טענו כי, נוכח מחדל הנתבע באי קיום צווי המימוש והעברת הכספים, זומן לדין על ידי הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, שבסופו של ההליך חויב הנתבע לשלם מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל, בנוסף לתשלום שכ"ט והוצאות ע"ס 1,500 ₪. לטענת התובעים, עם חיובו של הנתבע על ידי ראש ההוצאה לפועל, לא פרע האחרון את החוב בו חויב מכספיו, אלא חייב חשבונם המשותף של התובעים במלוא החיוב בו חויב, כאשר לאחר קיזוז כספים שהיו בחשבון, הועמד החשבון המשותף ביתרת חובה, ועליה אף חייב הנתבע את התובעים בריבית חריגה. פניותיו של התובע 2 לנתבע לזכות את החשבון המשותף, ובכל מקרה לא לחייב את החשבון בסכום העולה על הסך של 20,000 ₪ שנותרו בחשבון, מאחר והחיוב נעשה שלא כדין, לא נענו. הוסיפו התובעים כי לאחר תקופה, קיבלה התובעת 1 מהנתבע דרישה לתשלום חוב, לפיה עליה לפרוע את יתרת חובה בחשבון המשותף, שעמדה על סך של 26,475 ₪, אחרת יעמדו כל יתרות החוב בבנק לפירעון מידי, יבוטלו כל המסגרות, לא יכובדו שיקים, יבוטל כרטיס האשראי וכד'. על אף שהובטח לתובע 2 על ידי הנתבע, כי לא יעשה דבר בחשבונה של התובעת, אלא שבהמשך אף קיבלה התובעת 1 מהנתבע הודעה על פירעון פיקדון בסך 30,000 ₪ מחשבונה החדש, לצורך סילוק יתרת החוב בחשבון המשותף. בתשובה לפניית התובעים לנתבע להשבת הכספים הנ"ל לחשבונה של התובעת 1, השיב הנתבע כי פעל בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל, אשר הורה לשלם לזוכה בתיק ההוצאה לפועל הסך של 36,539 ₪. הוסיף הנתבע כי, מלבד הסך של 1,748 ₪, שניטלו בטעות מחשבונה של התובעת 1, בהם זוכה חשבונה של האחרונה, הקיזוז מחשבונה החדש של התובעת נעשה כדין, ועל פי הסכם עמה. עוד טענו התובעים כי בראשית חודש 01/2012, חויב החשבון המשותף בסך של 585 ₪, וזאת בגין הריבית שנצברה על יתרת החוב בחשבון המשותף, מיום 01.10.11 עד לשבירת הפיקדון בחשבון התובעת, כאשר סכום זה קוזז ביתרת זכות שעמדה בחשבון המשותף, לאחר שהופקדו לטובת התובע 2 הסך של 1,800 ₪. התובעים טענו כי הנתבע נהג שלא כדין ובניגוד להסכם, שעה שהפר צווי מימוש העיקול, ולא העביר את הכספים שעיקל ללשכת ההוצאה לפועל, למרות הוראות חוזרות ונשנות של התובע 2 אליו לעשות כן. עוד טענו התובעים כי, הנתבע גרם להגדלת הסכום בתיק ההוצאה לפועל, שעה שלא העביר כספים שהיה בהם לפרוע מרבית החוב בתיק ההוצאה לפועל. עוד טענו התובעים כי, הנתבע חייב שלא כדין את החשבון המשותף במלוא הסכומים שאותם חויב לשלם, זאת אך בשל מחדליו. הוסיפו התובעים וטענו כי, הנתבע שבר ללא כדין וללא רשות פיקדון של התובעת 1 ונטל הסך של 26,633 ₪ על אף שהתובעת 1 לא הייתה צד להליכי ההוצאה לפועל נגד התובע 2. לטענת התובעים, הנתבע ניצל לרעה יכולתו לעשות בחשבון התובעת 1 כשבשלו, תוך התעלמות מהוראות הדין ומחיובי בנק לקוח, כאשר מעשים אלו מהווים הפרה של ההסכם בין בנק ללקוח, ולפיכך חייב הנתבע להשיב לתובעת 1 את הכספים שנטל מחשבונה שלא כדין, תוך השבת מלוא ערכם. התובעים מבקשים