הנתבע טוען כי לא סוכם בין הצדדים מועד הפירעון של ההלוואה אולם באותה תקופה החלה חן לשפץ ביתה. לכן, סוכם בין הצדדים כי הנתבע יפרע את ההלוואה באמצעות רכישת סחורה ומוצרים שנדרשו לחן לצורך השיפוץ , וכן כלי עבודה שנדרשו לחברה התובעת. הכל בעלות מופחתת לאור קשרי הנתבע עם ספקים שונים (עלות שתפרע מכיסו על חשבון חוב ההלוואה). 5. הנתבע טוען כי פעל כאמור ופרע חוב ההלוואה באופן המצטבר הבא: א. סכום של 16984 ₪ נפרע על דרך רכישת כלי עבודה שרכש הנתבע עבור החברה התובעת מחנות בשם נמרוד אספקה טכנית בע"מ" . צורפו תעודות משלוח על סכום מצטבר זה, חתומות בידי ניסים, שלקח הכלים ממר אלי סיסו בעל החנות. צורף גם תצהירו של מר סיסו- שלא נחקר. תעודות המשלוח הן מינואר 2010 עד ספטמבר 2010. ב. סכום נוסף של 19438 ₪ שולם באמצעות רכישת מוצרים שונים לביתה של חן מחברת חסון פ.ע מסחר. צורפו תעודות המשלוח וההזמנות מיולי 2010 עד מרץ 2011. צורף גם תצהירו של בעל החנות לירן יונה המאשר שהמוצרים נבחרו על ידי חן ונשלחו לביתה, והחיוב נרשם בכרטיס הלקוח של הנתבע בחנות, ונפרע על ידו. אקדים ואומר כי אין חשיבות לכך שמר סיסו לא נחקר, הואיל וחן אינה מתכחשת כלל לכך שהנתבע אכן רכש המוצרים לביתה וקנה לחברה כלי העבודה בסכומים המצטברים הנטענים העולים יחד כדי סכום קרן של 36422 ₪. בהתאמה, לא נסתר גם האמור בתצהירו של מר יונה לירן, וגם בכך אין רבותא, שכן אין כאמור התכחשות לכך שהנתבע אכן קנה כלי עבודה וחומרים. לטענתה של חן, מדובר בהתחשבנות שביחסי העבודה של החברה מול הנתבע, שכן היה בין הצדדים שתוף פעולה עסקי, והנתבע היה חייב לחברה חוב עבור עבודות שונות שביצעה עבורו. כלומר הנתבע אכן פרע סך מצטבר של 36422 ₪, אך לא בגין חוב ההלוואה הפרטית, אותו חוב שלשם פירעונו מסר שני השיקים נשוא תיק זה; אלא בגין חובות אחרים שביחסי הצדדים. ג. טוען הנתבע שיתרת ההלוואה, בסך של 15,000 ₪ במזומן, נמסרה על ידו לניסים, בתוך מעטפה, ביום 5.1.12. לטענת הנתבע היה הדבר כשהגיעו הצדדים לאחד הדיונים בביהמ"ש לענייני משפחה. המעטפה נמסרה מחוץ לאולם. לקראת הדיון יצר ניסים קשר עם הנתבע ודרש ממנו לפרוע לאלתר את יתרת ההלוואה, כאשר לדבריו עמדה אותה יתרה על 15,000. הנתבע זכר שזו אכן היתרה המקורבת שנותרה לפירעון, ולאור העובדה שידע כי לא יוכל להוסיף ולפרוע ההלוואה באותו מנגנון מוסכם של רכישת ציוד וכלי עבודה, לאור משבר האמון שנוצר, הודיע לניסים שיביא לו את הסכום וביקש ממנו מצד שני שישיב לו שני השיקים נשוא התביעה. כאשר מסר הנתבע לניסים המעטפה ביקש ממנו אפוא שייתן לו השיקים. ניסים מצדו השיב כי הגיע לביהמ"ש ישירות מביתו ולא עבר דרך המשרד וכי ישלח לו את השיקים בדואר. לאור סערת הרגשות בה היה הנתבע נתון במסגרת הדיון, לא