לשון הרע במכתב תגובה ללשכת עורכי הדין תביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965. רקע כללי וטענות הצדדים התובעים הינם עורכי דין אשר עובדים במשרד עורכי הדין, הנתבע אף הוא עורך דין במקצועו. בזמנים הרלבנטיים לתביעה ייצגו הצדדים בתוקף תפקידם כעורכי דין, לקוחות יריבים. מכתבי הטענות עולה כי ייצוג זה גלש לפסים אישיים ויצר בין הצדדים יריבות לא קלה, אשר אף הגיעה לפתחם של בתי המשפט ושל לשכת עורכי הדין. תביעה זו מקורה בתלונה שהגישו התובעים נגד הנתבע ביום 3.9.2011 בוועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בירושלים, בגין טענות בדבר מחדל מתמשך מצד הנתבע במסירת כתבי בי-דין למשרדם, בהליכים המתנהלים בין הצדדים ובין לקוחותיהם (העתק התלונה צורף כנספח א' לסיכומי התובעים). הנתבע הגיש תגובה לתלונת התובעים ביום 5.10.2011 (נספח א' לכתב התביעה). בתגובתו כפר הנתבע בטענות התובעים ואף העלה שורה של טענות והשגות כנגד התנהלותם של התובעים כלפיו. בין השאר, צוינו במכתבו הדברים הבאים: "בין לבין, וכחלק מהלחץ, ניסה ג'ולאני, ככל הנראה בהתייעצות עם המתלוננים, לחסל ולהרוג את החתום מטה בשתי הזדמנויות...". ביום 23/2/2012 ניתנה החלטת ועדת האתיקה שלפיה התלונה נגנזה, תוך הערה לנתבע כי הישנות התנהגותו עלולה להצדיק העמדתו לדין. לטענת התובעים, הדברים הנ"ל של הנתבע שנכתבו בתגובתו ללשכת עורכי דין, מהווים פרסום לשון הרע על פי החוק; ייחוס מעשים פליליים לתובעים משפיל אותם וגורם יחס שלילי כלפיהם, מבזה אותם, פוגע במשרתם, עיסוקם ומקצועם; מטיל דופי במקצועיותם בתחום עיסוקם; והוא מופנה הן ללשכת עורכי הדין בה הם חברים והן למשרד ועובדיו. התובעים ממשיכים וטוענים כי, הם פנו אל הנתבע במכתב התראה ביום 14/3/2013 (נספח ב' לכתב התביעה), במסגרתו ניתנה לנתבע הזדמנות לחזור בו מדבריו ולהתנצל על פרסום לשון הרע, אך הנתבע התעלם מפנייה זו. גם פנייה שלהם אל הנתבע בהתאם לסעיף 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, לא זכתה לתגובה מצד הנתבע. עוד נטען על ידי התובעים, כי פרסום לשון הרע על ידי הנתבע בנסיבות המקרה, אינו נכלל במסגרת ההגנות על פי סעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, כטענת הנתבע. כן נטען על ידי התובעים כי, הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בהם, והם עותרים לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ לכל אחד, ללא הוכחת נזק, ובסה"כ 150,000 ₪. מנגד נטען על ידי הנתבע כי, עסקינן בתביעה קנטרנית וטורדנית שמקורה בשנאה קשה שהתובעים פיתחו כלפיו באופן אישי, על רקע הזכייה שלו (כך לדבריו) בתיקים שבהם ייצג את לקוחותיו מול לקוחות המיוצגים על ידי התובעים. הנתבע ממשיך וטוען כי, התובעים מבקשים להיאחז במשפט אחד שנרשם במכתב התגובה שלו לתלונתם ללשכת עורכי הדין, כמוצאי שלל רב; משפט זה נכתב במסגרת תגובתו לטענות התובעים נגדו בוועדת האתיקה, שבמסגרתה לטענת התובע, ניסו התובעים להכפיש את שמו הטוב על לא עוול בכפו; מדובר בפרסום מוגבל שיועד אך ורק לעו"ד דינה וכסלר מוועדת האתיקה בלשכת עורכי הדין; עוד נטען על ידי הנתבע כי, אין מדובר בלשון הרע: "אין ספק שאין כל פגיעה בתובעים או בשמם הטוב לו הם טוענים ללא