לחייב את הנתבע בהשבת הסכומים שנטל מחשבון התובעת 1 בסך של 26,633 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן את הסך של 585 ₪ בהם חויב החשבון המשותף בראשית חודש 01/2012. תגובת הנתבע מנגד, טען הנתבע כי ביום 31.03.08 התקבל אצלו צו עיקול מיום 26.03.08, בסך של 31,099 ₪ אשר הוטל על חשבונם המשותף של התובעים, וזאת במסגרת תיק ההוצאה לפועל, אותו ניהל צד ג' נגד התובע 2 והחברה. הוסיף הנתבע וטען כי, מאחר ובמועד קבלת צו העיקול עמדה מסגרת אשראי בחשבון המשותף על סך של 7,000 ₪, ולא היו קיימות יתרות זכות, השיב הבנק כי הזכויות בחשבונות החייב כפופות לזכויות הנתבע, בגין שירותים בנקאיים וחובותיו והתחייבויותיו של החייב כלפי הנתבע, ובשל כך מתנגדים לצו העיקול ואישורו עד כמה שהוא בא לפגוע בזכויות הנתבע. הוסיף הנתבע וטען כי, ביום 29.10.08 התקבל בשנית צו עיקול, על החשבון המשותף, בסך של 33,860 ₪, שבעקבותיו שיגר הנתבע תשובה דומה לזו שמצוינת בסעיף 14 הנ"ל, והוסיף כי קיים בחשבון המשותף פיקדון בסך 20,096 ₪. לטענת הנתבע, בשום שלב לא התקבלה פניה מהתובעים המורה לו להעביר הכספים המעוקלים לזכות תיק ההוצאה לפועל, אלא התובעים המשיכו לבצע פעולות בחשבון. הוסיף הנתבע וטען כי לאחר קבלת תשובתו לצווי העיקול, ביקש הזוכה בתיק ההוצאה לפועל לזמן את נציגי הנתבע לחקירה בפני רשם ההוצאה לפועל, אשר התקיימה ביום 15.01.09, שלאחריה הגיש הזוכה בקשה לחייב את הבנק בסכום העיקול, בטענה כי הנתבע, כצד ג', לא פעל בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, באופן שאפשר, בין היתר, לתובע למשוך כספים מהחשבון המשותף, חרף קיומם של צווי העיקול, כאשר ביום 27.07.09 התקבלה החלטת רשם ההוצאה לפועל, לפיה הורה לנתבע להעביר לזוכה בתיק ההוצאה לפועל, את סכום החוב הפסוק בסך של 36,539 ₪, וחייב הנתבע בהוצאות הזוכה בסך 1,500 ₪, בצירוף מע"מ. לאור החלטת רשם ההוצאה לפועל הנ"ל, העביר הנתבע לידי הזוכה, מחשבונם המשותף של התובעים, סך של 36,539 ₪, הוא סכום העיקולים נכון לאותו מועד, וכן העביר בשגגה מחשבון התובעים גם את סכום ההוצאות שנפסקו, בסך של 1,748 ₪, כאשר לאחר העברת הסך הנ"ל, נותרה בחשבון המשותף יתרת חובה בסך של 19,215 ₪. עוד טען הנתבע כי משלא פעלו התובעים למשך שנתיים לפירעון חובם בחשבון המשותף, שיגר ביום 17.10.11 לתובעת, מכתב דרישה לתשלום החוב בחשבון המשותף, אחרת יהא רשאי לממש את זכויותיו, לרבות קיזוז יתרות זכות ו/או פיקדונות וכיוצא בזה. לאחר שהחוב לא נפרע, קיזז הנתבע מהחשבון החדש של התובעת סך של 26,650 ₪, לטובת יתרת החוב בחשבון המשותף, כאשר פעולה זו בוצעה בהתאם לדין, ולמסמכי פתיחת חשבון של התובעת, לאחר תקופה ממושכת בה בחרו התובעים לא לפרוע את חובם. לאחר קבלת מכתבי ב"כ התובעים בדרישה להחזרת הכספים שקוזזו, התגלה על ידי הנתבע כי החשבון המשותף חויב בשגגה, אף בסכום ההוצאות שנפסקו על ידי רשם ההוצאה לפועל, ועל כן פעל הנתבע להחזרת סכום זה לחשבון המשותף, בערכו הריאלי, בסך של 2,317 ₪. לאחר השבת הסכום