נטען למצג שיצרה חברת הביטוח בהתנהגותה בדבר ויתור על טענת התיישנות עוד הסביר התובע כי במקביל התנהלה תביעה נזיקית כנגד חברת ביטוח חקלאי בע"מ וקיבוץ פלך (ת.א. 30952-01-11) שמיד עם סיומה בפשרה הגיש תביעתו זו. ביום 18.4.13 התקיים דיון בבקשה. בהחלטה מאותו יום נעתרתי לבקשת התובע לאפשר לו להגיש טיעון משלים לבקשה. התובע הגיש טיעון משלים אליו התייחסה הנתבעת בתגובה שהוגשה מטעמה והתיק הובא למתן החלטה. לאחר עיון בבקשה, בתגובה, שמיעת טענות הצדדים והטיעונים המשלימים - דין הבקשה להתקבל. בשים לב למועד האירוע הנטען, גילו של התובע במועד האירוע, ועילת התביעה הנסמכת על ביטוח תאונות אישיות לתלמידים ולפי חוק חוזה ביטוח הקובע תקופת התיישנות מקוצרת - הרי שהדברים כמעט ומדברים בעד עצמם. נוכח הנתונים שהוצגו, ובהיעדר נימוק אחר המצדיק הארכת תקופת ההתיישנות בהתאם למבחנים הקבועים לכך בפסיקה, הרי שהמועד האחרון להגשת התביעה חל ביום 1.7.11 עת מלאו לתובע 21 שנה. מאחר והתביעה הוגשה רק במרץ 2012 הרי שיש לראות את התביעה התיישנה במועד הגשתה. לא מצאתי ממש בטענות התובע אודות הארכת תקופת ההתיישנות בנסיבות המקרה דנן וטענות הנתבעת בהודעתה המשלימה מקובלות עליי בעניין זה במלואן ואסתפק במספר הערות קצרות. התובע סומך טענתו לפיה יש לראות את תקופת ההתיישנות כמוארכת על מספר נדבכים שחלקם פורט בתגובתו הראשונה והאחר בהשלמת הטיעון מטעמו ואלה עיקריהם: מצג שיצרה הנתבעת בהתנהגותה ובהתנהלותה לפיה היא מוותרת על טענת ההתיישנות; אבחנה שמבקש התובע לעשות בין רכיב התביעה הנוגע לימי האשפוז ובין רכיב התביעה הנוגע לאחוזי נכות; חוסר תום לב בניהול מו"מ לפשרה בשים לב לשיחות טלפוניות שקוימו בין ב"כ התובע ונציג/י הנתבעת. עיון במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים מעלה כי התובע פנה לראשונה לנתבעת במכתב דרישה ביום 17.1.11. במכתבה מיום 30.1.11 הפנתה הנתבעת את התובע לבדיקה אצל מומחה רפואי מטעמה. כבר ביום 6.2.11, כשבוע לאחר הפנייתו למומחה, נבדק התובע אצל המומחה שנתן חוות דעתו ביום 10.2.11. בעקבות האמור בחוות דעת המומחה הודיעה הנתבעת לתובע, באמצעות בא כוחו, כבר ביום 22.1.11 כי תביעתו נדחית. עוד ראוי לציין כי בכל מסמכי התשובה שבה הנתבעת וציינה כי אין באמור במכתביה כדי לפגוע בזכויות, להודות באחריות או לפגוע בטענת התיישנות. סקירת לוחות הזמנים כאמור לעיל, ותוכן המכתבים מעלה כי לא רק שהנתבעת לא השתהתה בבירור הדרישה שהופנתה אליה על אף המועד בו הוגשה, אלא השלימה את הבדיקה הרפואית ומסרה לתובע החלטתה בתוך פרק זמן קצר ביותר תוך שהיא עומדת מפורשות מהלך כל הדרך על טענת ההתיישנות. אין במסמכים שהוצגו על ידי מי מהצדדים כל אסמכתא שתתמוך בטענת התובע בדבר אבחנה בין רכיב אחוזי הנכות ובין רכיב ימי האשפוז או הודאתה בחבות בגין רכיב זה שכן