כל הוכחה, שכן כל מה שנאמר בפועל הוא כי ככל הנראה הלקוח שלהם מתייעץ איתם, ותו לא...." (סעיף 10 לסיכומי הנתבע); "כלל לא מובן מה פסול בכך שעורך דין נותן ייעוץ ללקוח שלו!! האם נאמר כי התובעים הם אלה שאמרו ללקוחם לעשות את המעשים המתוארים במכתב? התשובה היא לא. לא זו אף זו, מתן ייעוץ אינו מוגבל למתן עצה המעודדת או מאשרת ביצוע פעולה מסוימת, אלא הוא גם יכול לכלול מתן עצה בכיוון השני שאינה מעודדת ו/או מזהירה מפני ביצוע פעולה מסוימת" (סעיף 11 לסיכומי הנתבע) (ההדגשה במקור - ע.ע.). הנתבע ממשיך וטוען כי, אף אם מדובר בלשון הרע, הרי עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיפים 13(5), סעיף 15(2),( 3), (5), (8), (10) וסעיף 16 לחוק. המסגרת הדיונית בדיון שהתקיים ביום 25/11/2012 נקבע כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית. המועדים שנקבעו להגשת התצהירים חלפו מבלי שהצדדים הגישו תצהירים מטעמם. בדיון שהתקיים ביום 19/6/2013, הוסכם כי התביעה תוכרע על פי המסמכים שבתיק וסיכומים בכתב, ללא הגשת ראיות מטעם הצדדים. הצדדים הגישו סיכומים בכתב וכעת הגיע הזמן למתן פסק דין. דיון והכרעה דיון בתביעה בעוולה נזיקית על פי חוק איסור לשון הרע מורכב מארבעה שלבים. בשלב ראשון, יש לבחון ולפרש את הדברים נשוא התביעה, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה. בשלב שני יש לבחון אם דברים אלה מהווים לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק ואם אופן אמירתם מהווה פרסום כמשמעותו על פי סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13-15 לחוק, ובשלב רביעי נבחנת שאלת הסעדים והפיצוי הראוי לתובע (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4/8/2008). כאמור, התביעה מתייחסת ומתבססת על הדברים שנכתבו על ידי הנתבע במכתב תגובתו ללשכת עורכי הדין מיום 5.10.2011, שבהם נאמר: "בין לבין, וכחלק מהלחץ, ניסה ג'ולאני, וככל הנראה בהתייעצות עם המתלוננים (התובעים - ע.ע.) לחסל ולהרוג את החתום מטה בשתי הזדמנויות..". כפי שצוין בצדק על ידי שני הצדדים, בבחינת משמעות האמירות נשוא התביעה, בית המשפט עושה שימוש במבחן של האדם הסביר. משמעות האמירות נלמדת מתוכנן והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי, בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, על-פי המובן אותו מייחס להן הקורא, או השומע הסביר. את פרשנות המילים "יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר". אמת המידה לבחינת אמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (השוו ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989); (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (2005); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (2008)). על פי אמות מידה אלה יש לפרש את הדברים שנכתבו על ידי הנתבע במכתב תגובתו כהווייתם, ולפיהם הוא מייחס לתובעים חשד בייעוץ ללקוח שלהם לחסל ולהרוג את הנתבע בשתי הזדמנויות. זוהי המשמעות הפשוטה הטבעית והרגילה של דברי הנתבע. הניסיון הפרשני המורכב והמתוחכם של הנתבע בסעיפים 10 ו-11 בסיכומיו, כפי שהובא לעיל, אינו מתיישב עם פשוטם של הדברים, ועם כללי הפרשנות שנקבעו בפסיקה, כפי שצוין