חיוב בתשלום סכום מעבר לסכום העיקול שהובא לידיעה ושולם לחייב, כחוב המגיע לו, שלא כדין ובניגוד ללשונו המפורשת של צו העיקול. רקע: לפני ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, גב' וידאד יונס, שניתנה ביום 23.2.10, במסגרת תיק הוצל"פ מס' 05-00122-09-7, לפיה חוייבה המערערת במלוא החוב הפסוק בתיק הנ"ל ובנוסף לו סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (תיקרא להלן: "ההחלטה"). המקור החוקי להחלטה הנ"ל, כך עולה מן ההחלטה עצמה, הינו הוראת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, שכותרתו 'חיוב של צד שלישי', הקובע, בהאי לישנא: "(א) צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון". הנימוק מאחורי ההחלטה לחייב את המערערת בחוב הפסוק, כך צויין בהחלטה עצמה, הוא פועלה של המערערת ללא הצדק סביר בכך שהעבירה לחייב בתיק ההוצאה לפועל כספים בניגוד לצו עיקול שהוטל על זכויות וכספי החייב המוחזקים בידה. ביחס לסכום החיוב, כך עולה מן ההחלטה האמורה, ועל כך למעשה משיגה המערערת במסגרת ערעורה שלפני, קבעה כב' הרשמת כי: "מאחר ובמועד המצאת הצו למענה היה בידי המועצה סך של 90,000 ₪ השייכים לחייב, העולים על גובה החוב התיק. אני מחייבת המועצה בתשלום מלוא החוב בתיק ההוצל"פ". טענות הצדדים בתמצית: כאמור, במסגרת ערעורה שלפני המערערת לא ביקשה להשיג על עצם החיוב אלא על סכומו. לטענת המערערת, יישום נכון של הוראות החוק והפסיקה על המקרה שלפנינו מצדיק תוצאה אחרת מזו שהתקבלה בפועל, והיא חיובה של המערערת לשלם לזוכה בתיק ההוצאה לפועל (המשיבה בתיק זה), סכום השווה לסכום העיקול שהוטל על כספי החייב המוחזקים אלצה, קרי: 11,906 ₪ בלבד. כל תוצאה אחרת, כך נטען, מחטיאה את הוראות חוק ההוצאה לפועל ומטרתו ואין לקבלה. המשיבה, במסגרת תגובתה לערעור ובמסגרת טיעוני בא כוחה לפני היום, במסגרת הדיון בערעור, ביקשה להותיר את החלטת כב' הרשמת, מושא הערעור, בעינה. לעניין ההחלטה הנ"ל טענה המשיבה כי ההחלטה ניתנה כדין וכי לא נפלה בה טעות המצריכה התערבותה של ערכאת הערעור. המשיבה הלינה בתגובתה על כך שבית המשפט (מותב קודם), במסגרת החלטה שניתנה על ידו במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של רשמת ההוצאה לפועל, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להקטנת חוב, הביע עמדתו ביחס להחלטה מושא הערעור ולמעשה חרץ גורלו של הערעור עוד בטרם הגשתו. בנוסף, טענה המשיבה כי הערעור הוגש באיחור. אומנם, מטעמה של המערערת הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו, ברם, עולה מן ההחלטה שניתנה בבקשה הנ"ל, על ידי המותב הקודם, ביום 22.4.13, כי המועד שהוארך הינו מועד הגשת הבר"ע ולא הערעור. לגופו של עניין, טענה המשיבה כי בדין יסודה של החלטה כב' רשמת ההוצאה לפועל כי בנסיבות העניין שורת הדין אינה מחייבת התערבות בהחלטה. דיון והכרעה: שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטה מושא הערעור. לאחר שעשיתי כן שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל. להלן נימוקי: כפי שכבר צויין הוראת סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, הקובעת סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לחייב צד שלישי, מגדירה את אמות המידה לחיוב. עולה מהוראת הסעיף הנ"ל, עליה עמדתי לעיל, כי מדובר בסמכות רשות ולא חובה, הניתנת להפעלה באחד מן המקרים שלהלן: צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא פעל בהתאם להוראת סעיף 47 לחוק הנ"ל (שעניינו מסירה נכסים מעוקלים); צד שלישי אשר ללא הצדק סביר