מכתב הדחייה מיום 22.2.11 היה ברור וחד משמעי ולפיו התביעה כולה נדחתה. מהאמור עולה כי הנתבעת עמדה באופן ברור וחד משמעי מהלך כל התכתבויותיה עם התובע או מי מטעמו על טענת ההתיישנות וכפרה בחבותה באופן כולל ועל כן דין שתי הטענות הנוגעות למישורים אלה - להידחות. לעניין טענת התובע לניהול מו"מ בחוסר תום לב - גם דין טענה זו להידחות. אמנם, ישנם מקרים בהם ניהול מו"מ בחוסר תום לב, או עיכוב הליכי בירור דרישת תשלום, עלולים לעלות כדי ניהול מו"מ בחוסר תום לב שיביא להארכת תקופת ההתיישנות והאסמכתאות אליהן הפנה ב"כ התובע מדברות בעניין זה בעד עצמן. ואולם, בעניין שבפניי לא עלה בידי התובע להציג התקיימות נסיבות כגון אלה. כאמור, לוח הזמנים שהוצג לעיל הצביע דווקא על פעולתה המהירה של הנתבעת, הגם שהסתיימה בדחיית התביעה. גם מועד דחיית התביעה הותיר בידי התובע פרק זמן מספיק להגשת תביעתו לבית המשפט המוסמך. ממילא גם במישור העובדתי לא עלה בידי התובע להציג כל ראיה שתתמוך בטענתו כי מו"מ כאמור בכלל התנהל בין שני הצדדים או כי ניתנה הסכמה במפורש או מכללא להארכת תקופת ההתיישנות. כמו כן לא צוינו פרטים של גורם ספציפי מולו התנהל מו"מ כנטען, לא הובאו מסמכים התומכים בטענה כי הנתבעת הסכימה להשעיית מרוץ ההתיישנות עד תום התביעה הנזיקית וכו'. בעניין זה לא מצאתי לייחס משקל רב לשני מכתבים שנשלחו באופן חד צדדי מצד התובע בשנת 2012 מועד בו כבר התביעה התיישנה ובהן הצעה להסדר, פעם שדרישת התשלום כבר נדחתה כשנה קודם לכן. עוד יצוין שכל שנטען על ידי התובע עצמו הוא כי פניות טלפוניות לנתבעת ביחס לאותם מכתבים (שנשלחו כאמור בשנת 2012 , כשנה לאחר דחיית התביעה) נענו באופן לאקוני ואולם גם בסוגיה זו - שהיא עניין עובדתי הטעון תמיכה בתצהיר - לא הוגש על ידו תצהיר ולא הובאה כל ראיה אחרת שיש בה לתמוך בטענות ו/או כדי לסתור את המסמכים שהוצגו וזאת על אף ההזדמנות הנוספת שניתנה לו לתקן טענותיו במישור זה. עם כל הכבוד, הרגשה סובייקטיבית של התובע כמתואר בסעיף 10 לתגובתו ולפיה: "המבקשת בהתנהגותה לאורך כל הדרך נתנה למשיב ההרגשה שוויתר (צ"ל "שוויתרה", א.ז.) על ההתיישנות" - אין בה די בשים למסמכים שהוצגו בפניי והמדברים בעד עצמם. גם תיאור שיקולי התובע בתגובתו המשלימה ביחס לאפשרות שעמדה לו לצרף את כלל להליך הנזיקי והוא לא עשה כן, הינם אלה בלבד: שיקולי התובע. אין בהם כשלעצמם כדי להטיל חבות או לייחס משמעות נסתרת לפעולות הנתבעת פעם שעמדתה הייתה ברורה וחד משמעית. סוף דבר - הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת. התביעה נדחית. חרף התוצאה ולפנים משורת הדין ולאחר שהבאתי בחשבון את גילו של התובע ואת הנתון לפיו ככל הנראה נותרה לו נכות בשיעור מסוים עקב האירוע הנטען - לא אעשה צו להוצאות. פוליסההתיישנות תביעות ביטוחהסכם התנהגותחברת ביטוחהתיישנות