ייחס לדבר חשיבות והאמין לניסים. ניסים מצדו, מתכחש לטענה אחרונה זו מכל וכל. לטענתו, אכן הצטרף הוא לדיונים בביהמ"ש לענייני משפחה החל מן שלב שבו הגיעה אליהם חן, וזאת לאור היותה בהריון טרי, וכדי "לסוכך " עליה כאביה, בשל הדיון הטעון רגשית. סכסוך הירושה פרץ במחצית 2011 לערך, עם פטירת סבה וסבתה של חן מצד אמה (באפריל וביוני 2011). באחד הדיונים הקודמים אירע עימות פיסי בין הצדדים הניצים במסגרתו הותקפה אמה של חן ואחיה, ולכן חש ניסים צורך ללוות את בתו. משמר בתי המשפט ביצע הפרדה פיסית בין הצדדים בעקבות אותו מקרה, כך שממילא לא יכול היה הנתבע לגשת לניסים ולמסור לו מעטפה ולו מחוץ לאולם, מה גם שהדבר לא היה ולא נברא. לשלמות התמונה, ניסים אישר בחקירתו כי עת פנה הנתבע בבקשת ההלוואה - פנה לנסים, הואיל ונהג לפנות אליו במישרין (והרושם הוא שנסיים אכן הוא שהיה "הרוח החיה" בחברה התובעת לפחות בשלבי הקמתה הראשונים - ראה בענין זה עמ' 18 למעלה). ניסים שוחח עם בתו וחן, שהיא שטיפלה בענייני הכספים בחברה, הגיעה למסקנה שניתן לעמוד ב 50,000 ₪, ולכן זה הסכום שניתן לנתבע (במקום 100,000 ₪ שביקש; בענין זה מחלוקת שאין לה חשיבות לענייננו כאשר הנתבע מודה שהיה נתון בקושי כלכלי בסוף 2009, ולכן ביקש ההלוואה, אך רק בסך 50,000 ₪. אין רלבנטיות לענין זה שכן כאמור אין חולק שקיבל ההלוואה ע"ס 50,000 ₪, באותו שיק שקיבל במשרדו (עמ' 33 למטה, 34 למעלה)). 6. לאיזה צורך ניתנו אפוא השיקים נשוא התביעה?: לטענת חן כאמור, נמסרו הם לשם פירעון ההלוואה. כאמור חן נעתרה לבקשות הנתבע לדחות מועד הפירעון של ההלוואה לאור היחסים הטובים. אולם עם פרוץ הסכסוך במחצית 2011 חל נתק בין הצדדים, והנתבע חדל לענות לשיחותיה של חן. חן פנתה לרעייתו של הנתבע והסבירה לה שהיא זקוקה לכספי ההלוואה לצורך טיפול רפואי. אז יצר הנתבע קשר עם ניסים ומסר דרכו שחן תגיע למשרדו כדי לקבל שיקים להשבת ההלוואה. חן אכן הגיעה, במהלך חודש ספטמבר 2011, ואז הוציא הנתבע פנקס המחאות ורשם לה שתי ההמחאות המעותדות נשוא התביעה, למועדי פירעון של 30.11.11 ו 25.12.11. בהגיע מועד פירעון השיקים - חוללו הם מסיבת "חשבון מוגבל". הנתבע מצדו טוען כי השיקים נמסרו (לא ברור אם לדרישת ניסים או חן) כבר במעמד נטילת שיק ההלוואה במשרדו, ב 1.11.09, כשיקים לביטחון בלבד. תחילה בחקירתו לא זכר אימתי מסר השיקים, אולם בהמשך אישר שהיה זה במשרדו, במעמד קבלת שיק ההלוואה ב 1.11.09 (עמ' 34-35 לפר'). לשיטת הנתבע כאמור, מאחר ולא התקיים התנאי באותם שני שיקים שנמסרו לביטחון, שכן נפרעה ההלוואה, לא רשאית היתה התובעת להציגם לפירעון. לטעמו ניתן ללמוד הדבר גם מכך שזמני הפירעון הנקובים בשיקים היו לשנתיים מיום מסירת שיק ההלוואה, ללמדך שאכן מדובר בשני שיקים לביטחון בלבד. ממילא אם לא נפרעה ההלוואה אכן התקיים התנאי ויכולה היתה התובעת להציג השיקים לפירעון. אולם כפי שיחוור לא מקובלת עלי גרסת הנתבע, ואף אין מדובר בשיקים שנמסרו לביטחון. 