הוציא מידו נכס שלא כדין ביודעו שיש עליו עיקול בידי צד שלישי; צד שלישי אשר ללא הצדק סביר שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו עיקול בידי צד שלישי. בהתקיים אחד המקרים הנ"ל, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק, במידה ולא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון. במקרה דנן, אין בין הצדדים מחלוקת באשר למועד שבו הוטל העיקול על ידי המשיבה על זכויות החייב בתיק ההוצאה לפועל המוחזקות בידי המערערת. אין גם מחלוקת סביב העובדה כי המערערת קיבלה כדין את צו העיקול ביום 7.1.09. אומנם בעניין זה הועלו על ידי המערערת, לפני רשמת ההוצאה לפועל, טענות ביחס לאי ידיעת הגורם המוסמך במועצה על דבר קבלת העיקול, במועד שחרור הכספים לחייב, ברם טענות אלה נדחו על ידי רשמת ההוצאה לפועל בהחלטתה מושא הערעור ועל כך לא ביקשה המערערת, במסגרת ערעורה שלפני, להלין. בין הצדדים לא ניטשה גם מחלוקת ביחס לעובדה כי המערערת שילמה לחייב לאחר מועד קבלת צו העיקול סך העולה בהרבה על סכום העיקול (וליתר דיוק סך של 90,000 ₪). השאלה הנשאלת עתה היא זו - האם יש בעצם תשלום הסך הנ"ל לחייב (שהינו למעשה תשלום חוב לחייב, כלשון המחוקק בסעיף 48 הנ"ל), משום פעולה שלא כדין ביודעה של המערערת על כך שיש עליו עיקול בידי צד שלישי, אם לאו. לטעמי תשובה שלילית מתבקשת לשאלה הנ"ל ביחס להפרש שבין הסכום ששולם על ידי המערערת לחייב, ע"ס 90,000 ₪, לבין סכום צו העיקול שנמסר למערערת ביום 7.1.09, ע"ס 11,906 ₪, כפי שיפורט להלן. כאמור, המערערת שילמה לחייב במועד המצאת צו העיקול, זמן קצר לאחר קבלת הצו, חוב בסך של 90,000 ₪. ברי איפוא כי ביחס לסכום החוב השווה לסכום העיקול, מדובר בתשלום חוב לחייב שלא כדין ביודעה של המערערת כי על החוב הנ"ל רובץ עיקול לטובת המשיבה. סכום זה איפוא שולם על ידי המערערת שלא כדין וללא הצדק סביר ובדין ניתנה ההחלטה, הנוגעת אליו, לחיוב המערערת לשלמו למשיבה. ברם, ביחס ליתרת הסכום ששולם, הרי שבמועד תשלומו לחייב, לא היה בתוקף צו עיקול נוסף מלבד לצו העיקול ע"ס 11,906 ₪. למצער, לא הוכח לפני כב' הרשמת כי בעת ביצוע ההעברה היה שריר וקיים צו עיקול נוסף ואחר החל על החוב ששולם כאמור. בנסיבות אלו, לא היתה המשיבה יכולה להישמע בטענתה, לפני כב' הרשמת, לפיה המערערת שילמה לחייב חוב שלא כדין ביודעה שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, שכן, במועד התשלום בפועל ומלבד העיקול ע"ס 11,906 ₪, לא הוטלו על כספי החייב המוחזקים בידי המערערת עיקולים נוספים כלשהם, ועל כך אין בין הצדדים מחלוקת. בנסיבות העניין, וביחס לסך של 78,094 ₪ (ההפרש שבין סכום החוב ששולם לחייב על ידי המערערת, ביום 7.1.09, לבין סכום העיקול שהיה בידיעת המערערת בעת ביצוע תשלום החוב), לא ניתן לומר כי המערערת פעלה ללא הצדק סביר, שלא כדין ביודעה כי על החוב רובץ עיקול לטובת המשיבה. בנסיבות אלה, לא היה מקום לחיוב המערערת בתשלום סכום מעבר לסכום העיקול שהובא לידיעתה ואותו שילמה לחייב, כחוב המגיע לו ממנה, שלא כדין ובניגוד ללשונו המפורשת של צו העיקול. הטענות אותן העלתה המשיבה בטיעוניה שבכתב ובעל פה לפני, לפיהן, קבלת ערעורה של המערערת משמעה מתן פרס לצד ג' שבוחר שלא למלא אחר חובתו על פי דין, אינן מדוייקות. ובמה דברים אמורים? במקרה הרגיל שבו מוטל עיקול אצל צד שלישי וזה נמנע מלהשיב לצו עיקול ומעביר כספים, בגובה צו העיקול, לחייב, ניתן באופן עקרוני ובכפוף להוכחת ידיעה כאמור לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק, כדי סכום החוב ששולם על ידו לחייב. במקרה