הנ"ל, שוגר מכתב לב"כ התובעים בו צוין כי הקיזוז שבוצע מחשבון החדש של התובעים נעשה כדין, וזאת לאחר שהתובעים התעלמו מהדרישות לתשלום חובם בתיק ההוצאה לפועל. חרף האמור, מבקש הנתבע להורות על דחיית התביעה. דיון והכרעה הצדדים ויתרו על העדת עדים כלשהם מטעמם, ובדיון אשר התקיים בפניי ביום 19.12.12 הסכימו כי פסק הדין יינתן לאחר הגשת סיכומיהם. המחלוקת שתי שאלות ניצבות בפנינו לצורך הכרעה בתובענה : הראשונה, האם פעל הנתבע כדין עת העביר לידי הזוכה, מחשבונם המשותף של התובעים, הסך של 36,539 ₪, הוא הסכום שחויב לשלמו בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. והשנייה, האם פעל הנתבע כדין, עת קיזז הסך של 26,650 ₪ מחשבונה החדש של התובעת 1 לטובת החוב בחשבון המשותף? א. האם פעל הנתבע כדין, עת העביר מחשבונם המשותף של התובעים, הסכום בו חויב במסגרת תיק ההוצאה לפועל? ממקרא כתבי טענות הצדדים, לרבות סיכומיהם, אין חולק כי על חשבונם המשותף של התובעים אצל הנתבע, הוטל עיקול בשתי הזדמנויות, האחת ביום 26.03.08 על סך של 31,099 ₪ והשנייה מיום 07.10.08 על סך של 33,860 ₪ (נספחים א' ו- ג' לכתב ההגנה), וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל אשר ניהל צד ג', נגד התובע 2 והחברה, כאשר בתשובתו לצו העיקול מציין הנתבע, בין היתר, כי קיים בחשבון, סכום של 20,052.5 ₪. כבר בשלב זה אדגיש כי, אין נפקות לשאלה באם, התובע 2 פנה לנתבע בבקשה להעברת סכום העיקול הנ"ל לזכות החוב בתיק ההוצאה לפועל, אם לאו, ככל ובסופו של יום לא פעל הנתבע להעברת הסכום הנ"ל, כאשר מעיון בתשובותיו לצו העיקול, התנגד הנתבע להעברת הסכום שלעיל, וזאת בשל התחייבויות התובע 2 כלפיו (ראה נספחים ב' ו- ד' לכתב ההגנה). מעבר לאמור, אציין כי לא נסתרה טענתו של התובע 2, לפיה ביקש מהנתבע העברת הסך הנ"ל לזכות תיק ההוצאה לפועל, משלא הוגש תצהירו של הפקיד שטיפל בחשבונו של התובע 2, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, ואשר הודיע לו על הטלת העיקול, ונדרש, לטענת התובע 2, להעביר את הסכום שעוקל לטובת תיק ההוצאה לפועל. הגשת תצהירה של מנהלת סניף הנתבע, אין בו כדי ללמד כי לא ניתנה הוראה כזו על ידי התובע 2 למי מפקידי הבנק, ככל והמנהלת הצהירה כי הנטען בכתב ההגנה, שלא נתקבלה אצל הנתבע כל פניה מהתובעים להעברת הסכום המעוקל לזכות תיק ההוצאה לפועל, אינה בידיעתה האישית, אלא בהתאם לשיחות עם נציגי הנתבע. יוצא אפוא כי, טענתם של התובעים, לפיה הנתבע לא העביר את סכום העיקול לזכות תיק ההוצאה לפועל על אף שנדרש לעשות כן, לא נסתרה בפניי, כאשר בסופו של יום, הוגשה על ידי הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, בקשה לחייב את הנתבע בתשלום כל החוב, בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, כפי שטען הנתבע בסעיף 7 לסיכומיו. משאין חולק שלא הועבר סכום הפיקדון שעוקל בחשבון המשותף, לזכות תיק ההוצאה לפועל, נשאלת השאלה, האם פעל הנתבע כדין עת חייב את חשבונם המשותף של התובעים, בסכום של 36,539 ₪, כמצוין