תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים בטענה להפרת התחייבות הנתבעת לרישום משכנתא על זכויות בדירה, התחייבות שניתנה ביום 29.7.91. במוקד פסק הדין עתירתה המקדמית של הנתבעת לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות, טענה כנגדה מבקש התובע להתבסס על "כלל הגילוי המאוחר" וטוען שהעובדות נתגלו לו רק ב- 2005. העובדות הרלוונטיות במסגרת תיק זה מתבררת תביעה לתשלום סך של 135,142 ₪ אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת, בטענה שהנתבעת אפשרה העברת זכויות בנכס למרות התחייבותה לרישום משכנתא לזכות התובע. בתמצית, להלן העובדות הנטענות בכתב התביעה: בשנת 1989 רכשה גב' ארנה רביץ (להלן: "הלווה") דירה ברח' סמטת קטורה 14 בבאר שבע (להלן: "הדירה"). למימון רכישת הדירה נטלה הלווה מהתובע הלוואה בסך כולל של 39,600 ₪, אשר למעשה הורכבה משתי הלוואות שונות: הלוואה בסך 11,000 ₪ מכספי אוצר המדינה (להלן: "הלוואת האוצר"); והלוואה בסך של 28,600 ₪ מכספי התובע (להלן: "הלוואת התובע"). הזכויות בדירה היו רשומות אצל הנתבעת, כחברה משכנת. בעקבות פניית התובע, העבירה הנתבעת לתובע ביום 29.7.91 התחייבות לרישום משכנתא על זכויות הלווה בדירה (להלן: "ההתחייבות"). במסגרת ההתחייבות אף התחייבה הנתבעת שלא לאפשר העברת זכויות הלווה בדירה בלא הסכמת התובעת מראש ובכתב. בסמוך לאחר מכן, עוד בשנת 1991, פרעה הלווה את הלוואת התובע ולפיכך העביר התובע ללווה אישור על כך ובו גם הסכמתו לשחרור הנתבעת מהתחייבותה כלפיו בכל הנוגע להלוואת התובע (להלן: "מכתב השחרור"). לאחר התברר שהלווה איננה פורעת את הלוואת האוצר, בקש התובע לנקוט בהליכים נגד הלווה. או אז התברר לתובע שכלל לא נרשם משכון על זכויות הלווה ולפיכך פעל התובעת לרישום משכון בשנת 2003 ומייד לאחר מכן פנה ללשכת ההוצל"פ בבקשה למימושו. בדיונים שהתקיימו בעקבות בקשת מימוש המשכון, התברר שבינתיים מכרה הלווה את זכויותיה בדירה לצד ג'. נציג הנתבעת הודה בכך בדיון מיום 29.9.05. כך גם התברר שהנתבעת ראתה במכתב השחרור כאישור המשחרר אותה כליל מהתחייבותה כלפי התובע ובהתעלם מכך שמכתב השחרור כלל לא התייחס להלוואת האוצר. הבנק לא יכול היה להיפרע מהלווה עצמה שעוד הרבה לפני כן נקלעה להליכי פשיטת רגל ואף קבלה הפטר עוד בשנת 2000. יתרת חובה של הלווה עמד ביום 22.3.12 על 135,142 ₪ וסכום זה נושא ריבית פיגורים. על רקע עובדתי זה, טוען התובע כי הנתבעת התרשלה והפרה התחייבותה כלפי התובע כאשר אפשרה את העברת זכויות הלווה בדירה לצד ג'. עקב מחדלי הנתבעת לא יכול התובע להיפרע על החוב בגין הלוואת האוצר שלכן יש לחייב את הנתבעת בנזקיו. בכתב ההגנה, בין היתר, טוענת הנתבעת שיש לדחות את הטענות המייחסות לה רשלנות. לפי הנטען על ידי הנתבעת, נוכח הליכי פשיטת הרגל נגד הלווה, רישום המשכון בשנת 2003 וההליכים למימוש, ברור שהתובע היה מודע לעובדות עליהן מתבססת התביעה ולא הייתה לה כל סיבה לבחון בציציות מכתב השחרור כדי לבחון שמא נותר חלק מההלוואה שלא סולק. בכתב התשובה כופר התובע בטענות אלו ושב על הטענה לפיה החל מרוץ ההתיישנות רק ביום 29.9.05 ולחילופין ב- 25.4.05. תמצית טענות הצדדים בטענת ההתיישנות בכתב ההגנה העלתה הנתבעת, כטענה מקדמית, טענה שיש לדחות את