לעיל. זאת ועוד, הניסיון הפרשני האמור של הנתבע אינו מתיישב עם דבריו שלו, כפי שצוינו בסעיפים 8 - 12 לכתב הגנתו של הנתבע, שבמסגרתם הוא מנסה להוכיח באמצעות השערות נוספות את דבריו נשוא התביעה, על ידי ייחוס שיטת ביצוע מצד התובעים בסוגיה זו. הניסיון הפרשני של הנתבע אף אינו מתיישב עם טענות נוספות שהועלו על ידו בסיכום טענותיו, שלפיהן הוא: "האמין באמיתות הדברים והוא היה חד-משמעי ועקבי ולא הוגשה ראיה כלשהי סותרת או ראיה העשויה להטיל ספק באמונתו זו של הנתבע באמיתות דבריו" (סעיף 39 לסיכומי הנתבע); וכי : " אין ספק שהנתבע האמין באמת ובתמים בדברים שכתב במכתב התשובה וזאת בהסתמך על היכרותו הקודמת לדרכי פעולתם של התובעים, במיוחד לתובע 1, אשר מרבה להגיש תלונות שווא נגד הנתבע, לעיתים בבוטות" (סעיף 48 לסיכומי הנתבע). מכאן לשאלה: האם הדברים שנכתבו ע"י הנתבע כלפי התובעים, כפי שפורשו לעיל, מהווים לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק אשר קובע: "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;". כאמור בענייננו, הנתבע מייחס לתובעים חשד בדבר ייעוץ ללקוח שלהם לחסלו ולהרגו במספר הזדמנויות. מדובר בשידול לרצח, או הריגה, לכל הפחות. על פי הפסיקה, ייחוס ביצוע עבירה לאדם תיחשב כלשון הרע (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע, 1997, בעמ' 128, שם נאמר: "...נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע בית-המשפט שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהווה לשון הרע. בתי המשפט קבעו, כי ייחוס מעשה עבירה של רצח, תקיפה, בגידה, גניבה, זיוף, ואף הפרת חוק התכנון והבנייה, מהווה לשון הרע". סבורני כי דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בייחוס חשד לשידול לרצח כלפי עורכי דין. מדובר בחשד לביצוע פשע חמור כלפי עורכי דין. כידוע, עורכי הדין מהווים נדבך חשוב בקיום שלטון החוק ושמירה עליו בכל משטר דמוקרטי; ייחוס חשד כה חמור כלפי עורכי הדין לביצוע עבירות כה חמורות, הינו חריג ומזעזע ועלול להטיל דופי רב במקצועיותם ובתחום עיסוקם של התובעים, ולפגוע קשות בשמם, במשרתם, בעיסוקם ובמקצועם. מהפסיקה עולה כי "עצם השימוש במונחים זהירים לא יעיד בהכרח על כך כי הפרסום מייחס לאדם ביצוע עבירה כאפשרות גרידא" (א. שנהר, שם, בעמ' 237 ועמ' 114, והאסמכתאות שם). נקבע כי הגדרת לשון הרע היא רחבה דיה כדי לכלול חשד לביצוע עבירה חמורה. די בייחוס חשד גרידא כדי להשפיל את הנחשד ולהפכו לבוז וללעג, ובוודאי שיש בכך לפגוע באדם, במשלח ידו, בעסקו או במקצועו. ת"א (חיפה) 664/81 בן עמי נ' כלבו-עיתון חיפה, פ"מ תשמ"ד (א), 326, 332. מכאן, שיש לקבוע כי דבריו של הנתבע מהווים לשון הרע כלפי התובעים. כאמור, הדברים נרשמו במכתב תגובה של הנתבע, שנשלח ללשכת עורכי הדין. על פי הדין, פרסום בכתב ייחשב כפרסום לפי החוק, אם עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע, בהתאם לסעיף ב(2) לחוק. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי מדובר בפרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק. הדיון בהגנות על פי החוק בכתב הגנתו טען הנתבע לתחולתם של הגנות לפי סעיפים 13, 14 ו-15 לחוק. בסיכום טענותיו זנח הנתבע את ההגנה בדבר אמיתות הפרסום, על פי סעיף 14 לחוק. מכאן, שנותר לדון בהגנות על פי סעיפים 13 ו-15 לחוק. סעיף 13 לחוק הנתבע טוען להגנה בגין פרסום מותר על פי סעיף 13(5) לחוק. הסעיף קובע: "13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;". כאמור בענייננו, הפרסום נעשה במסגרת תגובת הנתבע לתלונה שהגישו התובעים בלשכת עורכי הדין. תלונה אשר נגנזה בסופו של יום. מהפסיקה עולה כי, פרסום מסוג זה במסגרת תגובה לתלונה בלשכת עורכי הדין, אינו נחשב כפרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי. נקבע כי הקובל, שעה שהוא מקבל תלונה, אינו ממלא תפקיד שיפוטי והתלונה איננה מהווה צעד בדיון, ולכן התלונה אינה קשורה לדיון בפני בית דין משמעתי, ואין לומר עליה שהיא נעשתה תוך כדי דיון בפני מוסד שיפוטי או מעין שיפוטי, או סתם תוך כדי דיון (ראו: א. שנהר, שם, בעמ' 199 והאסמכתאות שם). יוצא, אפוא, כי לא עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק. סעיף 15 לחוק כאמור בסיכום טענותיו, הנתבע טוען להגנות מכח סעיף 15 (2),(3),(5),(8),(10) לחוק. כותרת הסעיף "הגנת תום לב", והוא קובע: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) ... (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע - (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (6) .. (7) .. (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה. (9) .. (10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן; (11) .. (12) ... על פי לשון הסעיף, התנאי הראשון לתחולת כל אחת מההגנות שבסעיף הוא שהפרסום נעשה בתום לב. הנטל להוכחת מרכיב תום הלב מוטל על המפרסם, היינו הנתבע; כך גם הנטל להוכיח שהפרסום נעשה באחת מ-12 החלופות המפורטות בסעיף (ראו: א. שנהר, שם, בעמ' 255 ועמ' 258, והאסמכתאות המובאות שם). מהפסיקה עולה כי בבדיקת קיומו של תום הלב מצד המפרסם נבחנים שלושה שיקולים משמעותיים: האחד - אמונתו של המפרסם בנכונות הדברים שפרסם, כאשר היעדר אמונה באמיתות הפרסום מהווה אינדיקציה לחוסר תום ליבו של המפרסם. השיקול השני, שמקבל ביטוי בסעיף 16 (א) לחוק הוא סבירות הפרסום, במובן זה שאם המפרסם הוכיח שהוא עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 והפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שהוא עשה את הפרסום בתום לב. שיקול שלישי, שמקבל ביטוי בסעיף 16(ב) לחוק, הוא אם המפרסם נקט בטרם הפרסום, אמצעים סבירים כדי לברר את אמיתות הפרסום (ראו: א. שנהר, שם, בעמ' 261 והאסמכתאות שם). כאמור במקרה דנן, הנתבע לא הגיש ראיות מטעמו כדי לבסס את אמונתו באמיתות הפרסום, וכדי להוכיח שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. בכתב טענותיו עלו גרסאות שונות מצד הנתבע. בכתב ההגנה הוא ביקש להוכיח את אמיתות הפרסום באמצעות השערות נוספות; בסיכום טענותיו הוא ניסה, כמפורט בחלק המתייחס לפרשנות הפרסום, לתת לפרסום פרשנות מורכבת השונה מהמשמעות הרגילה והטבעית שלהם; ובהמשך, בפרק המתייחס להגנות הוא טען כי הוא מאמין בכל ליבו באמיתות הפרסום (ראו סעיף 8 לעיל). היעדר גרסה אחידה מצד הנתבע, אינו מעיד על תום לב מצדו. כך גם, אין לומר בנסיבות המקרה, כי הפרסום לא חרג מהסביר, שכן, כאמור, מדובר