7. ראשית, אין חולק כאמור כי ההלוואה ניטלה בסוף 2009, כאשר זמן הפירעון הנקוב בשיק ההלוואה הנו 1.11.09, וסביר שאז גם נמסר שיק ההלוואה לנתבע. הנתבע טוען שלדרישת חן או אביה מסר שני השיקים נשוא התביעה כשיקים לביטחון. מדובר על שני שיקים מאותו פנקס, שני שיקים עוקבים , מספרו של אחד מהם מסתיים בספרות 746 ומספרו של השני מסתיים ב 747. אלא שהנתבע, כאשר מסר לראשונה (בתצהיר בקשת הרשות להתגונן) את גרסתו בדבר "שיקים לביטחון כביכול", שנמסרו ככאלה עם טווח זמן ניכר קדימה מבחינת זמן פירעונם (כשנתיים קדימה ממועד נטילת ההלוואה) לא שם לב כנראה לכך שמדובר בשיקים שתאריך הדפסתם הוטבע עליהם בבית הדפוס. אותו תאריך הדפסה מופיע על שני השיקים בצד שמאל, מתחת לסימון ה ₪ ". ומדובר בתאריך של 1.2.11. ברי כי הנתבע, בניגוד לגרסתו הבסיסית, לא יכול היה למסור 2 השיקים כבטחון עם זמן פירעון נקוב של עוד שנתיים לערך, כאשר אותם שיקים אף לא הודפסו ב 2009 עת נטל שיק ההלוואה. 8. שנית, השיקים אינם נושאים כיתוב שנמסרו לביטחון. גם אם אין זה תנאי בל יעבור, נזכור כי בנובמבר 2009 היו היחסים המשפחתיים טובים, והיו יחסי אמון מלאים בין הצדדים, שאף התנהלו בשתוף פעולה עסקי בין החברות בשליטתם. לראיה שאף לא נערך הסכם הלוואה. לאור יחסי האמון המשפחתיים, קשה להלום שאותה עת נדרש הנתבע למסור שיקים לביטחון כאשר אף לא נחתם הסכם הלוואה. ואם כבר נדרש - מדוע לחודשים נובמבר ודצמבר 2011, למעלה משנתיים קדימה? מדוע למשל לא להשאיר המועד ריק, מאחר ומדובר בהלוואה שלא נקבע זמן פירעונה (הלוואה כזו - יש לפרוע תוך פרק זמן סביר מיום שהוצבה הדרישה, שאף היא צריכה להינתן בזמן סביר; מהו "זמן סביר" תלוי בנסיבות המקרה. ראה ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' ISRAEL BRITISH BANK פ"ד מ"ד(2) 265. קשה להלום שהצדדים קבעו מראש פרק זמן סביר של שנתיים דוקא ולא עיגנו הדבר ולו במילה בחוזה הלוואה כתוב. אם אכן נדרש מן התובע , כגרסתו, למסור מראש שיקים לביטחון עם מועד פירעון נקוב של עוד שנתיים, סביר שגם היו נרשמות מס' מלים לעיגון הסכם ההלוואה ותנאיה). 9. א. שלישית, הנתבע טוען שניסים לא זו בלבד שדרש 2 שיקים לביטחון אלא שדרש גם שהנתבע יוציא לתובעת חשבונית על אותו סכום של 50,000 ₪. לפיכך הוציא הנתבע לתובעת חשבונית נושאת תאריך של 28.12.09, כאשר בפרטיה נרשם "עבור עבודות פינוי אשפה, ואספקת חומר למספנות חיפה". החשבונית צורפה ומספרה 0943. חן ציינה מצדה בתצהירה, שהחשבונית - כאמור בה עצמה - אינה חשבונית פיקטיבית