חוב חשמל שהותירו הנתבעים בעת עזיבת הדירה, תיקון ליקויים שנותרו בדירה לאחר עזיבתה, דמי שכירות ל-10 ימים, ופיצוי בגין עזיבת הדירה ללא מתן הודעה מראש. בין הצדדים נערך הסכם שכירות אשר על פי האמור בו, מתיחס לתקופה שמיום 1.12.10 ועד ליום 30.11.11 (להלן: "ההסכם"). על פי ההסכם, דמי השכירות הועמדו על סך של 2,350 ₪ ואלו שולמו באמצעות 12 שיקים שנמסרו מראש במעמד החתימה על ההסכם, לתובע. אציין כבר עתה כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה מתי נערך ההסכם שכן, הוא בכותרתו אינו נושא את תאריך עריכתו ולטענת הנתבעים בדיון בפני, הוא נחתם למעשה כבר במועד כניסתם לדירה ביום 10.9.10, ולפיכך יש לראות אותו כמתיחס לתקופה שהחל מיום זה ועד לתום שנה ממנו. מעבר לכך שטענות הנתבעים כנגד תוכן ההסכם ותוקפו נטענו תוך הרחבת חזית, מאחר ולא הועלו על ידם באיזה מהתצהירים שהוגשו במסגרת הליך זה (כאשר תצהירם שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול פסק דין משמש ככתב הגנה), אינני מוצאת צורך לפסוק במחלוקת זו שכן, לא מצאתי כי יש בה רלוונטיות לצורך הכרעה בסוגיות שבפני, מקום שעפ"י שתי הגרסאות, תוקף ההסכם בכתב תם לפני מועד פינוי הדירה על ידי הנתבעים. יצויין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי עם תום תקופת ההסכם בכתב (בין אם תחילתו בחודש 9/10 ובין אם תחילתו בחודש 12/10), לא נערך בין הצדדים הסכם בכתב נוסף, אולם היתה הסכמה כי הנתבעים ימשיכו להתגורר בדירה עד שימצאו לעצמם דירה אחרת. בסופו של דבר פינו הנתבעים את הדירה ביום 10.1.12 כאשר לגבי נסיבות העזיבה ושאלת מתן ההודעה המוקדמת, קיימת מחלוקת בין הצדדים. אדון להלן ברכיבי התביעה אחד לאחד: חוב חשמל בסך 2,774 ₪ (2,779 ₪ משוערכים ליום הגשת התביעה) בהתאם להסכם השכירות על הנתבעים לשאת בתשלום הוצאות החשמל ביחס לשימוש בדירה וזאת כאשר בסעיף 23 להסכם, נרשמה הוראה ספציפית כיצד יחושב חיוב החשמל וזאת לנוכח העובדה כי לדירה, לא קיים מונה חשמל נפרד בחברת חשמל ולפיכך החיוב עבור השימוש בחשמל בדירה, בוסס על קריאת מונה פנים דירתי המותקן בבית המגורים של התובע שיחידת הדיור צמודה אליו. בהתאם להוראת סעיף 23 הנ"ל נקבע כי הנתבעים ישאו בהוצאות החשמל לפי תעריף של 0.75 לכל קילו-וואט, כאשר צוין כי קריאת המונה בעת עריכת החוזה, הינה 8870. לטענת התובע, בעת עזיבת הנתבעים את הדירה, עמד המונה של הדירה על 13744 ובהתאם, חישב את סך הקילו-וואט שצרכו הנתבעים במהלך תקופת מגוריהם בדירה, הפחית מהסכום המתקבל סך של 723 ₪ ששולמו על ידי הנתבעים בהעברה בנקאית ביום 12.1.11, כך שיתרת הסכום עומדת על סך של 2,774 ₪. כנגד חישוב זה של התובע, טוענים הנתבעים שלל טענות. ראשית, טען הנתבע כי אינו זוכר כלל שקריאת המונה ביום עריכת ההסכם היתה רשומה בהסכם בעת שחתם עליו, טענה הנשמעת בלתי סבירה לאור העובדה כי סעיף 23 מופיע באותו דף עליו חתם הנתבע, הכולל בסך הכל 4 סעיפים ולפיכך, לא סביר כי לא הבחין ברישום בכתב יד המופיע בסעיף זה. מעבר לכך, מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית שכן, בתצהירי הנתבעים, לא הועלתה כל טענה כנגד תוקפו של ההסכם ובאופן ספציפי, לא הועלתה כל טענה ביחס לאמור בסעיף 23 לו. טענה נוספת מפי הנתבעים הינה כי מעבר לסך של 723 ₪ ששולם על ידם, שולמו על ידם סכומים נוספים במזומן וזאת בהתאם לדרישות שהפנה אליהם התובע מדי פעם בפעם. להוכחת