האם הסדר הפשרה שנחתם הושג בלחץ וכפייה ומפאת הקושי בתזרים מזומנים שאליו נקלעה ? רק אם ייקבע, כי הסדר הפשרה אינו תקף בשל חתימתו תחת לחץ, יהיה מקום לבדוק את מערכת ושיטת ההתחשבנות בין הצדדים ואישורי החשבונות. 9. מטעם התובעת הגיש תצהיר מנהלה ובעל המניות, עומר לרר. בחקירתו העיד, כי כיום התובעת אינה בפש"ר ו/או בקשיים כלכליים, חשבון הבנק שלה לא הוגבל, לא התנהלו נגדה הליכי הוצל"פ, והיא לא הייתה מעורבת בהליך הסדר נושים. עם זאת, בשנת 2010 אכן הייתה בקשיים כלכליים, כאשר חסרו לה בתזרים המזומנים 400,000 ₪ בהתאם למסמכים שצרף, ובשנת 2012 נחלצה התובעת מקשיים אלה. לטענתו, לא פגש איש מנציגי הנתבעות עד ביצוע מחצית מהפרויקט, וכל ההתנהלות הייתה מול נתבע 5, אשר אף נתן לו שיקים שנמשכו מחשבון החברה הפרטית שלו. מיום ההתקשרות, נתבע 5 הבטיח שהוא אחראי לתשלומים, אך לא עשה זאת בכתב. בהמשך, כשהחלו האיחורים בתשלומים, נתבע 5 לא הסכים למסור לו שיקים דחויים ובוודאי שלא ערבויות. 10. עומר לרר העיד, כי בהסכם כתוב מפורשות שהמדידה תהיה בהתאם למ"ר פרוס, ועד לחשבון הסופי מעולם לא הייתה מחלוקת בעניין שיטת המדידה. מה עוד, שעד אז אושרו הרבה שעות עבודה בהתאם לאותה שיטת מדידה. כשנשאל, מדוע לא נשלחו דרישות לתשלום בכתב, השיב שהוא ביקר בפרויקט כמעט יום יום, בניסיונות גבייה, והובהר לו שהתשלום ייעשה במועד קרוב ועליו להתאזר בסבלנות. לבסוף קרא לו גיא, מטעם הנתבעים, שעד אז לא היה מעורב בנושא, ובפגישה בקניון בפתח תקווה, לחץ עליו לוותר על חלק מהכסף, כדי שהוא יגרום לתשלום מיידי של הסכום שיוסכם עליו. לגרסתו, לאחר ההסכם לתשלום של 150,000 ₪ הוא קיבל רק חלק מהסכום, כאשר ההתנהלות בגביית המע"מ עבור החשבונית שהוצאה בגין תשלום זה, היתה כמו בחשבונות קודמים. נציגי הנתבעים הודיעו לו שיקבל את שיק המע"מ במועד קרוב ולאחר שייחתם על ידי המורשים, אך בפועל הוא לא קיבל אותו. 11. מטעם הנתבעים הגיש תצהיר עדות ראשית אילן חיים - נתבע 5, אשר טען בתצהירו, כי לא התחייב אישית כלפי התובעת וכי לא ערב ו/או הבטיח לערוב לכספים שמגיעים לתובעת על פי ההסכם עם הנתבעים. לאור העובדה שהחשבון הסופי היה גבוה מהמשוער, פנו הנתבעים למודד מוסמך. מדידת המודד העלתה, שהתשלום הנדרש על ידי התובעת גבוה ושיטת המדידה אינה זו הקבועה בהסכם. לדבריו, על פי ההסכם היה על התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום עבור חיפוי אלומיניום על פי פריסת שטח החיפוי שבוצעה והותקן על ידה, בעוד ששיטת המדידה של התובעת אינה ברורה. לאור זאת, נפגש המהנדס של התובעת עם מהנדס הנתבעים והאחרון ערך תחשיב מפורט ששינה את הסכום לתשלום. הנתבע 5 דוחה את טענת הכפייה והאילוץ ולטענתו, הנתבעות נהגו כדין. 12. בחקירתו אישר נתבע 5, שבמהלך ההתנהלות שלו ושל הנתבעים מול התובעת, הוא התחייב שכל מה שמגיע לתובעת על פי ההסכם - ישולם. לגרסתו, המהנדס, היה מהנדס ביצוע מטעם חברת רום גל שריכזה את