרות לנתבע לזמן עד מרכזי. הנתבע מציין כי במסגרת הערעור שהוגש לשר התמ"ת העלה הנתבע טענה זו, אך היועמ"ש לא התייחס לטענה. אף ערעור שהוגש לבית המשפט לעניינים מינהליים בעניין זה נדחה מטעמים פרוצדורליים, מבלי שבית המשפט דן בטענה זו. לבסוף טוען הנתבע, כי בית המשפט אינו חותמת גומי של החלטת הרשם ומאחר שחיוב הנתבע בהוצאות לא נידון בפני שום ערכאת ערעור, על בית המשפט לבחון גם את טענות הנתבע כי לא היה מקום לחיובו האישי בהוצאות וכי יש לראות את כל הטענות שהועלו במסגרת הערעור המינהלי שהגיש כחלק מטענות ההגנה בתיק זה. טענות התובעים התובעים טוענים כי רשם האגודות השיתופיות, בהיותו גוף מעין שיפוטי, מוסמך להטיל הוצאות. התובעים סומכים טענתם על פסק הדין ע.ש 97/5020 (מחוזי חי') שלייק לייב ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניין עיר - חדרה) בו קבע בית המשפט כי ועדת הערר על-פי חוק התכנון והבנייה מוסמכת להטיל הוצאות על אחד הצדדים להליך. לטענת התובעים, רשם האגודות השיתופיות ממלא תפקיד שיפוטי לכל דבר ועניין וכפועל יוצא הוא רשאי לפסוק הוצאות במסגרת הליכים אלה. סמכותו של רשם האגודות השיתופיות להטיל הוצאות הוכרה אף בע"מ 218/02 בן דרור נ' עוזר רשם האגודות השיתופיות וקו אופ ירושלים. התובעים מוסיפים וטוענים, כי במסגרת הערעור המינהלי שהגיש הנתבע על החלטתו הראשונה של רשם האגודות השיתופיות, בה הוטלו על הנתבע הוצאות אישיות, הכיר בית המשפט בסמכותו של הרשם להטיל הוצאות וכך אף בית המשפט העליון אשר דחה את ערעורו של הנתבע על החלטת בית המשפט המחוזי. עוד טוענים התובעים, כי כל טענות הנתבע נגד הליכי הפירוק, ובכלל זה הוספתו בשלב מאוחר להליך בפני הרשם וכן אי מתן אפשרות לזמן עד מטעמו, הועלו על ידו בערעורים שהגיש ונדחו. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות של בית המשפט לעניינים מינהליים ושל בית המשפט העליון. לבסוף, טוענים התובעים, כי יש לחייב את הנתבע בהוצאות משמעותיות בהליך זה, לנוכח ההליך המיותר אליו גרר את התובעים ולאור העובדה שמדובר בצווי הוצאות שהיה ראוי לשלמם מיידית, מבלי להטריח את בית המשפט. דיון והכרעה ראשית, אציין כי הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות שהוגשו בתיק וסיכומים בכתב. שלוש שאלות טעונות הכרעה במסגרת תביעה זו: האחת, האם מוסמך רשם האגודות השיתופיות להטיל הוצאות על מתדיין לטובת הצד שכנגד, בהעדר הסמכה מפורשת בחוק. בהנחה שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לדון בשאלה האם מוסמך רשם האגודות השיתופיות להטיל הוצאות כאמור במסגרת החלטה לפירוק האגודה. השאלה השלישית היא האם החלטתו השנייה של הרשם הינה בתוקף לנוכח הפגמים הדיוניים להם טוען הנתבע. סמכותו של רשם האגודות השיתופיות לפסוק הוצאות בעניין סמכותו של רשם האגודות השיתופיות לפסוק הוצאות כנגד מתדיין לזכותו של מתדיין אחר, קבע בית המשפט העליון בבג"ץ 11361/05 רחל נמרוד נ' רשם האגודות השיתופיות (להלן: "עניין נמרוד") כי: "הפקודה מעניקה סמכויות שיפוט מסוימות לרשם האגודות השיתופיות. למעשה מדובר בטריבונל בעל סמכות מוגבלת (בג"ץ 20/59 קינסלי נ' רושם האגודות השיתופיות ואח', פ"ד י"ד 297, 2307 (השופט מ' זילברג)). ככל טריבונל שהוקם בדין מוסמך הרשם, אף בהעדר הוראה מפורשת