כזה, הצד השלישי אינו אמור לצאת עם רווח כתוצאה ממחדלו. במקרה דנן, עלה מן הדיון שהתנהל לפני כי המשיבה לאחר מועד הטלת העיקול ולאחר העברת הסך של 90,000 ₪ לחייב, ביקשה הגדלת יתרת חוב של החייב בתיק ההוצאה לפועל ובקשותיה נעתרו. בנסיבות העניין, נוצרה סיטואציה מיוחדת לפיה צו העיקול שהוטל אצל המערערת ולא קויים על ידה, ציין סכום חוב הנמוך מיתרת חובו העדכני של החייב למשיבה. במקרה כזה, עמדה לפני המשיבה הזכות לבקש הטלת עיקולים נוספים ו/או הגדלת סכום העיקול כדי יתרת החוב העדכנית אולם, לפני לא הוכח כי כך נעשה. אומנם טען לפני ב"כ המשיבה כי לאחר הטלת העיקול הראשון, מיום 7.1.09, הוטלו על כספי החייב המוחזקים בידי המערערת שני עיקולים נוספים אולם ביחס לאחד מתוכם לא עלה בידי המשיבה להביא בדל ראייה לעניין הבאתו לידיעת המשיבה. ביחס לעיקול הנוסף, הוצג אומנם לפני מסמך פנימי, מתיק ההוצאה לפועל, המציין מועד מסירתו למערערת, ברם, ברי כי במועד נטען זה, הסך של 90,000 ₪ לא היה עוד ברשות המערערת. בידי המשיבה לא עלה להוכיח לפני כב' הרשמת כי במועדים אחרים כלשהם, עת שעמדו בתוקף צווי עיקול נוספים שהובאו לידיעת המערערת, הוצאו על ידי המערערת כספים נוספים לחייב שלא כדין. ככל שנותרו מוחזקים בידי המערערת כספים נוספים שטרם הועברו לחייבו ומגיעים לו ממנה, פתוה מטבע הדברים הדרך לפני המשיבה לעתור לעיקולים/מימושם. בשולי החלטתי זו, אציין כי לא נעלמה מעיני טענתה הנוספת של המשיבה ביחס למועד הגשת הערעור. כזכור, טענה לעניין זה המשיבה כי הערעור הוגש באיחור וכי ההחלטה שניתנה במסגרת תיק זה ביום 22.4.13, אינה יכולה לשמש למערערת לעזר שכן, המועד שהוארך במסגרת ההחלטה הינה מועד הגשת בקשת רשות הערעור על החלטה רשמת ההוצאה לפועל מיום 23.2.10 (ולא הערעור). אין מקום לקבל טענה זו. עיון בבקשה שהגישה המערערת לבית המשפט במסגרת תיק זה, ביום 12.3.12 מלמד על כך שהמערערת עתרה להארכת המועד להגשת הערעור. במסגרת ההחלטה צויין כי הבקשה מתקבלת ומפאת טעות, ככל הנראה, הוסף וצויין כי המועד להגשת הבר"ע מוארך. ברי, בשים לב למהות ההחלטה העומדת במרכזו של הערעור (החלטה לחיוב צד ג' בחוב הפסוק), כי למערערת עומדת הזכות להגיש ערעור בזכות על ההחלטה ואין המערערת נדרשת לעתור לערכאת הערעור בבקשה לקבלת רשות ערעור (ראה סעיף 80 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967). בנסיבות העניין ובמיוחד בשים למהות הבקשה שהוגשה על ידי המערערת (להארכת המועד להגשת הערעור), נראה כי אין מקום לקבלת טענתה של המשיבה לפיה המועד לא הוארך בהחלטה מיום 22.4.13. לסיכום: לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ושקלתי אותן ולאחר עיון מעמיק בהחלטה מושא הערעור, שוכנעתי כי שגגה נפלה מתחת ידיה של כב' רשמת ההוצאה לפועל, בעת מתן ההחלטה וכי נסיבות העניין מחייבות תיקון השגגה הנ"ל על ידי התערבות בית המשפט במסגרת הערעור שהוגש מטעמה של המערערת. אני מקבלת את הערעור ומורה על ביטול ההוראה שניתנה במסגרת ההחלטה מושא הערעור, לפיה חוייבה המערערת בתשלום מלוא החוב הפסוק בתיק ההוצאה לפועל, ובמקומה הריני מחייבת את המערערת לשלם למשיב את הסכום הנקוב בצו העיקול מיום 7.1.09 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד המצאת צו העיקול ועד למועד התשלום המלא בפועל. ההוצאות שהושתו על המערערת במסגרת ההחלטה מושא הערעור, יוותרו בעינם. בשים לב למסקנה שאליה הגעתי, לפיה התקבל הערעור, הריני מחייבת את המשיבה לשלם למערערת סך כולל של 3,000 ₪ בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. עיקול