בסעיף 11 לסיכומיו, לאחר ההליך שנקט נגדו הזוכה במסגרת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, בו חויב הנתבע להעביר את הסכום הנ"ל לזוכה, כאמור בסעיף 9 לסיכומיו? המסגרת הנורמטיבית לשון סעיפים 47 ו- 48 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 מורה כלהלן: "47. הצד השלישי חייב למסור לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה, באופן, במועד ובמקום שרשם ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב - עליו לשלמם למנהל לשכת ההוצאה לפועל בהגיע זמן פרעונם; היה הדבר כרוך בהוצאות, ישולמו לו ההוצאות הסבירות לפי נסיבות הענין. 48. (א) צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון. (ההדגשות שלי א.ד.ש) (ב) לעניין ההוצאה לפועל, דין החלטת רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף זה כדין פסק דין. (ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי על פי כל דין." בענייננו, זימונו של הנתבע לחקירה, נעשה בעקבות בקשה אשר הוגשה ע"י הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, בה התבקש רשם ההוצאה לפועל לחייב את הנתבע במלוא החוק הפסוק. חיובו של הנתבע, שמשמש כצד שלישי בתיק ההוצאה לפועל, בתשלום החוב הפסוק, מעוגן בסעיף 48 לחוק, ולפיו ניתן לחייב את הצד השלישי בחוב הפסוק, מקום בו הצד השלישי לא עשה כאמור בהוראות סעיף 47 לחוק, ללא הצדק סביר. המקור לחיוב נובע מהוראותיו של סעיף 47 הנ"ל. דהיינו צד שלישי, אשר לא מסר לידי המוציא לפועל את הנכסים המעוקלים, או את החובות המגיעים ממנו לחייב, וזאת ללא כל הצדק סביר, לא פעל כמצוות סעיף 47, ובהתאם לסעיף 48 ניתן להשית עליו את החוב הפסוק. רק מקום בו הצד השלישי לא מילא אחר הצו למסירת מעוקלים ולא העביר אותם אל המוציא לפועל, יחויב בגובה החוב הפסוק. ברע"א 4083/00 קוטב חברה לסחר ושירותים בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ נקבע : "ביחסים שבין הזוכה לבין צד ג' בהליכי הוצאה לפועל, עצם קיומו של צו עיקול אין משמעותו כי צד ג' חב לזוכה בחובו הפסוק של החייב ויש בכל מקרה להוכיח כי צד ג' אכן חייב בתשלום. הנטל רובץ על הזוכה לעשות כן, וזאת גם אם צד ג' אינו מגיב לצו העיקול ואינו משתף פעולה בהליכי ההוצאה לפועל. תפישה זו נסמכת על הלכה פסוקה בבית המשפט העליון (רע"א 5222/93 גוש 1992 בע"מ נ' חברה חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ, תק' עליון 94(2) 1458; וכן רע"א 5211/97 חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא, אגודה שיתופית מרכזית לשיווק, דינים עליון נ"ג 885)". " אלא מאי, בענייננו אין חולק על חובתו של הנתבע, לשלם את החוב הפסוק בתיק ההוצאה לפועל, משנתקבלה החלטה כזו על ידי רשם ההוצאה לפועל, אשר ערעור עליה נדחה, משציין הנתבע בסעיף 10 לסיכומיו, כי על אף הגשת ערעור "המשמעות האופרטיבית של ההחלטה נותרה כפי החלטת רשם ההוצאה לפועל". הנה כי כן, מהאמור לעיל עולה כי, חיובו של הנתבע בחוב בתיק ההוצאה לפועל, נבע מהעובדה כי הלה