בייחוס חשד חמור ביותר לתובעים, ללא כל ביסוס עובדתי. מהפסיקה עולה כי פרסום כזה חורג מתחום הסביר ואינו חוסה בצל החזקה המצוינת בסעיף 16 (א) לחוק (השוו: ת"א (י-ם) 13792/06 ארמון נד עוזרי (11/7/2008). אשר לשיקול השלישי בדבר נקיטה באמצעים סבירים על מנת לברר את אמיתות הפרסום: כאמור, הנתבע לא הביא ראיות מטעמו על מנת להוכיח את אמיתות הפרסום; הוא אף לא הביא ראיות ולא טען כי נקט באמצעים סבירים על מנת לברר את אמיתות הפרסום; ניכר כי מדובר בחשדות סובייקטיביים גרידא מצד הנתבע, ללא כל ביסיס עובדתי. מכאן, שמתקיימת בנסיבות המקרה החזקה שהנתבע עשה את הפרסום שלא בתום לב, בהתאם לסעיף 16 (ב) לחוק (ראו בענין זה: א. שנהר, עמ' 271). בנסיבות אלה, משלא הוכח תום לב מצד התובע בביצוע הפרסום, הרי כפועל יוצא מכך יש לקבוע שלא חלה על הפרסום אף לא אחת מההגנות המפורטות בסעיף 15, וזאת ללא צורך להיזקק לתנאים הפרטניים לתחולתם של הגנות אלה. שיעור הפיצויים סעיף 7א (ב) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את נתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. סעיף 7 א (ג) לחוק קובע כי במקרים שבהם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום האמור בס"ק ב', ללא הוכחת נזק. סבורני כי בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח על ידי התובעים קיומה של כוונה לפגוע מצד הנתבע, וזאת משני נימוקים: האחד, משום שלא הובאו ראיות מטעם התובעים שיכולים להוכיח כוונה לפגוע; השני, משום שאין מדובר בפרסום יזום מצד הנתבע, אלא בפרסום שבא במסגרת תגובה על תלונת התובעים. בנסיבות אלה יחול סעיף 7 א(ב) לחוק שלפיו הפיצוי ללא הוכחת נזק לא יעלה על 50,000 ₪. מהפסיקה עולה כי שעה שבית המשפט בא לקבוע את שיעור הפיצוי, הוא ישקול מגוון רחב של שיקולים, לרבות חומרת הפרסום, היקף הפרסום, מעמדו של הניזוק, פגיעה בניזוק ובשמו הטוב, היקף קבוצת הפרסום, שכנוע באמיתות הפרסום, היקף הזהירות בבדיקת אמיתות הפרסום, התנצלות הנתבע וחרטה על הפרסום, אופן ניהול המשפט על ידי הצדדים. נקבע כי הבחינה היא אינדיבידואלית (ראו: א' שנהר, שם, עמ' 370 - 400). בנסיבות העניין, בשים לב לשיקולים הפועלים "לחומרת" הנתבע, לרבות חומרת תוכן הפרסום, מקצועם ומשרתם של התובעים כעורכי דין, העדר בדיקה של אמיתות הפרסום, אי-חזרה מהפרסום ואי התנצלות וחרטה מצד הנתבע; ומאידך, השיקולים הפועלים "לקולת" הנתבע, לרבות ההיקף המוגבל של הפרסום, הסתייגות מסוימת מהפרסום במסגרת סיכומיו, וניהול יעיל וקצר של המשפט, סבורני כי סביר לפסוק לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 20,000 ₪. יש מקום לפסוק פיצוי לכל אחד מהתובעים, וזאת משום ששלושת התובעים חתומים על מכתב התלונה בלשכת עורכי הדין, וכל אחד מהם זכה להתייחסות מפורשת במכתב תגובתו של הנתבע. זאת ועוד, הנתבע בעצמו לא עשה כל הפרדה בין התובעים, וטענותיו התייחסו לתובעים כולם. סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי. אני מחייב את הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 20,000 ₪, ובסה"כ 60,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% ומע"מ והחזר אגרה. עורך דיןמסמכיםלשכת עורכי הדיןלשון הרע / הוצאת דיבה