הגישה תביעה לתשלום חלקה באג"ח אשר רכשה יחד עם בעלה המנוח כאמור בכתב התביעה, ביום 15.6.85 ביקש הבעל פדיון מוקדם של האג"ח, זאת ללא ידיעת ו/או הסכמת התובעת, ותוך זיוף חתימתה. הבקשה הוגשה על ידי הבעל לארגון ה"בונדס" בירושלים, אשר סייע לקשר אותו עם הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר, ופדיון האיגרת הועבר לחשבונו של הבעל בג'נבה. בשנת 2007, עת נודע לתובעת על פטירת בעלה, החלה לברר מה עלה בגורל האג"ח, וכך נודע לה כי נפדתה זה מכבר על-ידו. טענות הצדדים הנתבע טוען, כי הינו סוכן ומשווק של אג"ח מדינת ישראל לארה"ב, ולמעשה תם תפקידו שעה שהוא מבצע את המכירה. לטענתו, כל פעולה שנעשית באג"ח, החל מהעברת בעלות ועד לפדיון מוקדם, הינה בשליטת משרד האוצר, אשר אחראי על העברת התשלומים, ומכאן שלא הוא הנתבע הנכון, אלא משרד האוצר, ולכן אין יריבות בין הצדדים בתיק זה . עוד טוען הנתבע, כי אין בהיותו עוסק במכירת אג"ח ומתן שירותים הכרוכים בהן, כדי להטיל עליו אחריות שלא הוטלה עליו במפורש, אם על פי חוק איגרות מדינת ישראל (הנפק חמישי להשקעת פיתוח), תשל"ז-1976, ואם על פי הנקוב בנוסח האג"ח נשוא התביעה. לטענת הנתבע, אף אם נתעלם משאלת העדר היריבות ונניח שהצדק בעניין זה עם התובעת - הרי שאין לה כל עילה, בין אם כנגד משרד האוצר ובין אם כנגד הנתבע, הואיל ובהתאם לאמור בסעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 , משנפרע הבעל וכל סכום פדיון האג"ח הועבר לחשבונו - אין התובעת רשאית לדרוש כספים נוספים בגין אג"ח זה, שהרי אין הנושים זכאים להיפרע יותר מהמגיע להם. במילים אחרות , מששילם החייב את חובו לאחד הנושים - הוא פטור כלפי הנושה השני, וזה רשאי אך לבוא בדרישה כלפי הנושה שקיבל את הכספים. טענה נוספת בפי הנתבע, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, הואיל ועילת התביעה נוצרה, לטענתו, ביום 1.2.90 - המועד בו הייתה זכאית התובעת לקבל את חלקה מכספי פירעון האג"ח. לטענתו, הנזק שנגרם הוא אי-העברת חלקה של התובעת בכספי הפירעון, ונזק זה נגרם, ביום 1.2.90, ואין ממש בטענתה כי רק לאחר שנודע לה על מות בעלה בשנת 2007, 17 שנים לאחר מועד פירעון האג"ח הנקוב , החלה לעסוק בבירור גורל הנכסים המשותפים, והמדובר באמתלה לעצירת מרוץ ההתיישנות. לחלופין טוען הנתבע, כי אם תידחה טענת ההתיישנות - הרי שיש לדחות את התביעה בשל השיהוי בהגשתה וחלוף הזמן, אשר גרם נזק ראייתי רב לנתבע והביא לשינוי מצבו לרעה, באופן שיקשה עליו לנהל הגנתו. התובעת מתנגדת לבקשה, וטוענת כי משקיבלה בהכנעה את ההחלטה מיום 9.5.13 לפיה הפרקליטות אינה מייצגת את הנתבע - אין מקום לטענת הנתבע כי משרד האוצר הינו הנתבע הנכון, ולא הנתבע, והיא אף מציעה כי הנתבע יגיש בקשה למשלוח הודעת צד ג' כנגד משרד האוצר. התובעת טוענת, כי הואיל והנתבע , בהיותו חלק מהמערך אשר טיפל בעניין האג"ח - אין ממש בטענתו להעדר יריבות. לשיטתה, האחריות לוודא את הגינות ההליך הבסיסי כלפי המשקיע מוטלת על כתפי על החתם בהנפקת אג"ח. התובעת דוחה את טענות הנתבע בעניין ההתיישנות, וסומכת טענתה על סעיף 8 לחוק ההתיישנות , התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות), שעניינו התיישנות שלא מדעת. באותה נשימה, טוענת התובעת כי לאור הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שעניינו תרמית ואונאה, התחיל מרוץ ההתיישנות ביום שבו נודע לה על התרמית או האונאה, כלומר רק ביוני 2008. התובעת כופרת בטענת השיהוי, וטוענת כי לאחר קבלת החומר הרלוונטי מנציגי הבונדס, לקראת סוף 2008, לקח לה זמן למצוא מייצג משפטי המכיר את הסוגיה והמוכן לטפל בעניינה. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, החלטתי כאמור לקבל את הבקשה, ולסלק את התביעה על הסף . אביא תחילה דווקא את טעמיי לעניין ההתיישנות, שכן אם נגיע למסקנה כי התובענה התיישנה - יתייתר הצורך לדון בשאלות האחרות. על-פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התקופה שבה מתיישנת תביעה מהסוג שלפנינו היא שבע שנים, והשאלה הינה ממתי יש לחשב את מרוץ ההתיישנות במקרה שלפנינו. על אף שהתובעת אינה טוענת באופן מפורש לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות - מעיון בכתב התביעה המתוקן (סעיף 29), וכן בתגובתה לבקשה (סעיף 15), עולה כי התובעת מסתמכת למעשה על הסעיף האמור, ומבקשת כי מניין תקופת ההתיישנות יחל מיום שנודע לה על התרמית או האונאה, הנטענת. הואיל ומלשונו של סעיף 7 האמור עולה כי ניתן להפעילו כאשר עילת התובענה היא תרמית או אונאה מצד הנתבע, והואיל ובענייננו האונאה בוצעה לכאורה על-ידי הבעל אשר איננו הנתבע - אין התובעת חוסה תחת הסעיף, ודין טענותיה בהקשר זה להידחות. נראה כי גם ההסדר של "התיישנות שלא מדעת" , המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר לגישת בית המשפט העליון בע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ניתן להחילו אף על רכיב ההתרשלות שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אינו חל במקרה שלפנינו הואיל ואין די שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף "בזהירות סבירה" לא יכול היה לגלותה, קרי מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר, ולא הובאה כל ראיה לעניין זה. להלן המועדים הרלוונטיים אותם יש לקחת בחשבון לצורך קביעת מועד תחילת תקופת ההתיישנות במקרה שלפנינו: 5.4.88 - העברת כספי פדיון האג"ח לחשבונו של הבעל בג'נבה. אמצע שנת 1988 - ניתוק הקשר בין התובעת לבעלה, עקב גירושין. 1.2.90 - המועד הנקוב לפדיון האג"ח. 1990 - פטירתו של הבעל . 2007 - המועד שבו נודע לתובעת על פטירת בעלה. יוני 2008 - פניית התובעת לנתבע לראשונה לצורך קבלת פרטים אודות האג"ח. 9.1.12 - דרישת ב"כ התובעת לקבלת חלקה בכספים. מרץ 2012 - הגשת התובענה. נראה כי יהא זה סביר לקבוע כי מרוץ ההתיישנות החל ביום 1.2.90, המועד הנקוב לפדיון האג"ח, אשר אין מחלוקת שהיה ידוע לתובעת. לא מצאתי דרך, אפילו בפרשנות מרחיבה, לחשב את מרוץ ההתיישנות החל מהיום בו נודע לתובעת על מות בעלה, בשנת 2007, הואיל ולא ניתן על ידי התובעת טעם המניח את הדעת לעשות כן. בהקשר זה יצוין, כי אין נפקא מינה, לטענתה של התובעת בדבר הסבל הנפשי אשר נגרם לה עקב עזיבת בעלה, וסבורני כי בנסיבות העניין היה עליה לפעול לבירור זכויותיה בסמוך ליום 1.2.90, הואיל וכאמור אין מחלוקת כי התובעת ידעה שמועד פירעון האג"ח הוא ביום 1.2.90, כמו שאין חולק כי הסכום האמור לא התקבל אצלה. משנמנעה התובעת לברר מדוע לא קיבלה את כספה במועד הפירעון, כפי שכל אדם סביר היה עושה בנסיבות העניין ואשר ניתן היה לעשותו בשקידה סבירה - אין לה להלין אלא על עצמה, ויש לראותה כמי שלא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכיח כי בנסיבות העניין חל לגביה כלל הגילוי המאוחר לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות , ודי בכך כדי לדחות טענותיה. משהגעתי למסקנה כי חלה התיישנות - מתייתר הצורך לבחון את טענותיה האחרות של התובעת , לרבות טענת היריבות. למעלה מן הצורך אציין בהקשר זה , כי התרשמתי שהתובעת מגששת באפלה, וכי העובדות אינן ידועות לה לאושרן באשר לזהות הנתבע הנכון, שכן עיון בכתב התביעה המתוקן מראה כי התובעת סותרת את עצמה, מיניה וביה. הואיל ופדיון מוקדם של איגרות הבונדס יכול להיעשות אך ורק על פי הנחיות בנק ישראל (ראה תא (י-ם) 400/89 כונס הנכסים הרשמי נ' ארווין זוסמן, תשנ"ד (2) 003 ) - נראה על פניו כי הנתבע בענייננו איננו הנתבע הנכון, אולם הכרעה בעניין זה מתייתרת, כאמור , נוכח קבלת טענת ההתיישנות. סוף דבר לאור האמור- התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנות. לפנים משורת הדין - אין צו להוצאת, וכל צד יישא בהוצאותיו. איגרת חוב