אלא הונפקה אכן על ידי הנתבע לתובעת, בגין עבודה שבוצעה אכן עבור התובעת על ידי הנתבע באתר מספנות ישראל, באמצעות אחת החברות בשליטתו. התובעת שלמה תמורת העבודה שבוצעה עבורה, והנתבע בהתאמה, הנפיק לה חשבונית. היה בעבר שתוף פעולה עסקי בין התובעת לבין הגופים באמצעותם ניהל הנתבע עסקיו והצדדים ביצעו עבודות זה עבור זה. חן נשאלה בחקירתה הנגדית האם בידה להראות ניירת לפיהן פרעה החברה לנתבע אותם 50,000 ₪ באותה חשבונית, בגין העבודה שהיא טוענת שביצע עבורה הנתבע במספנות ישראל. גרסתה הנה שהיו יחסי עבודה נמשכים בין החברות (התובעת מחד והנתבע והחברות בשליטתו מאידך) , הצדדים ביצעו עבודות זה לתועלת זה וביצעו קיזוזים הדדיים והדברים לא נרשמו תמיד בספרים. אכן, מתשובותיה של חן בחקירתה ניתן לדלות הודאה מבין השיטין ואף מפורשות, באי תקינות חשבונאית לפחות בעבר, בספרי החברה התובעת. נתון זה רלבנטי אך לא קונקלוסיבי. לגרסת חן, כל ההתחשבנויות והקיזוזים בין התובעים לבין הנתבע והחברות שלו, לא נגעו לאותה הלוואה פרטית שקיבל הנתבע מן החברה. לא נשמע שיש בפיה טענה על קיזוזים בין החברות בעקבותיהם נותר הנתבע או מי מחברותיו חייב לתובעת. הטענה היחידה נוגעת לאותה הלוואה פרטית שלא נפרעה אף בחלקה, ולו בדמות רכישת חומרים או - שאכן נרכשו, אך במסגרת ההתחשבנות שבין החברות ולא כפרעון ההלוואה. ב. גם הנתבע אינו יכול לטעון כי התובעת חבה לו 50,000 ₪ בגין עבודות במספנות ישראל והוא מבקש לקזז הסכום. בפני שתי גרסאות בענין זה: גרסת חן לפיה כן ביצע הנתבע עבודות עבור התובעת במספנות ישראל ותמורתן שולמה כמקובל ביחסי העבודה בין הצדדים, באמצעות עבודות שונות שבצעה התובעת עבור הנתבע, אלא שיש בענין זה חסר ראייתי במגרש התובעת שנובע מליקויים בספרי החשבונות ואי רישום תקין ומלא בזמנו, כפי שמודה אף חן בחקירה. ויש לומר כי גם הנתבע הודה שהתובעת ביצעה עבורו עבודות, אם כי לא יכול היה להתייחס להיקפן , למשל בעפולה עלית וגבעת המורה (עמ' 37 לפר'). מאידך גרסת הנתבע שאינו טוען כלל לקיזוז תמורת העבודה בסך 50,000 ₪ שביצע במספנות ישראל; שכן לשיטתו בכלל לא ביצע עבודה כזו עבור התובעת, ומדובר בחשבונית פיקטיבית למעשה, שהוציא לבקשת התובעת. אם נדחית גרסת הנתבע (וכפי שיפורט, חרף החסר הראייתי בספרי ניהול החשבונות של התובעת, גרסתה של חן מקובלת עלי) הרי ממילא דין התביעה להתקבל, שכן היו עבודות במספנות ותמורתן שולמה באמצעות עבודות אחרות למרות שלא נרשמו בספרי התובעת. אם גרסת הנתבע היא שמתקבלת - אולי דין התביעה להידחות ולו בחלקה, אך לא בעטיה של טענת קיזוז. ג. מכל מקום, כדי להמחיש שמדובר בחשבונית פיקטיבית (שמן הסתם נועדה לאפשר לחברה התובעת להזדכות על רכיב המע"מ וכך להפחית חיוב המע"מ שלה) צירף הנתבע גם