לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה נגרם לרכבה נזק ישיר בשווי של 15,641 ₪ וירידת ערך בשווי של 2,309 ₪, וכן נגרמה לה הוצאה של שכ"ט שמאי בסך של 1,972 ₪, ובסה"כ 19,922 ₪. מששילמה לה הנתבעת סך של 11,578 ₪, יש לחייב את הנתבעת לשלם לה את ההפרש, בסך של 8,344 ₪. לטענת הנתבעת, לרכב התובעת נגרם נזק אשר עלות תיקונו נמוכה מזו שהערית השמאי מטעם התובעת, כאשר תיקון נזק זה לא דרש מספר השעות שנטען על ידי השמאי מטעם התובעת אלא אך 30 שעות לערך, מה גם ומדובר ברכב שהיה בבעלות קודמת של חברת ליסינג, דבר אשר משליך לעניין ערך ירידת הערך בהתחשב במחיר ברכב, לפי ממצא זה. עוד נטען כי שכר הטרחה שלטענת התובעת שולם לשמאי מטעמה אינו סביר ואינו מקובל, ולכן היא שילמה לתובעת שכר טרחה כמקובל בשוק. בפניי העידו השמאים מטעם הצדדים. השמאי מטעם התובעת, מר מרואן גנדור, ציין בחוות דעתו מיום 24/1/12 כי, בבדיקת רכב התובעת הוברר כי עקב התאונה ניזוק הוא בחלקו האחורי, וכי חלקי הרכב שניזוקו הוחלפו בחלקים מקוריים, שעלותם חושבה לפי מחירון לצרכן שצוין שם, כאשר עלות שעת עבודה אחת במוסך שביצע את תיקון הנזקים עמדה על סך של 200 ₪, שהינה עלות סבירה ומקובלת בשוק ( עמוד 1 לחוות הדעת ). לפי מר גנדור, סה"כ עלות תיקון הנזק הישיר ברכב התובעת הינו סך של 15,641.44 כולל מע"מ, וכן נגרמה לרכב ירידת ערך בשיעור של 6%, בשווי של 2,309.46 ₪ ( עמוד 2 לחוות הדעת ), בהתחשב בשווי הרכב, בסך של 38,491 ₪ ( עמוד 3 לחוות הדעת ), שעה שמדובר ברכב שהבעלות הקודמת בו היא פרטית ( עמוד 4 לחוות הדעת ). עוד תיאר השמאי את מספר שעות העבודה שנדרשו לתיקון כל חלק שניזוק ברכב, זאת, תחת הכותרת " מקור " בטבלה שצורפה ( עמודים 7-8 לחוות הדעת ). מר גנדור העיד כי ימים ספורים לפני אירוע התאונה נשוא התביעה ניזוק רכב התובעת בתאונה אחרת, וכי הוא היה זה שבדק את הנזק שנגרם בתאונה הקודמת ( עמוד 3 שורות 10-12 לפרוטוקול ישיבת יום 22/10/13 ). אני דוחה את טענת ב"כ הנתבעת, לפיה, לא הוכח כי הנזק נשוא חוות דעתו של מר גנדור, בתיק שבפניי, לא כולל גם את הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה הקודמת. מר גנדור העיד כי הוא היה זה שבדק גם את הנזק שנגרם בתאונה הקודמת והעריך את עלות תיקון נזק זה, זאת, במסגרת חוות דעת אחרת. מכאן, עת העריך הוא את הנזק שנגרם כתוצאה התאונה נשוא התביעה כאן הוא ידע כי ברכב קיים נזק אחר שאינו תוצאה של התאונה נשוא התביעה כאן, והוא לקח זאת בחשבון, כך שהערכתו לנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה זו לא כוללת את עלות תיקון הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה הקודמת. יש לציין כי מר גנדור ציין דבר התאונה הקודמת בגוף חוות דעתו מיום 24/1/12, שהוגשה בתיק שבפניי, דבר התומך במסקנה כי הוא היה מודע, עת העריך את הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה כאן, לקיומו של נזק אחר ונפרד, שנגרם כתוצאה מתאונה אחרת, ולכן, ידע הוא להפריד בין הנזקים. הבהרה לעניין זה מצאתי בדברי השמאי, בעמוד 1 לחוות דעתו, שם ציין במפורש כי: " לציין כי הרכב בנדון ניזוק באירוע אחר ימים ספורים שקדמו ליום האירוע זה הנדון בחוות דעתנו זו, לרכב נגרם נזק במוקד אחר צד שמאלי ". היינו, מר גנדור ידע להפריד בין הנזקים שנגרמו משתי התאונות, לפי מוקדי הנזק בשתיהן. עיון בפירוט החלקים שניזוקו כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה כאן ואשר דרשו תיקון ( עמוד 7-8 לחוות הדעת ), מגלה כי מר גנדור התייחס לנזקים שנגרמו לחלק האחורי של הרכב ולא במוקד נזק אחר, ומכאן, הוא התייחס, בחוות דעתו זו, אך לנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה כאן. מר גנדור פירט בחוות דעתו את שוויו של כל חלק שדרש תיקון ברכב התובעת ואת מספר שעות העבודה שנדרשו לתיקונו. כן העיד, לשם המחשה, כי פירוק והרכבה של מגן דרשו שעתיים עבודה וכך גם פירוק והרכבה של המכסה ( עמוד 4 לפרוטוקול ). לעומת זאת, השמאי מטעם הנתבעת, מר שלמה אשר, בחוות דעתו מיום 6/3/12, ציין כי לתיקון הנזק ברכב התובעת נדרשו כ - 30 שעות עבודה. על כך הוא חזר גם בעדותו בפניי ( עמוד 5 שורה 24 לפרוטוקול ). כך\ שהוא כלל לא פירט, בחוות דעתו הנ"ל, את מספר השעות שנדרשו לתיקון כל חלק בנפרד, דבר שהותיר עמימות באשר להערכת שמאי זה לעניין היקף העבודה ומספר השעות שנדרשו לתיקון הנזקים. בעדותו בבית המשפט ציין מר שלמה כי בחוות דעתו הנ"ל ציין הוא את כל שעות העבודה יחד, ללא הפרדה לגבי כל חלק וחלק ברכב התובעת, אך בהמשך עדותו החל לפרט את מספר השעות שנדרשו לחלקים מסוימים, זאת, לשאלות ב"כ התובעת. מר שלמה לא הסביר על מה הוא נסמך עת העיד לגבי מספר השעות שנדרש לכל חלק ברכב, שעה שבחוות דעתו הוא כלל לא עשה הפרדה בין החלקים השונים. כך, שעדותו לעניין זה נותרה תמוהה, מה עוד והיא לא התייחסה לכלל החלקים שתוקנו ברכב התובעת, אלא אך לחלקים שב"כ התובעת ביקש כי העד יתייחס אליהם. ואם לא די בכך, הרי שמר שלמה העיד כי: " ...אני כתבתי בחוות דעת שלי משל הזמן הכולל, מה שאני עכשיו מחלק זה מה שאני נותן בדרך כלל ". ( עמוד 6 שורות 5-6 לפרוטוקול ). מכאן, עדותו של מר שלמה, לעניין מספר השעות שנדרש לתיקון כל חלק ברכב התובעת, לא התייחסה לרכב המסוים אלא התבססה על הערכה כללית. ועוד, מר שלמה העיד כי הוא בדק את הרכב ביום 23/2/12 ( עמוד 5 שורה 7 לפרוטוקול ), היינו, למעלה מחודש ימים לאחר אירוע התאונה ותיקון הנזק, והוסיף כי הערכתו לגבי טיב הנזק ועלות התיקון ומשך הזמן הנדרש לכך התבססה על תמונות של הנזק. משכך, מצאתי כי הערכתו של מר גנדור לגבי משך הזמן הנדרש לתיקון כל חלק ברכב התובעת מדויקת יותר מזו של מר שלמה, שכן, מר גנדור ליווה את תיקון הנזקים במוסך, במהלך ביקוריו שם מספר פעמים, לפני ואחרי התיקון, ומשכך, הוא בדק, ישירות ובזמן אמת, את משך הזמן שהנדרש לשם ביצוע התיקון של החלקים השונים ברכב, לעומת מר שלמה, שהכין את חוות דעתו על בסיס תמונות שתיעדו את הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה, אך לא ביקר במוסך לפני ואחרי התיקון ולא ליווה את הליך התיקון עצמו, משנדרש להכין חוות דעתו במועד שלאחר תיקון הנזק. מר גנדור ציין כי תעריף שעת עבודה שקבע המוסך שתיקן את נזקי הרכב עמד על סך של 200 ₪, וכי המדובר בתעריף סביר ומקובל. מר שלמה העיד כי התעריף המקובל הינו סך של 150 ₪ לשעת עבודה ( עמוד 5 שורה 16 לפרוטוקול ). לא הוכח כי תעריף שעת עבודה כפי שנקבע על ידי המוסך שתיקן את הנזק ברכב התובעת הוא בלתי סביר ובלתי מקובל בשוק, מה גם ואין לומר כי ההפרש בין התעריף כפי שטוען מר שלמה לבין התעריף כפי שקבע המוסך בפועל הינו ניכר וקיצוני עד שיביא למסקנה כי התעריף שנגבה בפועל לא היה סביר וכי הוא סוטה באופן קיצוני מהתעריף הנטען על ידי הנתבעת, מה גם והנתבעת לא הגישה ראיה ללמד כי בשוק המוסכים לא מקובל לגבות תעריף בסך של 200 ₪ לשעת עבודה וכי תעריף כאמור אינו מקובל. לאור האמור, הריני לקבוע כי התובעת הוכיחה כי כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה נגרם לרכבה נזק ישיר בסכום כולל של 15,641 ₪. לעניין ירידת הערך, התובעת הוכיחה כי הרכב לא היה בעברו בבעלות ליסינג. ברישיון הרכב המצורף לכתב התביעה לא נרשמה בעלות קודמת של ליסינג. חוות הדעת של השמאי מטעם התובעת, לפיה, לא הייתה בעלות ליסינג בעבר, לא נסתרה. הנתבעת לא הגישה ראיה להוכיח כי הרכב היה בעבר בבעלות ליסינג. העד מטעמה, מר שלמה, העיד כי רכב התובעת היה רכב ליסינג כי הדבר רשום באישור של משרד הרישוי ( עמוד 6 שורות 13-14 לפרוטוקול ). חרף טענה זו, נמנעה הנתבעת מלהגיש אישור כלשהוא מאת משרד הרישוי ללמד על כך, ולכן, טענתו של מר שלמה נותרה בגדר השערה וללא תימוכין בראיה. משכך, אני מקבל את גרסת התובעת וקובע כי שווי הרכב הוא כפי שציין השמאי מטעמה, בחוות דעתו. כן מאמץ אני את עדותו של זה, לפיה, כתוצאה מהתאונה הקודמת נגרמה ירידת ערך בשיעור של 3%, היינו, הפחתה של סכום של 1,000 ₪ משווי הרכב, ומכאן, ירידת הערך בשיעור של 6% בגין התאונה נשוא התביעה כאן, לאחר הפחתת שווי הרכב בסכום של 1,000 ₪, פוחתת מסך של 2,309 ₪ לסך של 2,200 ₪ ( עמוד 3 שורות 20-21 לפרוטוקול ). לעניין גובה שכר הטרחה אציין כי התובעת צירפה מסמך הנושא כותרת " חיוב שכר טרחה ", לפיו, שכר טרחתו של השמאי מטעמה עמד על סך של 1,972 ₪, כולל מע"מ. כן צירפה התובעת חשבונית מספר 1052 מיום 24/1/12, על הסכום הנ"ל. מכאן, התובעת הוכיחה כי היא שילמה למר גנדור את שכר הטרחה בסך הנ"ל. מר גנדור העיד כי הוא ביקר במוסך, לצורך בדיקת רכב התובעת, 3 או 4 פעמים ( עמוד 3 שורה 27 לפרוטוקול ). אומנם, בעמוד 6 לחוות הדעת ציין הוא כי הוא ביקר במוסך ביום 11/1/12, אם כי אין לומר כי הדבר מלמד כי נערך ביקור אחד בלבד. מצאתי את עדותו לפיה הוא ביקר במוסך מספר פעמים ( עמוד 4 שורות 1-3 לפרוטוקול ), מהימנה. ולראיה, בעמוד הראשון לחוות דעתו ציין מר גנדור כי בוצעו 3 נסיעות למוסך. כך, שבגוף חוות הדעת הוא נותן ביטוי למספר הנסיעות להן נדרש לשם בדיקת הרכב, כאשר הוא העיד גם כי הוא צילם את הרכב הן לפני התיקון והן לאחר תיקון הנזקים ( עמוד 4 שורה 3 לפרוטוקול ), והדבר מוכיח כי הוא אכן ביקר במוסך מספר פעמים, עד לעריכת חוות הדעת. יחד עם זאת, אין להתעלם מעדותו של מר גנדור, לפיה, שכר הטרחה שלו עמד על סך של 1,000 ₪, בנוסף להוצאות משרד. לא שוכנעתי כי יש להפריד בין שכר הטרחה המגיע לשמאי לבין הוצאות להן נדרש לשם עריכת חוות הדעת, שעה שאין המדובר בהוצאות חריגות ולא צפויות, וכאלה שלא נדרשות, כמקובל וכמתחייב, לשם ביצוע תפקידו זה. מר גנדור לא הציג כל ראיה ללמד כי הוא נדרש להוצאות משרד חריגות, אשר מחייבות להוסיף סכום כסף על שכר הטרחה המקובל והסביר, אותו הוא ציין בעצמו, עת העיד כי שכר הטרחה המגיע לו הינו בסך של 1,000 ₪, מבלי לפרט, במידה מספקת ומשכנעת, את הוצאות משרדו, שלטעמו מחייבות להוסיף של 900 ₪ לערך על הסך של 1,000 ש"ח. לכן, הריני לקבוע כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הוצאות שכר טרחת שמאי בסכום של 1,000 ₪ ( כולל מע"מ ), ולא בסכום שהיא שילמה בפועל וכפי שתועד בחשבונית וחיוב חשבון מטעם השמאי מטעמה. יוצא כי לתובעת נגרמו נזקים והוצאות בסכום כולל של 18,841 ₪. מששילמה לה הנתבעת סך של 11,578 ₪, נותרה זו חייבת לה בהפרשים, בסך כולל של 7,263 ₪. סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיה, סך של 7,263 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,800 ₪. נזק ישירנזקי רכושירידת ערך