העבודות ותיאמה ביניהם. בנוסף, היה מפקח שאישר את החשבונות של קבלני המשנה אחרי אישורו של המהנדס. התובעת כקבלן משנה, נדרשה להגיש את החשבונות למהנדס, אשר בדק אותם, שינה או תיקן לפי הצורך והעביר חשבון מאושר חתום על ידו למפקח. לחשבונות החלקיים טוען אילן חיים, לא הוקדש זמן לבדיקה ואלה לא נבדקו "על המילימטר" אלא על פי הערכה שנעשתה על ידי המהנדס. לטענתו, הנתבעים שילמו חשבונות חלקיים גם ללא אישור המהנדס כתשלום על חשבון. לדבריו, הוא עבר באופן אישי ומדויק על החשבונות החלקיים של התובעת. המודד שביצע את המדידה לתיקון החשבון, היה מודד של הקניון בשם רמזי קעור. לא הובא לעדות. מי שהנחה את המודד זה אחיו של אילן חיים, גם הוא לא הובא לעדות והמודד התבקש למדוד את השטח. 13. גיא בן אמו בעל מניות בנתבעת 2 הצהיר, כי הסכום שדרשה התובעת בחשבון הסופי היה גבוה מזה שציפו לו הנתבעים. לכן נעשתה בדיקת מודד מחודשת שבעקבותיה נערך הסדר פשרה ולא הייתה כל כפייה. לדבריו, מטרתו הייתה לנסות ולהסדיר את המחלוקת בין הצדדים, כמייצג הנתבעים ועד אז לא היה מעורה בהתנהלות מול התובעת. לגרסתו, המפקח בפרויקט הוא שאישר את החשבונות והמהנדס עזר לו. על פי עדותו, הנתבעים הסכימו לשלם את הסך של 150,000 ₪ לפנים משורת הדין מתוך הסדר ויתור. 14. עד הגנה נוסף, גדעון זולקוב, מהנדס שנתן חוות דעת מקצועית לבקשת נתבעת 1 לגבי אופן מדידת עבודות חיפוי האלומיניום, ביקר במקום ביחד עם נציג נתבעת 1. הוא מצא שלפי ההסכם, שיטת המדידה של כמויות עבודות החיפוי היא לפי מ"ר פרוס, דהיינו שבמקרים של קירות או מישורים לא ישרים, מבוצעת פריסה, כדי לראות את האלמנט המחופה בגודל אמיתי. מדובר בפריסה של הקירות ולא בפריסת האלמנטים של החיפוי. לגרסתו, המדידה של הכיסוי והחיפוי צריכה להיות לפי הספר הכחול - מפרט בין משרדי - שהיא מדידה נטו של שטחים פרוסים ולא של אלמנטים בודדים פרוסים. בחקירתו העיד שהספר הכחול אינו מחייב אך הוא מקובל להגדרת אופני מדידה בהעדר פירוט אחר בין הצדדים. התקנים המחייבים מצויים בחוק. התביעה 15. טוענת התובעת, כי נתבע 5, אשר ניהל עמה את ההתנהלות בשם הנתבעים, התחייב אישית להיות ערב לתשלומים המגיעים לה, וכי חתמה על ההסדר מתוך לחץ וכפיה, לאחר שנקלעה לקשיים כלכליים / מצוקה תזרימית כיוון שהנתבעים לא העבירו לה את הכספים שהיו חייבים לה. לכן, לשיטתה ההסדר הכפוי בטל מעיקרו, ולחילופין בר ביטול, ויש להורות על ביטולו. לחילופי חילופין, טוענת התובעת, ההסכם הכפוי הופר על ידי הנתבעים, אשר לא שילמו את סכום המע"מ ובכל מקרה, כך התובעת, הינה זכאית למלוא יתרת הכספים שלא שולמו לה. טוענת התובעת, מכיוון שההסדר הינו בטל, הרי שעל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לה את יתרת החוב בגין העבודה שביצעה - הוא סכום התביעה. התובעת מלינה על כך שהנתבעים לא העידו מטעמם את המהנדס אשר לטענתם, חתם על ההסכם הסופי המאושר, המפקח אשר היה אחראי על המהנדס, המודד