טענתם זו, צרפו הנתבעים דפי חשבון עליהם סימנו בכתב ידם משיכות מזומן מחשבונם במהלך התקופה אשר לטענתם, שימשו אותם לתשלום עבור החשמל. מעבר לכך שאין התאמה בין הסכומים שנמשכו לבין הסכומים שנטען כי שולמו לתובע (ואשר לגביהם לא יכלו הנתבעים לנקוב בסכום מדויק), הרי שאין בדפי חשבון אלו משום תימוכין לטענות הנתבעים בענין זה (המוכחשות מכל וכל על ידי הנתובע) שכן, התברר כי הנתבע לא יכול לציין ביחס למשיכות אחרות באותה התקופה, עבור מה שימשו אותו, ולפיכך לא סביר כי הוא יכול לזכור ולציין משיכות ספציפיות שלטענתו יועדו, בין היתר, לתשלום חשבון החשמל, וזאת מבלי שיכול לפרט את גובהו של כל חשבון וחשבון. בנוסף לכך, כפי שניתן להתרשם מדרישת התשלום על סך 723 ₪, זו נעשתה על ידי התובע בצורה מפורטת תוך ציון מספרי קריאת המונה הרלוונטים ואופן החישוב בהתאם להוראת סעיף 23 להסכם, ודרישה זו שולמה על ידי הנתבעים בהעברה בנקאית. לא היה בפי הנתבע הסבר ברור על סמך איזו דרישה נוספת ביצע תשלומים עבור החשמל וגרסתו בענין זה, היתה מעורפלת כאשר טען כי דרישות התשלום מצד התובע, מלבד הראשונה, נעשו באמצעות משלוח מיסרון, דבר שמעבר לכך שהינו בגדר טענה חדשה שלא הועלתה בתצהירים, הרי שגם הנתבע לא יכול היה לעגן דברים אלו נוכח טענתו כי הטלפון אינו ברשותו עוד. ניתן להיווכח כי הנתבעים, בנסיונם להמנע מחיובם כלפי התובע, העלו כל טענה אפשרית, לרבות הטענה כי התעריף בו חויבו על ידי התובע גבוה מתעריף חברת חשמל, טענה אשר מעבר להיותה עומדת בניגוד להוראת סעיף 23 להסכם בו נקבע תעריף מוסכם, הרי שגם לא בוססה בדרך כלשהי משהתברר כי הנתבע כלל אינו יודע מה הוא תעריף חברת החשמל.... בהעדר הוכחה מספקת מצד הנתבעים לביצוע תשלומים על חשבון החשמל (מעבר לסך של 723 ₪) ובהתחשב בכך שהתובע אכן הציג דרישה מפורטת המחושבת בהתאם להוראות ההסכם, אני מקבלת את תביעת התובע ביחס לחוב בגין שימוש בחשמל בסך של 2,779 ₪ (נכון למועד התביעה). עלות תיקון נזקים וסיוד הדירה לאחר עזיבת הנתבעים בסעיף זה נתבע סך של 5,230 ₪ (כולל הפרשי שערוך) שהינה הוצאה שהוציא לטענתו לצורך צביעת הדירה, ביצוע תיקוני שפכטל, החלפת רשת ותיקון מחיצת גבס. הכל בהתאם לחשבונית מס המעידה כי שילם את הסך של 5,220 ₪ לקבלן שביצע עבודות אלו. להוכחת טענותיו באשר לצורך בביצוע התיקונים, צרף התובע מספר תמונות אשר יש בהן להעיד לטעמי על הצורך בסיוד הדירה לרבות ביצוע סתימת מספר חורים ותיקון בחלק התחתון של קיר גבס. יצוין כי בסעיף 9 להסכם השכירות, הצהירו הנתבעים כי קיבלו את הדירה נקיה, מסוידת ומתאימה למגורים ואם הדבר יתחייב באופן סביר, עליהם לסיידה על חשבונם בעת החזרה למשכיר. לטענת הנתבעים, אותה ניסו לעגן באמצעות תמונות מטעמם ואף סרטון שהוצג במהלך הדיון בפני, הדירה הוחזרה כשהיא נקיה וללא הנזק לקיר הגבס הנטען על ידי התובע. הנתבעים הודו כי לא סיידו את הדירה אולם, זאת מאחר ולא סברו כי הדבר "מתחייב באופן סביר" שכן, לטעמם הצורך בסיוד נבע מבעיית עובש שהיתה קיימת בדירה במהלך כל תקופת מגוריהם בה, דבר שבוודאי אינו באחריותם שכן, לא הם גרמו להיווצרות העובש אלא מקורו בנזילות שהיו קיימות בדירה, ואשר חרף תלונותיהם בגינן כלפי התובע, לא עשה הלה דבר לתיקונן. בנוסף טענו הנתבעים כי אין להטיל עליהם את ההוצאות הנטענות על ידי התובע שכן, בדירה היו ליקויים שונים במהלך מגוריהם בה, לרבות הרשת הקרועה, שביל חיצוני רעוע ומסוכן