התביעה על הסף בטענת התיישנות. לגרסת הנתבעת, התובע ידע על הליכי פשיטת הרגל של הלווה, התובע עצמו פעל למימוש המשכון ב- 2003 וחזקה שידע את כל העובדות נשוא כתב התביעה לפני אפריל 2005. מאחר וכתב התביעה הוגש ביום 25.3.12 הרי שעילת התביעה התיישנה. בתגובתו לבקשה, טוען התובע שהעובדות התבררו לו לראשונה רק ביום 28.9.05, במהלך הדיון בפני ראש ההוצל"פ, שלכן רק ממועד זה החל מרוץ ההתיישנות וממילא שהתביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. התובע מפנה להוראה בחוק שלפיה במצב בו לא ידע התובע את העובדות המהוות את עילת התובענה יחל מרוץ ההתיישנות רק במועד בו נודעו לו העובדות, ולפיכך מבקש לדחות את הבקשה. דיון כעולה מעיון בכתב התביעה, במסגרת תביעה זו טוענת התובעת לרשלנות הנתבעת והפרת התחייבותה של הנתבעת להימנע מלאפשר העברת זכויות הלווה בדירה, התחייבות שמקורה ההתחייבות מיולי 1991. הפרת התחייבות זו נעשתה, לפי הנטען, ככל הנראה על יסוד הבנה מוטעית של מכתב השחרור מ- 1991. בירור טענות התובע איפוא, יחייב בחינת האירועים שאירעו לפני למעלה משני עשורים. הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין לתביעה שאיננה במקרקעין. מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומה על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית. עם זאת, כאשר כך נעשה, כאשר מתבררת טענת ההתיישנות כטענה מקדמית, הנחת היסוד בבירור הטענה היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. מצב בו בירור טענת ההתיישנות מחייב בירור עובדתי, עיתים אין מקום לבירור הטענה כטענה מקדמית (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח' 19.9.2010, פסקאות 26 - 27 בפסק הדין; להלן: "עניין גיא ליפל"). בבירור טענת ההתיישנות של הנתבעת בשלב מקדמי זה של ההתדיינות ובטרם נשמעו ראיות, ההנחה הינה שכל הטענות העובדתיות שנטענו בכתב התביעה - נכונות הן. בהתאם לסעיף 5 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") תקופת ההתיישנות של תביעה שאיננה במקרקעין הינה 7 שנים, ובהתאם לסעיף 6 בחוק ההתיישנות מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. עילת התביעה, לעניין חוק ההתיישנות, מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מהנתבע. לפי הנטען בכתב התביעה (סעיף 12) התברר לתובע שהנתבעת הפרה את ההתחייבות שנתנה לתובע ואפשרה את העברת זכויות הלווה בדירה אף שזו לא פרעה את הלוואת האוצר ולא הציגה לתובע מכתב שחרור המתייחס להלוואת האוצר. הפרת ההתחייבות נעשתה, לפי הנטען, על יסוד מכתב השחרור אך בהבנה שגויה של האמור בו. התובע איננו מפרט מתי, לשיטתו, אירעה אותה הפרה, אף שהקשר שעושה התובע בין מכתב השחרור להפרה מלמד על כך שההפרה התרחשה בסמוך למועד מכתב השחרור, דהיינו בסוף 1991 או בסמוך לכך. התובע מוסיף וטוען שכבר ב- 2003 חדלה הלווה מתשלום בגין הלוואת האוצר (סעיף 9 בכתב התביעה וכן סעיף 6 בתגובת התובע) שלכן פעל למימוש המשכון על זכויות הלווה (כך בסעיף 10 בכתב התביעה וכך גם בסעיף 7 בתגובת התובע) ובמסגרתם התברר לו שמשפחה אחרת מתגוררת בדירה (סעיף 11 בכתב התביעה). אם כך, בהנחה שכל טענות התובע בכתב התביעה יוכחו, ברור שעילת התביעה קמה לתובע עוד בסמוך לשנת 1991 (כאשר