נגרמו נזקים לרכב כתוצאה מגשמים עזים שירדו באותו מועד או בסמוך לו אשר הצטברו על גבי הכביש בסמוך לחניית בית המבוטח וכי הנתבעת, עיריית חיפה, אחראית לנזקים עקב התרשלותה בהקמת או תחזוק מערכת הניקוז או הביוב, שכן לו המערכת הייתה פועלת כתקנה הייתה קולטת את כל כמויות הגשם שירדו. הנתבעת מכחישה מכל וכל את טענות התובעת. בכתב ההגנה, טענה הנתבעת, כי מדובר בכמויות גשמים גדולות במיוחד שתדירותם היא אחת ל- 100 שנים ומשכך מדובר בארוע בלתי צפוי שלא ניתן היה למנוע את נזקיו. בהמשך כתב ההגנה הנתבעת אף הכחישה, כי הארוע ארע בשטח שיפוטה. בדיון שהתקיים, שינתה הנתבעת את טעמי הגנתה והעלתה טענה, כי ביום הארוע לא ירדו גשמים חריגים אלא יום לאחר מכן, וכי במקום הארוע שהוא מתווה שטח של ירידה לא יכולה להתרחש כלל הצפה. מטבע הדברים טוענת התובעת להעברת נטל הראיה אל הנתבעת, ואלו הנתבעת טוענת כי בנסיבות לא ראוי להעביר את הנטל. אציין, כי מדובר בתובענה שהתנהלה בסדר דין מהיר, ומשכך על פסק הדין הניתן להיות מנומק "באופן תמציתי". כך מורה אותנו תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (וראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל (27.11.03)). כפי שאפרט להלן, לאחר בחינת עדות מבוטחי התובעת, חוות דעת השמאי שהוגשה, כמו גם מתווה השטח, לא מצאתי שהתובעת עמדה בנטל, ולו בנטל הראשוני להוכיח, כי ההצפה נגרמה כתוצאה הצטברות גשם בסמוך לחניית הרכב. מבוטחת התובעת העידה, כי הרכב חנה כבכל יום בחניה בסמוך לבית, חניה הנמצאת בירידה, וכי ירדו באותה העת גשמים רבים. כאשר הגיעה לרכב הרכב היה מוצף והמערכות לא עבדו, הכל קרס. העדה העידה, כי החנתה את הרכב באותו יום בצהרים, ירד גשם רגיל ובמהלך הלילה ירד גשם חזק שחדר לרכב, אינה יודעת מאיפה. לדבריה, יש שם כל הזמן בעיות של הצפה כתוצאה מבעיה בניקוז. העדה העידה, כי כשנכנסה לאוטו הרגליים שלה פגעו במים ולא הצליחה להתניע את הרכב. לדבריה הכיסאות לא היו רטובים. ברכב עצמו היה קצת מים לא הרבה, כל השטיח היה ספוג מים. מבוטח התובעת העיד, כי אשתו התקשרה אליו ואמרה שהאוטו לא מניע. הגיע וראה שהאוטו מלא מים מתחת לכסא הקדמי והאחורי. לדבריו כל פעם שיורד גשם הם מוצפים, ההצפה הייתה יותר מהנורמה. ייתכן שהביובים היו סתומים. לדבריו, מדובר ברחוב בשיפוע. מר אמנון ליבוביץ מנהל מחלקת הניקוז ומנהל אגף שפ"ע בנתבעת, העיד, כי כאשר קיבלו את התביעה ניגשו לבדוק את המקום, ולמיטב שיפוטם לא יכולה להיות הצפה בגלל השיפוע הנמצא בכביש. כמו כן, בדקו במוקד ולא הייתה קריאה לעיריה. לדבריו מדובר בכביש רחב בשיפוע וכדי שמים יכנסו לרכב, צריך שגובה המים יעלה על 30 ס"מ. ברחוב הנתון זה לא יכול להיות סביר, שכן מדובר ברחוב עם ארבעה נתיבים כולל נתיב חניה רוחב של למעלה מ- 20 מטר. מה גם, שאם הייתה הצפה כנטען היו צריכות להיות עד עשרות או מאות תביעות. לדבריו, הכביש יורד לכיוון הגרנד קניון שכולו היה אמור להיות מוצף. העד העיד, כי עיקר הגשם היה בין 1/11 ל- 2/11 ולא במועד בו הוצף לכאורה רכבם של הנתבעים. לדבריו, מערכת הניקוז נמצאת מאות מטרים במורד שכן בירידה המים לא יכנסו והיא הייתה תקינה לחלוטין. בחקירה הנגדית, העד לא היה מסוגל להציג מסמך אודות כמויות הגשמים שירדו, אודות בדיקה של הקולטנים, מבנה מערכת הביוב באזור וכיוצ"ב. דיון והכרעה מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן קרות המקרה נושא התביעה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. טוענת התובעת להעברת נטל הראיה על פי סעיף 38 לפקודת הראיות, בטענה כי המים נמלטו מן הקולטנים בכביש, בנסותה להשוות את המקרה להצפה של מי ביוב. דא עקא, שאין הנדון דומה לראיה, המים גם לטעמה של התובעת, מי גשמים ירדו מן השמיים ולא יצאו מן הביוב, אין המדובר במים שהיו בשליטת הנתבעת כמי ביוב ונמלטו הימנה. שנית, גם בפסק הדין אליו הפנתה התובעת, צוין, כי על התובעת מוטל הנטל הראשוני להביא ראיה ראשונית לרשלנות ובין היתר קיום הצפות חוזרות ונשנות. במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה כאמור. התובעת לא הוכיחה