לא פעל בהתאם להחלטת רשם ההוצאה לפועל, על כן, חויב הוא במלוא החוב של תיק ההוצאה לפועל, בסך של 36,539 ₪, כפי שציינו התובעים בסעיף 2.2 סיפא לסיכומיהם, טענה עליה חזר הנתבע בסעיף 9 לסיכומיו, וממנה עולה חיובו של האחרון בתשלום החוב בתיק ההוצאה לפועל. יחד עם זאת, ובמקום תשלום הסכום הנ"ל מכספיו הוא, פעל הנתבע להעביר את הסך הנ"ל מחשבונם של התובעים, כעולה מנספח ו' לכתב ההגנה, ובעשותו כן, פעל הנתבע בניגוד להחלטת רשם ההוצאה לפועל, אשר חייב אותו בתשלום החוב, כאמור, וזאת משלא מימש את העיקול שנתקבל אצלו, ללא הצדק סביר. העברת הסכום בו חויב הנתבע מחשבונם המשותף של התובעים, נעשתה שלא כדין, ככל וזו נעשתה בניגוד להחלטת רשם ההוצאה לפועל, אשר הטיל את החיוב על הנתבע. בע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "פס"ד בן עמי") נפסק: "בנק אינו רשאי לעשות בחשבון לקוחו ככל שיעלה על רוחו. כאשר בנק מבקש לחייב את חשבון הלקוח, עליו לבסס זכותו לעשות כן על הסכם בינו לבין הלקוח, או על הוראת דין. זאת ועוד: אפילו עומדת לבנק הזכות לקבל כספים מידי הלקוח, אין הבנק רשאי לעשות דין לעצמו, ולחייב את חשבון הלקוח - להבדיל מהגשת תביעה נגדו - אלא אם כן ישנה הוראת דין או הוראה בהסכם שבין הבנק לבין לקוחו, המאפשרת לבנק לחייב את חשבון הלקוח." בעניינו חיובו של הנתבע בתשלום החוב בתיק ההוצאה לפועל, מקורו בהחלטת רשם ההוצאה לפועל, ובמצב דברים זה, חיוב חשבונם המשותף של התובעים, הינו בטל מעיקרו, ככל והחיוב נעשה כאמור בהתאם להחלטת הרשם, בהתבסס על הוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, ולא מכוח צו העיקול שהוטל על חשבונם של התובעים. האם במצב דברים זה על הנתבע לשאת בתשלום חוב בתיק הוצאה לפועל, שאינו צד לו? במקרה דנן היה על הנתבע לפעול בהתאם להחלטת רשם ההוצאה לפועל בתשלום החוב, וככל שיש לו טענות כנגד חיובו בתשלום החוב, לפעול לגביית חוב זה אל מול התובעים, לרבות נטילת כספי הפיקדון אשר נותרו בחשבונם המשותף, ו/או הגשת תביעה נפרדת כנגדם. ב. האם פעל הנתבע כדין עת קיזז הסך של 26,650 ₪ מחשבונה החדש של התובעת 1, לטובת החוב בחשבון המשותף? כבר עתה אציין כי, משהגעתי למסקנה כי לאור החלטת רשם ההוצאה לפועל, היה על הנתבע לשלם לזוכה בתיק ההוצאה לפועל, את סכום החוב, מכספו שלו, ורק לאחר מכן לממש זכותו להשבת סכום זה מהתובעים, בין ע"י נטילת כספי הפיקדון, או ע"י הגשת תביעה נפרדת נגדם, אזי המסקנה המתבקשת הינה כי, גם הקיזוז שנעשה בחשבונה של התובעת 1, החשבון החדש, נעשה שלא כדין, ככל וביום ביצוע הקיזוז, יתרת החובה שעמדה בחשבון המשותף, אינה תולדה למעשיהם של התובעים, המקנה זכות לחיוב חשבונה החדש של התובעת, כפי שאבהיר להלן. מעיון בתנאי סעיף 9.3 למסמכי פתיחת חשבונה של התובעת 1, שנפתח ביום 10.11.08, דהיינו לאחר שהוטלו העיקולים על החשבון המשותף, לרבות העיקול המאוחר מחודש 10/2008, עליו חתומה האחרונה (נספח י"ב לכתב ההגנה), עולה כי "לבנק זכות חזקה, עיכבון, קיזוז ושעבוד, ללא צורך בהודעה מוקדמת, של כל זכות שלנו כלפי הבנק כנגד כל חבות שלנו ובכלל זה זכות או חבות שתימצא בחשבון ו/או בשאר חשבונותינו....". (ההדגשה שלי- א.