תצהירו של נהג משאית שעובד אצלו, מר שמעון כהן. העד ציין בתצהירו כי הוא עובד אצל הנתבע כעשר שנים, מעולם לא ביצע עבודות של פינוי אסבסט או כל אחר מאתר מספנות ישראל, והוא נהג המשאית היחיד אצל הנתבע. בחקירתו שב על כך שמעולם לא היה במספנות ישראל. אלא שאישר עוד בחקירתו כי כיום אמנם הנו נהג יחיד אלא שבעבר, בשונה (ממה שמסר בתצהיר) היו עוד נהגים. אלא שהוא הנהג היחיד על הרמסה (רכב פינוי הפסולת), להבדיל מרכבים אחרים. עם זאת אישר כי עבור הנתבע מבצעת הובלות גם חברת י.א אדיר. וגם נהג בשם אחמד אבו זויד שכינויו "טוסטוס", עושה עבודות הובלה עבור הנתבע במשאית שלו, לוקח ומחזיר. לשאלה האם יכול שנהג אחר נסע למספנות ישראל ולא הוא, השיב שאינו יודע, אלא שהוא עצמו - לא נסע. ניתן לקבוע כי התמונה שביקש הנתבע לצייר באמצעות עדותו של עד זה הנה בפירוש תמונה חלקית שצוירה ככזו במודע. העד אולי לא נסע אישית למספנות אלא שלפרקים עבדו אצל הנתבע גם נהגים אחרים , ומלבד זאת נעזר הנתבע לעתים גם בשירותי הובלה חיצוניים. ענין זה פוגם במהימנות גרסת הנתבע. 10. רביעית, הנתבע צירף גם תצהירו של מי שהיה נשוי לבתו (והתגרש ממנה, אולם הוסיף לעבוד אצל הנתבע כמנהל עבודה) . מדובר במר תמיר בטיטו. אלא שהתברר שבין מועד הכנת התצהיר למועד העדות התגלע סכסוך כספי בין השניים בגינו תבע העד את הנתבע. לפיכך, בטרם החלה חקירתו הנגדית של העד, ביקש ב"כ הנתבע למשוך תצהירו של העד, כפי זכותו. התצהיר נמשך ואינו אפוא חלק מתיק המוצגים. נעתרתי עם זאת לבקשתו של ב"כ התובעת להעיד העד (שהתייצב לחקירה) כעד מטעם התובעת. ולאחר מכן נחקר בידי ב"כ הנתבע. גם עד זה אישר שחברת ההובלות י.א. אדיר היתה מבצעת הובלות עבור הנתבע "בשני הכיוונים", הן לוקחת דברים והן מביאה. לגבי אותו "טוסטוס" ציין העד שביצע עבדות של אינסטלציה עבור הנתבע אך לא ידע לומר אם מדובר גם בהובלות. חרף חששות הנתבע, ממחיש ענין זה שעדותו של העד היתה מהימנה ולא מוטית; וכך למשל כאשר נשאל האם מסר לו הנתבע לגבי חן שאם תעיד נגדו (בתיק בביהמ"ש לענייני משפחה) - לא ישיב לה את ההלוואה, השיב שלא היה מקרה כזה. וגם לא אישר שהנתבע לא שלם לתובעת (לניסים) עבור עבודות שבצעה התובעת לנתבע בגבעת המורה (הוא השיב שנושא הכספים לא היה בידיעתו). אכן הרושם הנו שחרף התביעה שמנהל העד כנגד הנתבע, עדותו של העד לא היתה מוטית אלא מהימנה ועניינית, והוא לא התיימר לתן גרסה ביחס למה שלא היתה קנויה לו ידיעה ולהטות עדותו. עם זאת אישר כי נושא ההלוואה נשוא התביעה ידוע לו משכבר אם כי לא משהו "שראה על הנייר". כמו כן ציין נתון משמעותי נוסף - שהיה עד לכך שהנתבע רכש מחנות "נמרוד" כלי עבודה, והעד רשם זאת בכרטיס הלקוח של הנתבע באותה חנות , והכל לצורך קיזוז חוב שחב הנתבע לניסים (כלומר לחברה התובעת) עבור עבודה. כאמור, נקל היה להתרשם שלניסים יד ורגל בחברה התובעת אף אם בעלת המניות הנה בתו חן. אך החשוב לענייננו כעת, הנו שהעד אישר שאותה רכישת כלי עבודה שבוצעה בחנות נמרוד היתה כנגד חוב שחב הנתבע בגין עבודה שביצע ניסים (כלומר החברה התובעת) עבור הנתבע. ולא בגין ההלוואה. גרסה זו בפירוש מחזקת גרסתה של חן. ובחקירתו הנגדית ציין שגם איסוף החומרים מחסון (לצורך שיפוץ ביתה של חן) היה בשל חוב עבודה שבוצעה עבור הנתבע. הוא אישר כי חלק מן הסחורה היה צריך להחזיר לחנות חסון שכן היתה פגומה (ענין זה רלבנטי פחות - יש להניח שמה שהיה פגום - הוחלף, עיקר הרלבנטיות נוגעת לשאלה עבור מה שלם הנתבע באמצעות רכישת הסחורה לחן: האם עבור פירעון ההלוואה נשוא התביעה כגרסתו או עבור חוב בגין עבודה שביצעה עבורו החברה התובעת. עדות העד מחזקת כאמור האפשרות האחרונה). 11. חמישית, גם אם לא כנימוק עיקרי אך מצטבר: הוא. נזכור כי ב 5.1.12, המועד בו טוען הנתבע ששלם 15000 ₪ במזומן לניסים, כבר לא שוררים בין הצדדים יחסי אמון, נהפוך הוא. מה שפעם היה יחס של אמון וחיבה, הפך לסכסוך טעון של נתק כעס וחוסר אמון - כפי שיקרה לא אחת בסכסוך משפחתי, שהמטען הרגשי בו מועצם דווקא בשל יחסי הקרבה. קשה להלום שהנתבע בשלב זה "הוסיף וסמך" על ניסים, שהגיע לדיון בביהמ"ש לענייני משפחה "מעברו השני של המתרס". אם לא הביא ניסים את שני השיקים כדי להשיבם לנתבע, סביר שהנתבע, אם נכוחה גרסתו, לא היה משלם אותו סכום במזומן לנסיים או לכל הפחות עומד על כך שניסים יחתום על קבלת הסכום. 12. אין חולק כי בספרי התובעת נרשמה הלוואה ב 1.11.09 אך לא ע"ש הנתבע, בסך של 50,000 ₪. ושלוש שורות מתחת מופיעה אותה הלוואה בספרי התובעת כמי שנפרעה על ידי הנתבע, היינו 50,000 ₪ בטור הזכות (ואכן כך הדבר, שכן מדובר באותו סכום, אותו מס' אסמכתא ובחשבון הנגדי מצוין שם הנתבע). צורפה כרטסת הנה"ח חלקית של החברה ושל חן כבעלת השליטה. חן הסבירה הטעות בכך שהיא שנטלה ההלוואה מן החברה כדי לתת אותה לנתבע, אך מדובר בטעות חשבונאית של רו"ח הקודמת של החברה, שתוקנה על ידי רו"ח החדש. נחזה שאכן מדובר בטעות, שכן תאריך הערך של שורת "החזר" ההלוואה על ידי הנתבע הנו אותו תאריך ערך של מתן ההלואה, היינו 1.11.09. וגם הנתבע הרי לא מתיימר לטעון כי השיב סכום ההלוואה ביום בו ניטלה, אין גם הגיון בגרסה שכזו, שאחרת לא היה צורך בהלוואה. באין נתון אחר, נחזה שמטעם זה או אחר בין אם תקין חשבונאית ובין אם לאו, "אופסה" הפעולה של נטילת ההלוואה בספרי החברה. חן ציינה שמדובר בטעות של מנהלת החשבונות הקודמת כאמור, וכי ניתן לראות בדף כרטסת בעלי המניות, שההלוואה עדיין קיימת ופתוחה, ו"הוחזרה" רק ב 30.11.11. הכוונה כאן לכך שב 30.11.11 נרשמה "הפקדה החזר הלוואה" בטור הזכות של ספרי החברה, בסכום של 25000 ₪ ואח"כ ב 1.12.11 כשחזר השיק, נרשם הוא בטור החובה תחת הכותרת "החזר שיק". כך נרשם אף לגבי השיק השני - החזר הלוואה בסך 25000 ₪ ב 29.12.11 והחזר שיק בסכום זה ב 30.12.11. מה שתיארה חן הנו שלמעשה ההלוואה נרשמה בספרי החברה על שמה, כהלוואה שנטלה כבעלת השליטה מן החברה, וטרם נפרעה. שכן היא אכן שנטלה ההלוואה מן החברה כדי לתתה לנתבע. הדבר גובה גם בפרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים של החברה - נ/2 מ 29.10.09 שם צוין שהוחלט לתן לחן הלוואה בסך 50,000 ₪, הלוואה שתוחזר על ידה. ככל שגרסת חן נכונה, איני סבור שיש כאן בעיה של היעדר יריבות שכן חן שימשה כ"צינור" להעברת הכספים מן התובעת לנתבע. הבעיה בתיק זה אינה תקינות חשבונאית כללית בספרי החברה או דרך קבלת החלטות, אלא מחלוקת עובדתית בין שתי גרסאות. האחת טוענת ניתנה הלוואה שלא נפרעה, והשניה - ניתנה אך נפרעה. באם נכונה גרסתה של חן וכספי החברה שימשו למתן ההלוואה לנתבע, וההלוואה לא נפרעה, הרי שאין חולק כי הכסף אמור לצאת מכיסו של הנתבע ולהגיע לחברה התובעת. אני דוחה אפוא טענת הנתבע בסיכומיו כי הומחש שהתובעת- להבדיל מחן - לא נתנה תמורה בגין השטרות. מעבר לצורך יבואר כי לא הוצב טעם של ממש מדוע, אם חן אישית היא שהלוותה לנתבע, לא תתבע היא אישית את הנתבע. לא הומחש למשל שחשבונה של חן הוגבל או שמצויה היא בחובות מול נושים, ולפיכך מטעמים טקטיים מעדיפה היא לנתב חוב של הנתבע כלפיה - אל החברה בשליטתה. בהקשר זה יש לציין טענה של הנתבע לפיה הליך גלוי המסמכים הניב כרטסת הנתבע בספרי התובעת. ועלה שכרטיס הנתבע אופס, היינו אין הוא מצוי ביתרת זכות או חובה מול התובעת, על פי הרשום בספריה, וזאת נכון לאפריל 2010. אלא שכאן יש לזכור, וכך השיבה אף חן, שהחוב לחברה נרשם בספרי התובעת כחובה של חן, כנוטלת ההלוואה. חן נשאלה מדוע נמסר השיק מיום 1.11.09 כשיק פתוח, בו לא צוינו פרטי הנתבע כנפרע, והשיבה שהדבר נעשה לבקשתו. היא נשאלה מדוע אין חותמת חברה על השיק ומדוע אין מסמך מן הבנק המלמד על פירעונו. אך אשוב ואזכיר - הנתבע בתצהירו התומך ההתנגדות , תצהיר שהינו כתב הגנתו, לא חלק על כך שבסוף 2009 קיבל ההלוואה הנטענת. וברור שאותה הלוואה ניתנה בשיק (שכן מדובר בהתנגדות לביצוע שטר, אותו שיק הלוואה אליו התייחס הנתבע עצמו ולא טען כי שיק ההלוואה לא נפרע או לא ניתן, אלא שפרע ההלוואה כאמור). לא הוצבה כלל חזית מחלוקת בעניין זה. 13. אזכיר כאן שיקול מצטבר נוסף התומך אף הוא בגרסת חן: לא נסתרו דברי חן לפיהם לא ביטל הנתבע את שני השיקים נשוא התביעה אלא חזרו הם מסיבה של חשבון מוגבל. חזקה שלו נכונה היתה גרסת התביעה היה מבטל ולו אחד משני השיקים עוד בסביבות