כדין, לפסוק הוצאות כנגד מתדיין לזכותו של המתדיין האחר. כך הורה בית משפט זה לגבי טריבונלים שונים: ועדת ערעור הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1954 (ע"א 180/71 לביא נ' קצין התגמולים, פ"ד כו(2) 501); ועדת עררים שהוקמה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (ע"א 605/74) וישניבסקי נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט(1) 711); ועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1968 (בר"ם 11612/05 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא (טרם פורסם) (וכן ראו, על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מז(3) 397). משנמצא, כי הרשם מוסמך היה להשית חיוב בהוצאות על העותרים, דין עתירתם להידחות". (ההדגשה שלי-ס.א.). מכאן שבית המשפט העליון קבע מפורשות, כי לרשם האגודות השיתופיות סמכות להטיל הוצאות במסגרת הליך המתנהל לפניו על מתדיין לטובת מתדיין אחר. לפיכך, טענת הנתבע, כי רשם האגודות השיתופיות אינו מוסמך לפסוק הוצאות בהעדר הסמכה מפורשת בחוק, דינה להידחות. עוד אוסיף, כי כפי שפורט לעיל, הנתבע הגיש ערעור מינהלי על החלטתו הראשונה של הרשם בעניין חיובו בהוצאות אישיות וכי ערעור זה נדחה. הערעור שהוגש לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. אמנם בית המשפט לא דן מפורשות בשאלת סמכותו של רשם האגודות השיתופיות להטיל הוצאות, אך מהחלטות אלה משתמעת ההכרה בסמכות זו. סמכות רשם האגודות השיתופיות לפסוק הוצאות במסגרת הליכי פירוק איני סבורה כי יש מקום להבחין בין סמכותו של הרשם לחייב מתדיין בהוצאות במסגרת הליכי פירוק של האגודה לבין סמכותו להטיל הוצאות בהליכים אחרים המתנהלים בפני הרשם. ראשית, החלטת בית המשפט בעניין נמרוד לא סייגה את סמכותו של הרשם להטיל הוצאות רק לעניין סוגי הליכים המתנהלים לפניו. שנית, בעניין נמרוד נידונה סמכותו של רשם האגודות השיתופיות לחייב את המתדיינים בהליך של ערעור המתנהל לפניו לפי סעיף 48(5) לפקודת האגודות השיתופיות בתשלום הוצאות ההליך. מדובר בהליך של ערעור על החלטת המפרק בפני רשם האגודות השיתופיות ומכאן שזהו מקרה בו הוטלו על ידי הרשם הוצאות במסגרת הליכי פירוק. שלישית, לא מצאתי בטענות הנתבע טעם המצדיק הבחנה בין סמכות הרשם להטיל הוצאות באופן כללי לבין סמכותו לעשות כן במסגרת הליכי פירוק של האגודה. העובדה, כי החלטת הרשם ניתנת לערעור בפני שר העבודה בלבד ולא בפני ערכאה שיפוטית והעובדה כי היא אינה מתקיימת עד להכרעה בערעור, אין בה כדי להצדיק שלילת סמכותו של רשם האגודות השיתופיות לפסוק הוצאות במסגרת החלטה לפירוק האגודה. לעניין זה יש לציין כי החלטתו של שר העבודה ניתנת לתקיפה בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. כמו כן, העובדה כי החלטתו של הרשם אינה מתקיימת עד להכרעה בערעור בפני שר העבודה, יש בה לכל היותר להביא לעיכוב ביצועה של ההחלטה, אך אינה מהווה טעם להבחנה אותה מבקש הנתבע לערוך. אף איני מוצאת מקום לקבל את טענת הנתבע כי הואיל והיועמ"ש של שר התמ"ת קבע כי אין לו סמכות להטלת הוצאות בערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות, הרי שבוודאי שלרשם אין סמכות כזו. היועמ"ש של שר התמ"ת התייחס בהחלטתו רק להוצאות בערעור שהתנהל בפניו ולא