אשר ערך את המדידה, יועץ האלומיניום ואייל תורג'מן, חברו של נתבע 5 אשר לטענתה, "הביא את התובעת לפרויקט" (ס' 2 לסיכומי התובעת). אציין כבר עתה, כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת. המסמכים החתומים בין הצדדים מדברים בעד עצמם, וכפי שיובהר בהמשך, בהסכמים לא נקבע כלל שהמהנדס הוא שייקבע ויאשר את החשבונות ואף לא נקבע, שהנתבעים מחויבים לשלם על פי אישורו. ככל שהתובעת מבקשת להוכיח נוהג ו/או נוהל ו/או הסכמה בהתנהגות, לגבי מחויבות הנתבעים לאישור המהנדס, היה עליה להוכיח זאת. כאמור לעיל, רק אם ייקבע, כי הסדר הפשרה אינו תקף בשל חתימתו תחת לחץ, יהיה מקום לבדוק את מערכת ושיטת ההתחשבנות בין הצדדים ואישורי החשבונות, כולל שיטת המדידה, ותוצאת המדידה של המודד מטעם הקניון. ההסכם 16. ההסכם מיום 3.3.09 נוסח על ידי מנהל ובעל מניות התובעת, עמר לרר, (עדותו ע'5 שורה 15 לפרוטוקול), ונחתם בין התובעת ל"קניון כפר גנים פתח תקווה" (כך על פי החותמת המוטבעת על ההסכם), כאשר על החותמת חתום נתבע 5. לטענת התובעת, ההסכם נחתם עם כל הנתבעים (ס' 3 לכתב התביעה) ולטענת הנתבעים ההסכם נחתם עם נתבעים 1-4 בלבד, (ס' 8 א', 10 לכתב ההגנה). נתבע 5 הינו מנהל בנתבעת 1. לטענת הנתבעים, נתבעת 4 הינה שותפות לא רשומה ונתבעים 1-3 הינם בעלי הזכויות במרכז המסחרי - הקניון. ההסכם קובע מחיר למ"ר ולעניין פס אלומיניום בחזיתות בין חיפוי אבן פריסה - לפי מטר אורך, ותנאי תשלום וס' 7 קובע את שיטת המדידה כדלקמן: חיפויים - לפי מ"ר פרוס קרניז גג - לפי מטר אורך ביום 24.3.09 נחתם בין הצדדים מסמך לגבי מחירי עמודים. בהסכם אין כל איזכור לאישור החשבונות על ידי מהנדס מוטעם הנתבעים. לטענת הנתבעים, המהנדס מטעמם, בחן את החשבונות שהגישה התובעת, העיר את הערותיו והנתבעים כלל לא התחייבו לשלם את החשבונות שאושרו על ידו, כיוון שהוא לא הוסמך על ידם לאשר תשלומים לתובעת. 17. אין בהסכם ו/או בכל מסמך אחר, כל התחייבות בכתב של נתבע 5 לערוב לתשלום תמורת העבודה שתבצע התובעת. בעדותו, אישר, כי : "ש. במהלך ההתנהלות שלך עם נציגי התובעת מעולם לא אמרת להם שאתה מתחייב כלפיהם שכל מה שמגיע לתובעת על פי ההסכם ישולם לה, נכון? ת. וודאי שהתחייבתי, תמיד אני מתחייב כך". (ע' 11 שורות 19 -21 לפרוטוקול). אמנם נתבע 5 התחייב שכל הסכומים שמגיעים לתובעת ישולמו לה על פי ההסכם, אך אין בכך התחייבות אישית שלו, אלא אמירה, שתמורת העבודה תשלום לתובעת על ידי מי שהתחייב באותו הסכם. גם בעובדה שנתבע 5 הוא שעמד בקשר רציף ושוטף, כטענת התובעת, עם עומר לרר, אינה מהווה התחייבות אישית שלו לערוב לתשלום תמורת עבודת התובעת. הסדר החוב 18. הצדדים מתייחסים למכתב התובעת אל נתבעת 3, מיום 19.12.10 כאל הסדר יתרת החוב של נתבעת 3 לתובעת, כאשר לשיטת התובעת, מדובר בהסדר כפוי. ההסדר קבע, כי עם פירעון שיק על סך 150,000 ₪ עד ליום 10.1.11, כפי שסוכם בין הצדדים, אין ולא יהיו לתובעת טענות