לפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 29/8/11 בין רכב בבעלות הנתבעת 2, בו נהגה הנתבעת 1 (להלן: "רכב הנתבעות"). ייחודו של הדיון שהתנהל לפני בכך, שבגין אותה תאונת דרכים כבר התנהלה תביעה קטנה במסגרתה, תבעו הנתבעות את נהג התובעת והתובעת וטענו לאחריותם בתאונה. בית המשפט לתביעות קטנות דחה את התביעה וקבע, כי התובעת שם לא עמדה בנטל להוכיח תביעתה וכן הוסיף וקבע ממצאים אודות חוסר מהימנות וסבירות גרסת התובעת שם. בנסיבות אלה, קבעתי כי קיים השתק פלוגתא בשאלה שנדונה שם – דהיינו אחריות נהג התובעת לתאונה, אך עדיין מוטל על התובעת הנטל להוכיח את אחריות הנתבעות לתאונה ואת שיעור הנזק. בנסיבות אלה, נשמעו הנהגים בשנית לפני. נהג התובעת העיד, כי נסע בכביש ראשי בצד ימין, לפתע רכב הנתבעות סטה ללא איתות ימינה פגע ברכבו ומעצמת הפגיעה הוא עצמו סטה ימינה ועלה על המדרכה. בתחילת עדותו העיד, כי ראה את רכב הנתבעות לראשונה רק כאשר פגע בו וכי הנהגת אמרה לו שהיא רוצה לפנות ימינה. העד אישר כי התאונה הייתה בצומת שהיה קרוב לשוק הבדואי בבאר שבע. בחקירה הנגדית, השיב נהג התובעת, כי ברמזור קודם לצומת הוא סבור שהיה בנתיב הימני, העד אישר כי קיים נתיב השתלבות ימינה מן השוק לאחר הרמזור. כאשר נשאל אם רכב הנתבעות הגיע מן ההשתלבות, השיב כי כביכול כן, אינו זוכר, אבל התאונה לא הייתה מיד לאחר הצומת. לדבריו, הנהגת ובעלה אמרו שהיא לא שמה לב, שהיא נהגת חדשה. לאחר שבא כוח הנתבעות עימת את נהג התובעת עם גרסתן, כי הן הגיעו מנתיב ההשתלבות מימין והוא זה שפגע בהן בעלותו על המדרכה, השיב נהג התובעת, כי הוא זוכר ברמה של 90% כי חלף על פני רכב הנתבעות מצד ימין, אינו יודע לומר אם הרכב עמד או נסע לאט אולם היה זה באמצע הכביש והוא עצמו נסע בנתיב שלו מצד ימין. לדבריו, אם הנתבעת יצאה מן השוק זה לא הגיוני שהוא פגע בה בצד השמאלי והוא עצמו לא ראה שהיא מגיעה מהפניה ימינה מן השוק. בחקירה חוזרת הבהיר העד כי התאונה ארעה במרחק של 50 מ' לאחר אבן השפה של תחנת האוטובוס שנמצאת לאחר הצומת, וסיכם, כי בעצם רכב הנתבעות עמד באמצע הכביש משתהה והוא המשיך בנתיב הימני שלו. בבית משפט לתביעות קטנות העיד עד התובעת ואף הדגים, כי נסע במסלול הכי ימני והנתבעת נסעה לידו בצד שמאל, לפתע חתכה אותו ימינה ופגעה בו, מעוצמת הפגיעה סטה ועלה המדרכה וחזר חזרה לכביש. הוא לא זכר, איך הגיעו למצב בו נסעו במקביל, ולא זכר מאיפוא הגיעה הנתבעת ואף לא ראה כי הגיעה מצד ימין. העד העיד, כי התאונה התרחשה במרחק 100 מטר מהצומת. הנתבעת-1 (להלן: "הנתבעת") טענה, כי היא נסעה בנתיב הימני, הורידה נוסעת בתחנת האוטובוס, התקדמה מצד הימני ורכב התובעת הגיע מאחור ועל מנת שלא לפגוע בה מאחור, חלף מימינה שפשף את רכבה ועלה על המדרכה. לדבריה, הנהג ירד מן הרכב והודה באשמתו. הנתבעת טענה ראתה את רכב התובעת נוסע מהר לפני התאונה. העדה חזרה והשיבה בחקירה הנגדית, כי התאונה ארעה שעה שהייתה בנסיעה. כאשר עומתה עם גרסתה בבית משפט לתביעות קטנות שם טענה כי התאונה ארעה שעה שהורידה נוסעת וכך גם העידה הנוסעת, השיבה כי בת אחת כבר ירדה מהרכב ורצתה להוריד עוד בת אחת. בבית המשפט לתביעות קטנות, העידה הנתבעת, כי הגיעה מכיוון השוק הבדואי ימינה עברה את תחנת האוטובוס, ועמדה ואז נהג התובעת הגיע במהירות ואם לא היה עולה על המדרכה