ואף נזילות בשירותים. וכן טענו כי בהעדר דרישה בקשר לעלויות התיקון במכתב הדרישה שהוציא להם התובע ביום 15.1.12 אין בסיס לדרישה. לאחר עיון בתמונות שני הצדדים אני סבורה כי יש להטיל על הנתבעים חלק מהעלויות בהן נשא התובע, וזאת בשל הצורך הברור בסיוד הדירה, סתימת מספר קטן של חורים ותיקון קיר הגבס. אציין כי על אף שהנתבעים טרחו לצלם סרטון על מנת לנסות ולסתור את טענות התובע, הרי שדווקא אתו חלק בקיר הגבס הנראה ניזוק בתמונות התובע, לא צולם בסרטון ויש להניח כי אין מדובר בהשמטה מקרית אלא ברצונם של הנתבעים שלא להציג את מצב החלק התחתון של קיר הגבס כהווייתו. גם אם נכונה טענתם כי הברזלים הבולטים מפינת קיר הגבס הנראים בתמונות התובע לא היו במצב זה בעת שפינו את הדירה, אין בכך כדי לסתור את הצורך בביצוע תיקון בפינת קיר הגבס. אין עובדה שהתובע לא כלל בדרישתו הראשונית תשלום עבור עלויות הסיוד והתיקונים כדי להוות ויתור מצידו על כך, ראשית מאחר והדרישה לסיוד נכללה בסעיף 3 למכתב הדרישה, והסברו של התובע כי בשלב הוצאת המכתב טרם בדק את הצורך בביצוע תיקונים בדירה, נשמעת סבירה ועולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 7 לאותו המכתב. בקביעת הסכום הראוי לחייב בו את הנתבעים בסעיף זה, לקחתי בחשבון את טענתם שחלק מהצורך בסיוד נבע מבלאי סביר של הדירה שכן ליקויי רטיבות (כמו זה הנראה בפינת אחת הקירות) בוודאי שאין שוכר אחראי להם, אולם אין בכך כדי לפטור אותם כליל מחובתם להחזיר את הדירה מסוידת כפי שקיבלו אותה (גם באם משמעות הדבר הינה כיסוי קוסמטי לבעיית נזילה קיימת...). לפיכך בסעיף זה אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 3,500 ₪. חוב דמי שכירות בסך 776 ₪ התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום הסך הנ"ל בגין 10 ימים בחודש 1/12 בהם התגוררו בדירה ולטענתו לא שילמו דמי שכירות עבורם. לטענת הנתבעים אין מקום לחייבם בסכום זה שכן, תקופת השכירות החלה למעשה מיום 10.9.10 ומשכך, יש לחשב את תשלום דמי השכירות לכל חודש מה- 10 עד 10 לחודש הבא, ותשלומי דמי השכירות ששילמו בעבור תקופת השכירות כסדרם, מכסים גם את עשרת הימים בחודש 1/12. לעומתם טוען התובע כי בהתאם לאמור בהסכם השכירות, תקופת השכירות נמנית מה- 1 לכל חודש ומשכך, התשלומים שבוצעו אינם מכסים את דמי השכירות עד למועד העזיבה. לענין זה אין אלא לומר, שוב, כי טענת הנתבעים הינה בגדר הרחבת חזית שכן, הנתבעים לא העלו כל טענות ביחס לתוקף ההסכם בתצהיריהם והסכם זה, נוקב בתחילת תקופת שכירות מה- 1.12.10. גם באם יאמר כי תקופת מגורי הנתבעים החלה ביום 10.9.10 (דבר שאינו מוכחש מצדו של התובע) הרי שבסעיף 4(ה) להסכם מצוין כי "התובע קיבל שיקים בעבור דמי שכירות למשך 12 חודשים לרבות הנחה מסחרית בסך 300 ₪". התובע הסביר כי מאחר ובפועל אכן נכנסו הנתבעים לדירה ב- 10.9 בשל עזיבה מאוחרת של דייר קודם, הרי שהוא ניכה מדמי השכירות של החודש הראשון 300 ₪ וזאת על מנת שיהא מיתאם בין התשלומים המבוצעים לבין תקופת השכירות הנקובה בהסכם. הנתבעים מכחישים טענה זו ואומרים כי ההנחה בסך 300 ₪ איננה קשורה כלל למועד הכניסה לדירה אלא מדובר בהנחה מסחרית שניתנה לאחר מו"מ בין הצדדים. בענין זה מעדיפה אני את גרסת התובע העולה בקנה אחד עם הוראות הסכם השכירות ולפיה יש למנות את תקופת השכירות מה- 1 לכל חודש, כך שהתשלום האחרון שבוצע, כיסה את חודש 12/11 במלואו ולא את