ד.ש). אלא מאי, בניגוד לאמור בסעיף הנ"ל, הרי בחשבונה החדש של התובעת, לא הייתה, ביום ביצוע הקיזוז, יתרת חובה כלשהי, מה גם שהחוב אשר נוצר בחשבונם המשותף של התובעים, שבגינו קיזז הבנק סכומים מחשבונה החדש של התובעת, אינו תוצאה של ניצול מסגרת אשראי של התובעים, או משיכת יתר של האחרונים, המקנה לנתבע זכות קיזוז, אם כי בשל הפירעון אותו ביצע הנתבע, מהחשבון המשותף, בניגוד להחלטת רשם ההוצאה לפועל, אשר חייבה אותו בתשלום החוב בתיק ההוצאה לפועל, דבר אשר יצר כאמור, את יתרת החובה בחשבון המשותף, שבגינה בוצע הקיזוז מחשבונה של התובעת. על כן, במקרה זה, לא עמדה לנתבע כל זכות לקיזוז כספים שהם מחשבונה החדש של התובעת, ככל שהחיוב שנוצר בחשבון המשותף אינו תולדה למעשיהם של התובעים, אם כי בשל משיכת היתר שבוצעה על ידי הנתבע, שלא כדין, בעקבות מתן החלטת רשם ההוצאה לפועל בבקשה לפי סעיף 48 שהוגשה כנגד הנתבע. אוסיף בעניין זה ואציין כי, ככל שאין להחיל על התובעת 1, במקרה זה, הוראות מסמכי פתיחת חשבון עליהם היא חתומה, כפי שציינתי לעיל, אין להחיל עליה אף את הוראות סעיפים 54 ו 55 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), עליו מבקש הנתבע להסתמך בסעיף 24 לסיכומיו. זאת מהסיבה הפשוטה שאין מדובר בשניים שחייבים חיוב אחד, המקנה לנושה, דהיינו לנתבע/הבנק בענייננו, דרישת קיום החיוב משני התובעים כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ככל וחיוב זה לא נוצר ממעשיהם של התובעים, אם כי בשל העברת כספים מחשבונם המשותף לתיק ההוצאה לפועל, על ידי הנתבע, שלא כדין, בעקבות החלטת רשם ההוצאה לפועל, כספים שהיה על הנתבע, כאמור, לשלם. סיכומם של דברים לאור המבואר לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבע חייב, שלא כדין, את חשבונם המשותף של התובעים, בסכום שהטיל עליו רשם ההוצאה לפועל, בסך של 36,539 ₪ (נספח ו' לכתב ההגנה) במסגרת ההליך שהתקיים לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, כאשר את סכום זה היה על הנתבע לשאת , ולשם כך, נטל, שלא כדין, חלק מכספי הפיקדון של התובעת, בסך של 26,650 ₪ , אשר הועברו לכיסוי החוב שהצטבר בחשבון המשותף (נספחים ח' ו- ט' לכתה ההגנה). יחד עם זאת, לא הוכח בפני כי מקור החיוב בסך של 585 ₪ הינו תולדה של משיכת סכום הפיקדון, ככל ועד לתאריך 20.11.11, עמד חשבונה של התובעת ביתרת זכות בסך של 3,461 ₪. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, באופן חלקי, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים, כדלקמן: א. הסך של 26,650 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. ב. כן אני מחייבת את הנתבע בתשלום אגרת בית המשפט בסך של 365 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (5/3/12) ועד התשלום בפועל. ג. שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. מחדלצוויםהוצאה לפועל