היה עולה על הרכב שלה. לדבריה, היו שני נתיבים בצד שמאל והם היו תפוסים. לשאלת בית המשפט השיבה כי עמדה בצומת לפני שפנתה ימינה ונתנה את זכות הקדימה, כאשר עמדה בצומת לא ראתה את רכב התובעת. בדיון שם, הוצגו לפני העדה תמונות המקום והיא תארה שפנתה ימינה ונסעה כאשר יש באזור הפניה ארבעה נתיבים והמשיכה ועברה למקום בו הם מתמזגים לשלושה נתיבים וכן הוסיפה ותארה כי נהג התובעת עלה על המדרכה, כאשר בית המשפט ציין שמדובר במדרכה מוגבהת בגובה של 10 עד 15 ס"מ וכי מאחורי רכב התובעת ישנו עמוד חשמל. העדה שם העריכה, כי המרחק עד מקום התאונה הוא כ- 100 מ' אחרי הצומת. יצויין כי בית המשפט העיר שם בפרוטוקול (בעמ' 4 שורות 4-1), כי מתמונות שהוצגו שם, עולה שתחנת האוטובוס היא מיד לאחר הצומת, באזור בו יש 4 נתיבים, אחר כך הכביש מצטמצם ל- 3 נתיבים, ובהתאם לתמונות יש עוד מרחק עד למקום התאונה. עיון בדו"חות השמאי ובתמונות הנזק שהוצגו מעלה, כי רכב התובעת נפגע לאורך כל הצד השמאלי, החל מן המגן הקדמי לרבות הפנס ועד למגן האחורי, לרבות משקוף שמאל ומתלה. וכן נפגע בצד הימני כתוצאה מן הפגיעה במדרכה. רכב הנתבעות נפגע במוקד הימני, הוחלפו מראה חיצונית, כיסוי של מגן קדמי, הוחלפו כנף קדמית ימנית, דלת אחורית ימנית, דלת קדמית ימנית וכנף אחורית ימנית. דיון והכרעה המדובר בתביעה אזרחית ומשכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את קרות המקרה נושא התביעה ואת אחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. במקרה דנן, בחנתי בתשומת לב, בפתיחות ועל אף פסק הדין הקודם שניתן בפרשה, את העדויות שנשמעו לפני וכן נתתי משקל לקשיי השפה של הנתבעת והקושי שלה להסביר את עצמה. לאחר ששבתי ובחנתי את הגרסאות לרבות עדות העדים בבית המשפט לתביעות קטנות, גם אני כשופט בית המשפט שם, מצאתי שלא ניתן לבסס ממצאים על עדות הנתבעת. הסתירה המהותית בין גרסת הנתבעת בבית המשפט לתביעות קטנות, שם טענה כי התאונה ארעה שעה שהייתה בעצירה מלאה במהלך הורדת נוסעת לבין עדותה לפני בה טענה, כי הייתה בנסיעה לאחר שכבר הורידה את הנוסעת, מהווה חוסר עקביות משמעותי שאינו מאפשר לתן אמון בגרסתה. לא ניתן לתלות סתירה זו בקשיי שפה. מה גם, שגם אני התרשמתי, כי דרך תאור התאונה על ידי הנתבעת אינה סבירה – לא סביר שאם הנתבעת הייתה בנתיב הימני, היה יכול רכב התובעת לעבור כולו מימינה בטרם עלה על המדרכה, וגם לא סביר שעלה עם כל רכבו על המדרכה כדי להמנע מתאונה. לו היה מגיע מאחורי הנתבעת, כפי שטענה, היה פוגע ברכבה מאחור. בדחיית גרסת הנתבעת אין די, שכן עלי לקבוע האם ניתן לקבוע ממצאים על סמך גרסת עד התובעת. בחנתי היטב את גרסת עד התובעת בבית המשפט לתביעות קטנות, בהודעה שמסר לחברת הביטוח ולפני, לא מצאתי סתירות מהותיות בגרסתו. התאור שנתן לפיו רכב הנתבעות הגיע משמאלו וביקש לפנות לימין הדרך, הוא תאור סביר שמתיישב עם הנזקים בכלי הרכב. רכב התובעת נפגע לכל אורכו וכך גם רכב הנתבעות, נזק זה מתיישב עם תיאור עד התובעת, שעה ששני כלי הרכב היו בנסיעה בעת התאונה, דבר שכיום מודה בו גם הנתבעת, שהרי שעם המגע בין כלי הרכב ועד שרכב התובעת עלה על המדרכה, נוצר חיכוך המסביר את הפגיעה לכל האורך. יוער, כי בעדותו על דוכן העדים, בסוף החקירה הנגדית כאשר נשאל שוב ושוב אודות נסיבות התאונה, העיד נהג התובעת, כי אחרי שחצה