עשרת הימים בחודש 1.12. יחד עם זאת לאור העובדה שבגין 10 ימים בחודש ספטמבר (המקבילים מבחינת אורכם לתקופה בה החזיקו הנתבעים בדירה בחודש 1/12) הפחית התובע מדמי השכירות סך של 300 ₪ בלבד, אני סבורה כי נכון יהא לראות זאת כסכום מוסכם ביחד ל-10 ימי שכירות מתוך חודש, ולערוך הקבלה בין תקופות אלו, כך שהנתבעים יחויבו בעבור 10 ימים בחודש 1/12 בסכום זהה. חיוב בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בגובה חודשיים שכירות שהם 4,709 ₪ (משוערך) זהו למעשה סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים והוא נוגע לשאלה באם חייבים היו הנתבעים במתן הודעה מוקדמת באשר למועד עזיבתם את הדירה ואם כן, האם ניתנה הודעה על ידם כטענתם או שמא עזבו את הדירה באופן מפתיע ביום 10.1.12 מבלי לתת כל הודעה לתובע. לאחר שמיעת העדויות, שוכנעתי כי במהלך החודשים שקדמו לעזיבת הנתבעים את הדירה, ידע התובע על כוונתם לעזוב אותה ולעבור ולהתגורר במקום אחר. שוכנעתי מעדויות הנתבעים כי עם תום תקופת ההסכם שבכתב (בין אם זה בחודש 9/11 ובין אם בחודש 11/11), הודיעו לתובע שאין בכוונתם לחדש את הסכם השכירות למשך שנה נוספת וכי הם מחפשים דירה אחרת על מנת לעבור אליה. יחד עם זאת, לא שוכנעתי מעדותו של הנתבע אשר היתה, יש לומר, מתפתלת בענין זה, כי הנתבעים נתנו לתובע הודעה ברורה הנוקבת בתאריך, בין אם מדויק ובין אם משוער, באשר למועד בו הם מתכוונים לעזוב את הדירה. הנתבעים הודו במהלך הדיון כי הסכם שכירות ביחס לדירה אליה עברו, נחתם רק ביום 10.1.12 ולפיכך, ברור כי מועד מדויק למעבר, לא יכלו לתת קודם למועד זה. טענת הנתבעים כי כבר זמן מה לפני עריכת ההסכם ביחס לדירה אליה עברו, ידעו כי הם מתכוונים לעשות כן, לא נתמכה בראיה כלשהי (כגון עדות אותה מכרה שהתגוררה בדירה אליה עברו) וגם היא כמו טענות רבות אחרות, לא הועלתה בתצהיריהם באופן כזה. אינני מקבלת טענת התובע כי בתקופה בה לא נערך הסכם שכירות בין הצדדים חלות הוראות ההסכם לרבות הוראת סעיף 26 ביחס לחובת מתן הודעה חודשיים מראש, שכן מקבלת אני את גירסת הנתבעים כי הוסכם שישארו להתגורר עד שימצאו דירה חלופית. עצם העובדה שהתובע לא עמד על קבלת שיקים מראש עבור דמי השכירות (כפי שעשה קודם להן) תומכת בגירסת הנתבעים לענין זה. בהעדר הוראה מוסכמת באשר למועד מתן ההודעה מטעם הנתבעים, יש לבחון למעשה מהו המועד הסביר למתן הודעה כזו. במכלול נסיבות הענין ומששוכנעתי כי התובע אכן ידע על כוונת הנתבעים לפנות את הדירה, ובהעדר ראיה מצדו מתי הושכרה הדירה מחדש, אני סבורה כי יש להעמיד את הזמן הסביר על חודש בלבד ובהתאם אני פוסקת לתובע פיצוי בגין דמי שכירות לחודש נוסף בסך של 2,350 ₪. לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 8,929 ₪ (2,779 + 3,500 + 300 + 2,350) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום. כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות משפט של התובע בגין אגרת משפט (שאת מחציתה השניה על התובע לשלם במזכירות על מנת שלא יועבר הענין למרכז הגביה) ושכ"ט עו"ד בסך של 1,400 ₪. באשר לבקשת הנתבעים כי אתחשב בהוצאות בהן חויבו כתנאי לביטול פסק הדין (1,500 ₪), אומר רק כי מדובר בהחלטה חלוטה של הרשם שאין מקום לשנותה, וממילא סכום ההוצאות שנפסק הן על ידי והן על ידי הרשם, איננו על הצד הגבוה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מקרקעיןשכירותחובחשמל