ביטל הנתבע את ההתחייבות שנתן לתובע). לחילופין, אם הדגש הינו על מועד העברת זכויות הלווה בדירה, קמה עילת התביעה כאשר הועברו זכויות הלווה, במועד שחל לפני 2003 (מועד בו התברר שמשפחה אחרת מתגוררת בנכס). בין כך בין כך, כאשר תביעה זו הוגשה רק ביום 25.3.12, ברור שהתביעה הוגשה הרבה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. לפי האמור בכתב התביעה, וביתר פירוט בתגובת התובע, מסכים התובע עם הטענה שהתביעה הוגשה לאחר שחלפו יותר מ- 7 שנים מיום שקמה עילת התביעה, אך מוסיף וטוען כי מרוץ ההתיישנות לא החל כלל עד ליום 29.9.05 (סעיף 12 בכתב התביעה) שלכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות עת הוגשה התביעה. לפי טענת התובע, ביום 29.9.5 הודתה הנתבעת שאפשרה את העברת הזכויות בדירה כמה פעמים (נספח ו' לכתב התביעה), שרק אז התברר לתובע כי הנתבעת הפרה את ההתחייבות. טענת התובע מתבססת על "כלל הגילוי המאוחר", סעיף 8 בחוק ההתיישנות, שלפיו כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת הניזוק, והוא משעה את מרוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו. עם זאת, מאחר שסעיף 8 לחוק ההתיישנות הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו. על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה עניין גיא ליפל, פסקה 40 בפסק הדין). כאמור, לפי טענת התובע העובדות עליהן מתבססת התביעה נודעו לו רק ביום 29.9.05, במהלך דיון שהתקיים בפני ראש ההוצאה לפועל ובמהלכו הודה נציג הנתבעת כי הנתבעת אפשרה את מכירת זכויות הלווה בדירה, שכן ראתה במכתב השחרור ביטול מלא של התחייבותה לתובע. דא עקא, שבטענה זו אין די לביסוס טענת כלל הגילוי המאוחר. על התובע הטוען להחלת כלל הגילוי המאוחר להראות הן את קיומן של עובדות שנעלמו מפניו; הן כי העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; הן כי העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והן שהתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה. לפיכך, לא די בטענת התובע שעד 29.9.05 לא ידע על הפרת התחייבות הנתבעת, אלא שעליו הנטל להוסיף ולהראות שלא יכול היה לגלות זאת מבעוד מועד גם אם נקט בזהירות סבירה. זאת ועוד, די שיהיה בידי התובע חשד לקשר בין המעשה המיוחס לנתבע, "קצה חוט" ממש, כדי שיחל מרוץ ההתיישנות ותבוטל ההשעיה שלפי כלל הגילוי המאוחר (ע"א 1960/11 דוד אלמוג נ' שירותי בריאות כללית 6.5.2013, פסקה 7 בפסק הדין). נוכח עקרונות אלו הנה אשר מתברר מטיעוני התובע: הגרסה העובדתית של התובע כלל איננה נתמכת בתצהיר. כאשר הנטל על התובע וכאשר התובע טוען לעובדות שבגינן יש להחיל את כלל הגילוי המאוחר, ניתן היה לצפות שלפחות תגובתו לבקשה תיתמך בתצהיר, אך תצהיר שכזה לא צורף. טענת התובע לפיה נודע לו על הפרת ההתחייבות רק ביום 29.9.05 נסתרת מניה וביה מכתב התביעה עצמו. לכתב התביעה מצרף התובע תגובה של הנתבעת עליה מתנוססת חותמת באי כוח התובע מיום 25.4.05 (נספח ה' לכתב התביעה) ובה מודיעה הנתבעת במפורש הועברו. במועד זה ברור איפוא שהתובע היה מודע להפרת התחייבויות הנתבעת לפי שיטתו. לפי האמור בכתב התביעה (סעיף 13) ונספחיו (נספח ז') כבר ביום 14.10.99 ניתן כנגד הלווה צו פשיטת רגל והיא חויבה בתשלום 