את הרמזור יתכן שראה את רכב התובעת משתהה באמצע הכביש והוא המשיך בשלו בנתיב הימני, כשהוא חולף על פניה. אכן מדובר בפרט שלא נזכר בעת עדותו בתביעות הקטנות, אך ניתן להווכח שם, כי מסר את גרסתו בקצרה ולא נחקר בחקירה נגדית משמעותית. דווקא העובדה שהזכיר פרט זה, שאינו עשוי לסייע לגרסתו בתשובה ספונטנית לשאלות שנשאל, מלמדת על מהימנותו ועל כך שאין המדובר בעדות אותה דיקלם תוך התעלמות ממה שאכן ארע. השתהות של רכב הנתבעות בנתיב השני מימין, סבירה בנסיבות בהן ביקשה הנתבעת להשתלב לימין על מנת לעצור להוריד נוסעת - יכול שהמתינה, כי כלי הרכב יעברו ולא שמה לב לרכב התובעת עת סטתה לימין. יצויין, כי מתאור מתווה הדרך בבית המשפט לתביעות קטנות גם על ידי השופט שצפה בתמונות שהוצגו על-ידי הנתבעות, עולה, כי התאונה ארעה לאחר שארבעה נתיבים הצטמצמו לשלושה נתיבים, דבר המסביר, כיצד על אף העובדה שקיים נתיב השתלבות מימין, נהג התובעת נותר בימין בעת התאונה. אשר לרכב הנתבעות, אין בידי לקבוע כי אכן הגיע מנתיב ההשתלבות הימני, אולם גם אם כך, שעה שעולה, כי התאונה הייתה במרחק מן הצומת ולאחר שמסתיים נתיב ההשתלבות, יתכן שכבר הספיקה לעבור לנתיב השמאלי עקב כלי רכב או אוטובוסים שעמדו בתחנה שנמצאת בצד הימני מייד לאחר ההשתלבות, והתאונה ארעה עת ביקשה לשוב לנתיב הימני על מנת להוריד נוסעת. בנסיבות שהוכחו, אני קובעת כי עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח כי על הנתבעת מוטלת עיקר האחריות לתאונה, עקב כך שסטתה ימינה עם רכבה במהלך נסיעה ופגעה ברכב התובעת שהיה מימינה. על אף האמור, בנסיבות שתוארו על ידי נהג התובעת ונוכח תוצאות התאונה והפגיעה, כאשר נהג התובעת ציין כי הבחין ברכב הנתבעות בטרם התאונה שהוא משתהה, אני מתרשמת, כי נהג התובעת נסע במהירות ובאופן שאינו מתאים לתנאי הדרך וכלי הרכב שהיו במקום. כפי שציין נהג התובעת עצמו השתהות כלי רכב באמצע נתיב אינה סבירה וניתן היה לשער כי מדובר ברכב המבקש לסטות ומחכה שנתיב אחר יתפנה. עצם הפגיעה הקשה בשני כלי הרכב וחוסר יכולת נהג התובעת לעצור מיד עם התרחשות התאונה עד כדי עלייתו על המדרכה כתוצאה מן ההדף מלמדים על נסיעה במהירות רבה, כאשר רכב הנתבעות עצמו - כך לגרסת נהג התובעת - יצא מעמידה או נסיעה איטית ומכאן שלא נסע במהירות. יתכן שלו היה נהג התובעת מאט את מהירות נסיעתו היה בידו למנוע את התאונה או להקטין את תוצאותיה. בנסיבות אלה, אני משיתה עליו אשם תורם בשיעור של 30%. אחריותה של הנתבעת 2 לתאונה משנקבעה אחריותה של הנתבעת-1 לתאונה, עולה שאלת אחריותה של הנתבעת-2, כבעלת הרכב וכמי שהתירה את השימוש בו, בלא שהוסדר ביטוח צד ג' לרכב. השאלה היא האם עמדה התובעת בהוכחת אחריותה של הנתבעת-2 ביחד ולחוד עם הנתבעת-1, לתאונה. הלכה למעשה, איש מן הצדדים לא התמקד בנושא הנתבעת-2 ולא העלה טענה ספציפית בדבר אחריותה או העדר אחריותה לתאונה, כאשר הדיון התמקד בנסיבות התאונה ובשאלת אחריות הנתבעת-1. מושכלות יסוד הן, כי כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם הנושא באחריות נזיקית ישירה ואישית לגבי אופן השימוש שנעשה ברכב ולתוצאותיה של התאונה (ראה לדוגמא: תא 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (עפולה) (פורסם בפדאו"ר); ת"א (תל-אביב -יפו) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ ואח' (פורסם בפדאו"ר), זאת אלא אם חל אחד החריגים הקבועים בדין. בית המשפט עמד לא פעם על עקרון היסוד בנזיקין, לפיו ככלל אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולת הזולת, למעט בהתקיים אחד החריגים בפקודת הנזיקין, כגון חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת. אחד מפסקי הדין המנחים בסוגיה הוא פסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'ה בבר"ע 195/95 (מחוזי ירושלים) אלדן השכרת רכב ואח' נ' עופר שנהב ואחרים (פורסם בפדאו"ר), באותו מקרה הפך בית המשפט פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שקבע קיומה של יריבות בין התובעת שם שרכבה נפגע בתאונת דרכים, לבין חברת ההשכרה שהשכירה את הרכב לנהג שביצע את העוולה. בית המשפט קבע שם, כי האחריות הישירה לנזק מוטלת על הנהג הפוגע ואפשר גם שלחברת הביטוח המבטחת אותו מפני נזקים צפויים לצד ג', אך לא לחברת ההשכרה. בית המשפט שם, גם לא מצא סתירה בין העדר האחריות של חברת ההשכרה בנזיקין, לבין תביעתה הנפרדת כלפי הרכב המעורב בתאונה על נזקים שנגרמו לרכב השכור שהיה מעורב בתאונה, בתורת בעלים של רכב זה. מכאן, אף שבעלות ברכב מקנה אחריות לשימוש שנעשה ברכב, מקום בו בעליו של הרכב מוכיח, כי מסר את החזקה ברכב כדין, למי שהוא כשיר לנהוג ומוכיח את זהות הנהג ברכב, לא תוטל עליו האחריות אך בשל היותו הבעלים ברכב, שעה שלא היה לו כל קשר וזיקה לתאונה ((תא (עפ') 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (2/3/12)). השווה לעניין זה תקנה 27ב לתקנות התעבורה המטילה אחריות על בעליו הרשום של הרכב, אלא אם מוכיח מי נהג ברכב בזמן התאונה, וכן חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשלה-1975, בו ביקש המחוקק להטיל אחריות הן על הנוהג ברכב והן על מתיר השימוש ומשכך קבע בעניין זה הוראה מפורשת בחוק (סע' 2 (א) ו- (ב)). אכן עשויה לחול אחריות על בעל הרכב, מקום שבעליו של הרכב התרשל באופן העברת החזקה ברכב והוציא את השליטה מידיו בלא יכולת להוכיח את זהות הנהג או כשירותו לנהוג (השווה: תאמ (ת"א) 33996-03-11 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' אביתר רבי (11/1/2013), בעניין פסק הדין תלוי ועומד ערעור); אולם התרשלות בעליו של הרכב טעונה הוכחה והנטל בעניין זה מוטל על התובעת. התובעת בענייננו, לא עמדה בנטל ולא טענה כל טענה ספציפית בדבר התרשלותה של בעלת הרכב, מעבר לטענה, כי הרכב הוא בבעלותה, טענה שאין בה די כדי להוכיח את אחריותה. אומנם, הנתבעת-2, לא העידה ולא העלתה כל טענה ספציפית בנוגע לאחריותה הנטענת, אך משהתובעת לא עמדה בנטל, ולא העבירה אל כתפי הנתבעת-2 את הנטל להסתור את טענותיה, אין במחדלה של הנתבעת-2 לעמוד לחובתה ולהביא לחיובה בנזיקין אך בשל כך, בנסיבות בהן נהג הרכב ידוע ונתבע באופן אישי. שיעור הנזק התובעת הגישה חוות דעת שמאי שלא נסתרה על פיה נגרם לרכב נזק בשיעור של 14,012 ₪ וירידת ערך בסכום של 2,269 ₪, כן נשאה בשכ"ט שמאי בסכום של 1,018 ₪ - בסה"כ מסתכמים נזקי התובעת בסכום של 17,299 ₪. על הנתבעת-1 להשיב לה 70% מסכום זה, דהיינו 12,109 ₪ בתוספת הצמדה מיום התשלום, אגרה כפי ששולמה, שכר העד כפי שנפסק ושכ"ט בשיעור של 11.8 אחוז. הסכומים ישולמו בתוך 45 יום שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. הורדת נוסעים