בקשר לשכר החוזה. כן התחייבה התובעת, לתקן פגמים שיתגלו תוך שנה ממכתב זה, ללא תשלום. ההסדר מדבר על פירעון שיק, שסכומו נקבע מראש ל- 150,000 ₪. דהיינו סכום כולל מע"מ. כאמור ההסדר נחתם ביום 19.12.10 ורק בחודש יוני 2011, לאחר כחצי שנה, הודיע התובעת על ביטולו מחמת כפייה. טענת התובעת לגבי הסכמה שבנוסף לסכום שנקבע בהסדר הפשרה - 150,000 ש"ח ישלמו הנתבעים גם מע"מ, הינה טענות בעל פה נגד מסמך בכתב, שלא הוכחה. כאמור נקבע בהסדר הפשרה, כי עם פירעון שיק על סך 150,000 ₪ עד ליום 10.1.11, כפי שסוכם בין הצדדים, אין ולא יהיו לתובעת טענות בקשר לשכר החוזה. כן התחייבה התובעת, לתקן פגמים שיתגלו תוך שנה ממכתב זה, ללא תשלום. לשון הסדר הפשרה, מדברת על סכום רשום בשיק של 150,000 ש"ח, דהיינו, כולל מע"מ. בע"א 738/80 שלמה נתן נ' אליהו זגורי, נקבע: ” לגבי מס ערך מוסף תופסת ההנחה, שהוא כבר כלול במחיר שננקב. אלא אם כן נאמר בחוזה אחרת. מסיבה זו יחושב מס הערך המוסף לא על המחיר שננקב, דהיינו 000, 480ל"י, אלא תוך התחשבות בעובדה, שהתמורה לעיסקה מקפלת בתוכה - מכוח השתיקה - גם את מס הערך המוסף". אני דוחה את טענות התובעת לעניין פרשנות הסדר הפשרה. נוסח ההסדר מצביע שהסך 150,000 ₪ כולל מע"מ. חתימה על הסדר הפשרה תחת לחץ או כפיה ? 19. לטענת התובעת, חתימתה על הסדר הפשרה, נבעה ממצוקה תקציבית אליה נקלעה, עקב אי תשלום התמורה על ידי הנתבעים. התובעת העלתה טענותיה נגד הסדר הפשרה כחצי שנה לאחר חתימתו. נתבע 5 העיד, כי טרם ניתן לתובעת השיק בהתאם להסדר הפשרה, הנתבעים נותרו חייבים לה כ- 90,000 ₪ נכון לחודש דצמבר 2009. לגרסת התובעת, סכום זה היה עליהם לשלם לה עד ליום 30.9.10. התובעת מנסה להציג סתירות בגרסת הנתבעים, בעדותו של גיא בן אמו אחד מיזמי הקניון, בעל מניות ומנהל בנתבעת 2, שלפי עדותו הנתבעים לא היו חייבים לתובעת דבר. אלא שגיא בן אמו לא היה שותף להתקשרות וניסה להגיע להסדר. התובעת מפנה בסיכומיה, לתצהיר עמר לרר, לפיו, באותה עת עמדו חשבונותיה בשני הבנקים, ביתרת חובה של כ- 800,000 ₪. לכן, לטענתה, נכנעה לתכתיבי הנתבעים. 20. אלא שאין הגיון לטענה זו. שהרי טוענת התובעת, כי יתרות החובה שלה בחשבונות הבנקים, עמדו על סך 800,000 ₪ והיה עליה באותה עת, בנוסף, לבצע תשלומים לספקים בסכום של כ- 400,000 ₪ (ס' 3 לסיכומיה), דהיינו חשבונה היה בחסר של כ- 1,200,000 ש"ח. משכך, הסדר של תשלום של 150,000 ₪ במקום, לטענתה, 505,521 ₪ שהנתבעים, כך לטענתה, היו חייבים לה, לא היה מושיע אותה וסכום הפשרה לא היה מועיל לתזרים בחשבונותיה. לא רק שהתובעת לא הוכיחה את טענתה, כי היה קיים חוב שלה לספקים, אלא שלטענת הנתבעים, עמדה בחשבון התובעת יתרת אשראי של 120,000 ₪. בין הצדדים התנהלו שיחות ומו"מ טרם חתימת הסדר החוב. (ראה עדות עמר לרר ע' 4 שורות 1-8, ע' 6 שורות 13 - 31 לפרוטוקול). היה לתובעת די זמן להחליט באם ההסדר מתאים לה, ומשחתמה עליו, הבעיה גמירות דעת מוחלטת. העובדה שהנתבעים הסכימו לשלם לתובעת 150,000 ש"ח כדי לסיים את ההתחשבנות ביניהם, אינה מעידה על לחץ ו/או כפיה, אלא על הסדר שגובש לאחר מו"מ ובהסכמת הצדדים שבר לידיד גמירות דעת עם חתימתו. 