500 ₪ לחדש לכלל נושיה. אין בכתב התביעה כל ניסיון להתייחס למצב זה של הלווה ואין התייחסות לשאלה אם המשיכה הלווה בפירעון הלוואת האוצר גם כשהיא במצב של פשיטת רגל, אף שהגיון הדברים מחייב מענה בשלילה לכך. התובע מסתפק באמירה סתמית שלפיה חדלה הלווה מתשלום (סעיף 9 בכתב התביעה) אך לא מציין מתי חדלה הלווה מתשלום. התובע מציין בכתב התשובה כי נודע לו על הליכי פשיטת הרגל רק ב- 2006 אך איננו מציין כיצד פתאום הגיע מידע זה לידיו ומדוע רק אז. על התובע היה להסביר כיצד, אם בכלל, נפרעו תשלומי ההלוואה כאשר הלווה במצב של פשיטת רגל. וחשוב מכך, על התובע היה להבהיר אילו פעולות נקט למימוש הבטוחות שהפקידה הלווה במצב זה בו היא חדלה מפירעון ההלוואה, לרבות בגין זכויותיה בדירה. התובע עצמו טוען שכבר ב- 2003 נודע לו כי בדירה מתגוררת משפחה אחרת. התובע איננו מסביר כיצד מצב זה איננו מספיק כדי לעורר את אותו חשד להפרת התחייבויות הנתבע. בתגובת התובע יש ניסיון להשלים פרטים נוספים שלא הובאו בכתב התביעה. כך טוען התובע בתגובתו (וכאמור - בלא תצהיר תומך) כי רק ב- 2003 חדלה הלווה מתשלום הלוואת האוצר ובסמוך לאחר מכן התברר שמשפחה אחרת מתגוררת בדירה. התובע איננו מסביר כיצד גם מצב זה איננו די לעורר חשד להפרת התחייבות הנתבע. ועוד טוען התובע בתגובתו שכבר ביום 13.8.04 פנה כונס הנכסים מטעמו לנתבעת בדרישה לקבל אישור זכויות עדכני (סעיף 9 לתגובה) אך הנתבעת נמנעה מלעשות כן בתשובה מיום 11.11.04. כבר בעקבות אי מענה זו פנה הכונס ללשכת ההוצאה לפועל וטען שאם נמכרו זכויות הלווה בדירה על הנתבעת להבהיר זאת (נספח ג' לתגובה). התובע איננו מסביר כיצד זה מסכת עובדתית זו לה הוא טוען איננה מקימה לפחות את אותו חשד להפרת ההתחייבות. כאשר מסכמים את המסכת העובדתית שהייתה בפני התובע ובהנחה שמתקבלות כל טענות התובע, אין כל אפשרות לקבל את הטענה לפיה החל מרוץ ההתיישנות רק ב- 29.9.05 ואף לא ביום 25.4.05. מצב בו לווה נקלעת להליכי פשיטת רגל וחדלה מתשלום אך זועק לבירור מצבת הביטחונות להתחייבויותיה ומחדלו של התובע מהתייחסות למועד בו חדלה הלווה מתשלום והפעולות שנקט עקב זאת זועק. מצב בו מתברר לתובע שמשפחה זרה מתגוררת בדירה הינו מצב שצריך לעורר חשד באשר להתחייבויות הנתבעת. מצב בו נמנעת הנתבעת ממתן אישור זכויות ונוקטת בצעדים שבעיני התובע מחייבים פנייה ללשכת ההוצאה לפועל, הינו וודאי סממן מחשיד שחייב פעולה. כך מתברר כי בפני התובע היה גם היה חשד להפרה הנטענת על ידו, הרבה מעבר ל"קצה חוט", ובסיס לנקיטת הליכים כנגד הנתבעת כבר ב- 2003 וכנראה הרבה לפני כן. במצב זה לא יחול כלל הגילוי המאוחר והשעיית מרוץ ההתיישנות הופסקה לכל המאוחר ב- 2004 (כאשר התברר לתובע שהנתבעת נמנעת ממתן אישור על זכויות הלווה בדירה) כך שתקופת ההתיישנות חלפה כבר ב- 2011. התובע השתהה במשך שנים בהגשת התביעה ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו. אין זה הוגן ואין זה ראוי לאפשר לתובע לבקש לברר כיום אירועים שהתרחשו ב- 1991 ואין אלא לדחות את התביעה. אשר על כן אני נעתר לבקשת הנתבעת ומורה על דחיית התביעה על הסף בשל התיישנות עילת התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין הליך זה בסך של 6,000 ₪. פיצוייםמשכנתאזכויות בדירהמקרקעין