לחיוב בהוצאות על ידי רשם האגודות השיתופיות. תוקף החלטת הרשם לנוכח קיומם של פגמים דיוניים שנפלו בה לשיטת הנתבע אעבור עתה לדון בטענת הנתבע כי בהחלטתו השנייה של רשם האגודות השיתופיות נפלו פגמים, שכן הוסף כצד לדיון בשלב מאוחר וכי ההחלטה ניתנה מבלי שהתאפשר לנתבע לזמן עד מרכזי מטעמו. הדרך לתקיפת החלטות רשם האגודות השיתופיות קבועה בחוק, וגם אם סבור הנתבע כי יש מקום לשינוי החוק בעניין, הרי שכל עוד לא שונה, יש לפעול בדרך הקבועה בו. החלטת הרשם מיום 29.6.11 ניתנת לערעור בפני שר התמ"ת, כאשר החלטת שר התמ"ת ניתנת לתקיפה בפני בג"ץ. כפי שפורט לעיל, הנתבע מיצה את הליכי הערעור על החלטה זו ואינו יכול לטעון כעת כי נפל פגם בהחלטה, לאחר שהן הערעור שהגיש והן העתירה לבג"ץ נדחו. הוא הדין באשר לטענת הנתבע בעניין אי זימון עד. הנתבע עצמו מודה כי טענה זו הועלתה במסגרת הערעור המינהלי אותו הגיש ואף ערעור זה נדחה. בית משפט זה אינו מוסמך לבקר את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ואין נפקא מינא מהם הנימוקים לדחיית הערעור. יוצא אפוא, כי כל טענותיו של הנתבע בעניין ההחלטה מיום 29.6.11 נדחו ועל כן אין יסוד לטענתו כי נשמט הבסיס לחיובו בהוצאות. כאמור, הנתבע טוען כי בית המשפט זה אינו חותמת גומי על החלטת הרשם ומאחר שחיוב הנתבע בהוצאות לא נידון בפני אף ערכאת ערעור, על בית המשפט לבחון גם את טענות הנתבע כי לא היה מקום לחיובו האישי בהוצאות. אין בידי לקבל טענה זו. לבית משפט זה לא הוקנתה סמכות בחוק לבחון את החלטות הרשם לגופן והדרכים להגשת ערעור על החלטות הרשם נקבעו בפקודת האגודות השיתופיות. כאמור, הנתבע השיג על החלטת הרשם הראשונה במסגרת ערעור מינהלי שהגיש וכן השיג על החלטת הרשם השנייה במסגרת ערעור לשר התמ"ת, הגשת עתירה לבג"ץ והגשת ערעור מינהלי נוסף. כל אלה נדחו. לפיכך, קיים מעשה בית דין בכל הנוגע להחלטות אלה. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט לעניינים מינהליים או החלטות בית המשפט העליון. לבסוף, אדון בטענת הנתבע כי אין מקום לחייבו בתשלום הפרשי הצמדה וריבית בגין ההוצאות שנפסקו. אף טענה זו דינה להידחות. החיוב בהוצאות הוא חיוב כספי ככל חיוב. משנקבע כי לרשם האגודות השיתופיות הסמכות לחייב בהוצאות, הרי שמכוח סמכות זו נגזרת הסמכות אף לחייב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית, ככל שהחיוב לא ישולם במועד. יצוין, כי אף לו הייתי סבורה כי לרשם ההוצאות אין סמכות לחייב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית, הרי שלבית משפט זה נתונה סמכות זו ועל כן יש לחייב את הנתבע בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד בו היה עליו לקיים את החיוב ועד התשלום בפועל. סיכומם של דברים: לרשם האגודות השיתופיות סמכות להטיל הוצאות על מתדיין לטובת מתדיין אחר בהליכים המתנהלים לפניו, ובכלל זה גם במסגרת החלטה לפירוק האגודה. על כן על הנתבע למלא אחר החלטות הרשם במסגרתן חויב בתשלום הוצאות לתובעים. לפיכך, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 34,510 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן יישא הנתבע בהוצאות התובעים בסכום של 869 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪. הוצאות משפטרשםמתנהאגודה שיתופית