21. עמר לרר העיד, כי מעולם לא הוגבל חשבון התובע בבנק ולא התנהלו נגדה הליכי הוצאה לפועל, ואף לא הייתה מעורבת בהסדר נושים, מה שלא מצביע על סממני מצוקה. נקבע בת.א. (י_ם) 1308/97 י. שומרוני נ' ערים "האמור לעיל מלמד כי לביסוס עילת הכפייה היה על התובעת להוכיח כי בשל מצבה הכלכלי הקשה נמצאה במצב של חוסר ברירה שאילץ אותה לחתום על כתב הוויתור. כפי שציינתי לעיל, התובעת לא הוכיחה כי היתה נתונה בזמן הרלוונטי במצוקה כלכלית קשה והיתה זקוקה לכסף באופן מיידי ודחוף, כך שלא יכלה לפנות לערכאות ועל כן חתמה על כתב הויתור. התובעת לא הציגה תשתית ראייתית מספקת שתלמד על מצבה הכלכלי הקשה באותה תקופה. לענין קשייה הכלכליים, נשענה התובעת על תצהירו של מר שומרוני, שבו נאמר (סעיף 22 לתצהיר) כי "מצבה הפיננסי של התובעת, במועד הרלוונטי היה קשה ביותר וזאת גם בעקבות הפסד של מכרז מטעם מנהל מקרקעי ישראל (בו זכתה התובעת) אשר הערבות בסך 370,000 ₪ שניתנה להבטחת קיומו חולטה". איני סבורה כי די בהצהרה כזו מפי בעל דין מעוניין, כדי להוכיח שהתובעת היתה במצוקה כלכלית שנוצלה על ידי ערים. אכן, התובעת הציגה ראיה המעידה על ביטול זכייתה במכרז מינהל מקרקעי ישראל באשקלון (נספח ח' לכתב התביעה), ברם מדובר בעובדה אחת הנותנת תמונה חלקית בלבד. אף ההודעה מבנק לאומי על דחיית בקשה לליווי פיננסי לפרויקט שבוטל איננה מוכיחה את המבוקש. גם במאזן בוחן מיום 31/12/96 (ת/100) (שהוצג ע"י ב"כ התובעת כ"אישור יתרות בנקים של התובעת") אין די כדי להוכיח מצב כלכלי קשה בו היתה נתונה התובעת, ולו מן הטעם שמדובר במסמך פנימי ובלתי מבוקר של החברה. גם העובדה שמנהל התובע ביצע עבודת שירות בזמן הרלוונטי אינה משלימה את תמונת המצב הנטענת. אכן, מדובר במספר עובדות שיש בהן כדי להצטרף לתמונה המלמדת על קשיים, ואולם, לא הצטיירה תמונה מלאה. היה על התובעת להציג תמונה כוללת ומפורטת. בהעדר תמונה כזו אין לשלול את האפשרות שעובדות אחרות איזנו את המצב. הדרך הנכונה להוכחת המצב הכלכלי הכולל היא באמצעות הגשת דו"חות כספיים מבוקרים ע"י רואי חשבון: מאזן, ודו"ח רווח והפסד. אי-הגשת הדו"חות הכספיים פועלת לרעת התובעת, בבחינת אי הגשת ראיה שהיתה בשליטת התובעת מבלי שהוצג טעם המסביר זאת. התובעת אף לא הגישה ראיה אובייקטיבית על יתרותיה בבנקים באותה תקופה והסתפקה במסמך פנימי בענין יתרות החוב שלה בבנקים ועל כן אין בידי לקבוע שהוכיחה קשיי נזילות באותה עת. סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי מתקיימת בענייננו עילת הכפייה אשר מצדיקה ביטולו של כתב הויתור. גם בעניינינו התובעת לא הוכיחה, כי מתקיימת עילת כפיה המצדיקה את ביטול ההסכם. לא הוכחה כפיה בעצם החתימה, לאחר מו"מ בין