מרץ 2011, שכן אז לראשונה השלים לשיטתו פירעון של 36422 מתוך 50,000 ₪ סכום ההלוואה (וכהלוואה "בתוך המשפחה" ברור שמדובר היה במקור בהחזר בסכומי קרן, ובלבד שיבוצע החזר בזמן סביר). כלומר לא היתה סיבה שלא יבטל אחד משני השיקים ע"ס 25,000 ₪ כל אחד, שמסר כשיקים לביטחון (כביכול) בנובמבר 2009 עת קיבל ההלוואה. והדבר לא נעשה. 14. התוצאה היא שעדיפה עלי גרסת חן וניסים. טענת ההגנה השטרית של הנתבע בדבר שיקים שנמסרו לביטחון כביכול במועד נטילת ההלוואה קרסה, וממילא שלובה היא בטענת "פרעתי" של הנתבע, הנושא בנטל הוכחתה. בנטל זה לא עמד, אם כי ממילא, כאשר ניתן להכריע בין הגרסאות כמאזן ההסתברויות , וכאן ניתן הדבר, חשובה פחות שאלת הנטלים. 15. אני דוחה גם טענת הנתבע בסיכומיו כאילו יש לראות בתובעת כמי שנתנה ההלוואה דרך עיסוק, אלא אם יוכח ההיפך, ולפיכך יש תחולה לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, ובאין הסכם הלוואה בכתב - דין התביעה להידחות. עיסוקה של התובעת אינו במתן הלוואות. ההלוואות עליהן נסמך הנתבע בטיעונו זה הנן הלוואה בודדה שנתנה התובעת לאביה של חן, וכמה הלוואות שנתנה החברה לנתבע עצמו - לדברי חן. כלומר מדובר בהלוואות בודדות, שהומחש לכל היותר שניתנו בפועל "בתוך המשפחה" בתקופה בה היו היחסים טובים, וחלקן הארי - לנתבע עצמו, שהוא שמבקש להיבנות מכך. אין מדובר אפוא בחברה שעיסוקה (ולו הסמוי) במתן הלוואות (וחן גם הדגישה הדבר בעדותה בעמ' 13-14), אלא לכל היותר בכמה הלוואות בודדות כל השנים, שאף לא ניתנו למטרות רווח אלא כהלוואות שבתוך המשפחה. יתירה מזו הנתבע הפנה לפסיקה בה נקבע שיש תחולה לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות , ומשעה שיש מחלוקת בין הצדדים מה ההלוואה שניתנה ומה היו תנאיה, על התובע להציג חוזה הלוואה כתוב על מנת להציב תשתית עובדתית ראשונית הנדרשת ממנו על פי החוק. אלא שבענייננו כזכור, אין מחלוקת על כך שניתנה לנתבע הלוואה בסך 50,000 ₪, בשלהי 2009. שני הצדדים, אינם טוענים שנקבע מראש מועד לפירעונה או תנאי ריבית אלו ואחרים. ההלוואה ניתנה כהלוואה שבתוך המשפחה , שלא נקבע מועד לפירעונה, ודרישת ההחזר היתה בסכום הקרן, אף בלא ריבית. בהתאם גם מסר הנתבע שני השיקים על סכום הקרן שקיבל. 16. אני מקבל התביעה במלואה, ומורה שניתן יהא להמשיך בגביית שני השיקים בגדר תיק הוצל"פ (חיפה) מס' 0216465125. מבוטל צו העיכוב באותו תיק. הנתבע ישא בהוצאות המשפט של התובעת בסך כולל של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, וישיב לתובעת האגרה ששלמה כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולמה. הפיקדון שהפקיד הנתבע בסך 20,000 ₪, על פירותיו, יועבר לתיק ההוצאה לפועל האמור ויקטין החוב בו. הלוואה