מה כמות הגשמים שירדה, מדובר בנתון שאין כל קושי להוכיחו, התובעת לא הוכיחה כי היתה הצפה מיוחדת שגרמה לנזקים נוספים באזור, לא הוכח כי היו תביעות נוספות בעקבות ההצפה באותו יום, לא הוכח כי היו הצפות חוזרות ונשנות שגרמו לנזקים דומים ואפילו מבוטחי התובעת שטענו לבעיות באזור, לא טענו כי בעבר הוצף רכבם. הלכה למעשה ניתן היה לטעון להעברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודה, אולם לא רק שטענה זו לא הועלתה באופן פרטני, אלא שגם תנאי סעיף זה לא מתקיימים, שכן על פי סעיף זה נדרש מילוים של שלושה תנאים: האחד, כי לתובעת לא היתה ידיעה לגבי הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק; הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו; בית המשפט מתרשם כי הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה. במקרה דנן, גם אצא מתוך הנחה דחוקה כי התנאי הראשון מתקיים, לא הוכח קיומם של התנאי השני והשלישי, שכן לא הובאה אפילו ראשית ראיה, כי מקור ההצפה הוא מאי תקינות של פתחי הניקוז בשטחי הנתבעת וכי הנזק נגרם גם לכלי רכב נוספים באזור. הלכה למעשה, מתווה השטחה, כפי שנראה היטב בתמונות, אינו מתיישב עם הטענה להצפה, מדובר בכביש רחב בירידה תלולה יחסית וקשה לקבל כי הייתה הצפה של כ- 20-30 ס"מ של מים. זו טענה כמעט בלתי נתפסת במתווה השטח הספציפי. כפי שטען נציג הנתבעת, לו אכן הייתה הצפה כאמור, הגרנד קניון היה אמור להיות מוצף. לא הוכח כי הגרנד קניון הוצף. יתרה מזו, עיון בחוו"ד דעת שמאי התובעת, תומך דווקא במסקנה כל חדירת מים מלמעלה, אולי מחלון שנותר פתוח או ממקום אחר ברכב, ולאו דווקא מהצפה בתחתיתו. בחוו"ד השמאי, תועד, כי בדיקת המכונית העלתה כי ניזוקו יחידת בקרה ל- ABS, מתג מהבהב חרום, לוח שעונים, מחשב נעילה מרכזית, שטיחים לרצפת המרכב. בחלקי מרכב שהוחלפו, תועד כי בין היתר הוחלפו יחידת הפעלת נעילת חלונות ודלתות וכן לוח שעונים. מממצאים אלה עולה, כי המים שחדרו לרכב הגיעו לכאורה עד לוח השעונים, מתג מהבהב חרום ויחידת הפעלת חלונות ודלתות הנמצאים יחסית גבוה ברכב ובכל מקרה מעל המושבים. כדי להניח שרכיבים אלה נפגעו ממים שזרמו על הקרקע, יש לקבוע, כי המים הציפו את הרכב עד לגובה לוח השעונים, לו כך היה קורה, היו אמורים המבוטחים למצוא את המושבים ברכב ספוגים מים. המבוטחים לא טענו כן, אלא טענו שהמושבים היו יבשים. חוו"ד השמאי תומכת באפשרות של חדירת מי גשם מלמעלה, ולא כתוצאה של חדירת מים מלמטה דרך פתחים בגחון הרכב. אין זה סביר שהמים הגיעו עד לגובה של מטר ומעלה (השוו: ת"א 12151/08 הראל חברה לביטוח נ' מועצה מקומית מבשרת ציון (28/1/2009)). אכן, הגנת הנתבעת לקתה בחסר. כתב ההגנה היה כללי ולא ממוקד והעד שהגיע להעיד לא היה מצויד במסמכים בסיסיים הכרחיים, כגון כמות הגשמים שירדה מיקום הקולטנים באזור ובדיקתם וכיוצ"ב. על אף האמור, נטל ההוכחה הראשוני הוא קודם כל על התובעת ולא על הנתבעת. חלק מן הכשלים אצל הנתבעת נבעו מכך ששם הרחוב בכתב התביעה בו נטען שהיה הארוע היה שגוי, כמו כן לא הוכח, כי הודע לנתבעת בזמן אמת על ההצפה ברכב ומשכך הנתבעת נחשפה לטענה רק במועד הגשת התביעה. על אף האמור, גם תביעת התובעת, שעליה הנטל, לקתה בחסר, כדי להוכיח שרכב ניזוק כתוצאה מהצפה על התובעת היה להביא חוו"ד המוכיחה לכאורה מאין חדרו המים ולמצער כזו הקובעת, כי סביר שהנזקים ארעו כתוצאה מהצפה שנגרמה ממים שחדרו מתחתית הרכב. היה עליה לאסוף נתונים בסיסיים מהי כמות הגשמים שירדה ומה ארע לאחר אותם גשמים באזור. היה עליה להודיע לנתבעת בזמן אמת על הארוע, על מנת שהנתבעת תוכל לשמור נתונים מזמן הארוע ממש ולבדוק את הרכב במידת הצורך ולא להחשף לו לראשונה זמן ניכר לאחר הארוע. בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי את מכלול הנתונים והראיות שהובאו ובעיקר מתווה השטח, האמור בחוות דעת השמאי והראיות שלא הובאו על ידי התובעת, אני קובעת שהתובעת לא הוכיחה תביעתה ומורה על דחיית התביעה. התובעת תשא בשכ"ט הנתבעת בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. כבישגשםרכבחניהנזק לרכב