הצדדים לו, ולא הוכחה מצוקה כלכלית ו/או מצב של חוסר אונים, טרם חתימת הסדר החוב. 22. נקבע בע"א 627/85 איתן נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון: "המערערת חתמה על הסכם הוויתור ובכך ביטאה קבלת תנאיו. אם המערערת לא התכוונה לכך שכתב הוויתור יהיה תקף, מדוע חתמה עליו? מה משמעות אחרת יש לחתימתה מאשר קבלת תנאיו, הכוללים, בין היתר, את התשלומים ששולמו לה בעקבות חתימתה על כתב הוויתור. צירופו של כתב המחאה אין בו יותר ממה שנאמר בו, היינו הבעת אי¬שביעות רצון מיחסה של המדינה, שהמערערת ראתה עצמה, בנסיבות העניין, נאלצת להשלים עמו. משמע, אין במחאה יותר מאשר מה שכותרתה ותוכנה כוללים, הווה אומר ביטוי למחאה על הדרך בה נהגה המדינה. אשר לטענות שמבקשות להישען על האמור בסעיפים 17או 18לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הרי ציינו בעבר לא אחת, שיסודותיהן של עילות ביטול אלה מוגדרות וברורות, וכי הן אינן חובקות כל מקרה בו חותם צד על חוזה שתנאיו אינם נוחים או רצויים לו. יש להבחין בין מקרה, בו סבור צד לחוזה כי - בלית ברירה ותוך רצון להפיק את המירב האפשרי מתוך נסיבות הנוטות לטובת הצד השני - עליו להסכים לתנאים גרועים מאלה שהיה רוצה בהם מעיקרו, לבין המצב הקיצוני של "מצוקה", שהחוק דן בו והמתייחס על-פי מובנו והקשרו לחוסר אונים, הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה (ע"א 719/78 [1]; ע"א 395/83 [2]; ע"א 403/80 [3], בעמ' 679). המערערת הצביעה על כך, שבמועד הרלוואנטי, עובר לסיום המשא ומתן על כתב הוויתור, נקלעה לחובות .מצב כגון זה אינו נכנס בהכרח לגדר "מצוקה": זוהי האבחנה אליה כיוון בית-משפט זה, כאשר ביקש לאבחן בין מצב של שקיעה חמורה להבדיל מקושי ארעי וחולף של מי שנושיו באים אליו בזמן מן הזמנים לתבוע את שלהם ולמצות את זכויותיהם על-פי דין (ע"א 719/78 [1] הנ"ל, בעמ' 685). אין גם כל ראיה על ניצול המערערת בשל חוסר אונים כביכול. כן אין מקום למסקנה, שתנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" עדותו של תום לרר, לפיה נתבקש "לוותר על חלק מהכסף" כדי להוביל לקבל סכום נמוך, טענה שכלל לא הוכחה, אינה מהווה לחץ, אלא מו"מ בין הצדדים בניסיון להגיע להסדר, כאשר כל צד מתבצר בעמדתו. התובעת לא הוכיחה, ולו בבדל של ראיה, כי חתמה על הסדר הפשרה תחת לחץ או כפיה ואני דוחה טענתה זו. גם אם לשיטתה, כשלה בשיקוליה לגבי כדאיות העסקה בהסכם הפשרה, אין בכך לשלול את תוקפו. סוף דבר 23. התובעת לא הוכיחה את טענתה שהסדר החוב נחתם מתוך לחץ או כפיה. היא חתמה על הסדר החוב, מתוך גמירות דעת מלאה. משכך אין לבטל את ההסדר, שכאמור, הסכום הנקוב בו, כולל מע"מ. לאור המפורט, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעים 2-4 ביחד ולחוד הוצאותיהם ובנוסף, שכר טרחה בסך 7,500 ₪. התובעת תשלם לנתבעים 1, 5 ביחד ולחוד הוצאותיהם ובנוסף, שכר טרחה בסך 7,500 ₪. הסדר פשרהשאלות משפטיות