התנגדות לביצוע שטר חוב שהוגש על ידי התובעים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים ביום 1/3/11 במסגרת תיק מס' 03-11474-11-2. עיון בשטר על פי חזותו מלמד, כי עסקינן בשטר חוב מיום 14/1/06 לביצוע הסכם שכירות של נכס מקרקעין הידוע כגוש 30325 חלקה 32 בשטח של 37 מ"ר הנמצא ברחוב ואדי אל ג'וז 6, ירושלים (להלן:"הנכס") שנמשך על ידי הנתבע לטובת התובע 2 ע"ס 4,000 דולר ארה"ב כאשר צויין על גב השטר, כי התמורה נתקבלה על ידי הנתבע ביום 31/1/06. ההתנגדות הועברה לבית משפט השלום בירושלים וביום 22/4/12 התקבלה ההתנגדות על דרך הכתב. 2. לטענת הנתבע, כפי שעולה מתצהירו התומך בהתנגדות, שטר החוב נמסר לתובע 2 כשטר ביטחון להסכם שכירות שנחתם ביום 31/1/06 ביניהם. לטענתו, הואיל ודמי השכירות שולמו במלואם הרי שעל התובע 2 היה להשיב לידיו את השטר. ואולם, התובע 2 טען, כי השטר נגנב ממשרדו בתלפיות. ביום 26/6/12 התיר בית המשפט הוספת התובע 2 כתובע נוסף בתיק וביום 29/7/12 הוגש כתב הגנה מתוקן במסגרתו הוספו הטענות כדלקמן: בחודש אוגוסט 2008 הנתבע קיבל מכתב התראה מעורך דין חסן והעתק מהחלטת ביה"ד השרעי בתיק 348/07, לפיה, נאסר על התובעים להתקשר בהסכמי שכירות או מכירה של הנכס. כמו כן, נאסר על התובעים לקבל דמי שכירות. נוכח החלטת בית הדין השרעי נאסר על הנתבע לשכור הנכס מהתובעים או להמשיך לשלם להם עבור דמי השכירות. בנוסף, ביום 1/9/08 נחתם הסכם שכירות חלופי עם הנאמן של הווקף לשכירות מגרש אחר בשטח 165 מ"ר. הנתבע שילם גם עבור שכירות נכס זה. הנתבע טוען, כי תשלום דמי שכירות לווקף פוטרת אותו מתשלומו לתובעים. 3. התובעים טוענים מנגד, כפי שעולה מתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידי התובע 2, כי הינם שותפים ובעלי זכות החזקה הבלעדית מכוח דיירות מוגנת בנכס. ביום 3/6/04 ערכו התובעים הסכם שכירות בלתי מוגנת עם הנתבע, לפיו, הנכס הושכר לו לתקופה בת 12 חודשים החל מיום 1/8/04 ועד ליום 30/7/05 כאשר בהסכם השכירות נכללה תקופת אופציה להארכת ההסכם עד ליום 30/7/06. ביום 31/1/06 נחתם הסכם שכירות חדש הזהה בנוסחו לחוזה השכירות הבלתי מוגנת הראשון לתקופה מיום 1/1/06 ועד ליום 1/1/07. להבטחת קיום תנאיו של חוזה זה חתם הנתבע על שטר החוב נשוא הליך זה. אף בהסכם זה נכללה תקופת אופציה להארכת ההסכם עד ליום 1/1/08. בתום תקופת האופציה (1/1/08) לא נחתם הסכם חדש והנתבע המשיך להשתמש בנכס לפי תנאי ההסכם השני ושילם את דמי השכירות כסדרם עד ליום 30/6/08. בתחילת חודש יולי 2008 הודיע הנתבע, כי אין עוד בכוונתו לשלם את דמי השכירות בטענה, כי המושכר אינו ראוי לשימוש. אי לכך ונוכח טענותיו שיפצו התובעים את המושכר. לטענתם, בשל השיפוץ סוכם בעל פה על העלאת דמי השכירות לסך של 1,600 ₪ דא עקא, כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות מאותו מועד ואילך. 4. ביום 29/3/09 התקיימה פגישה בה השתתפו התובעים והנתבע, זאת, על מנת להסדיר את חוב הפיגורים. לצורך כך, רשם הנתבע לפקודת התובעים 10 שיקים דחויים על סך 1,600 ₪ כל אחד ובסה"כ מסר שיקים בהיקף של 16,000 ₪ עבור תקופת שכירות מיום 1/7/08 ועד ליום 1/4/09 וזאת ברוח ההסכמה מחודש יולי 2008 שעיקרה העלאת דמי השכירות לסכום של 1,600 ₪ לחודש. נוכח ויכוח שהתגלע בין הצדדים בדבר ציון שטח המושכר בקבלה נטל הנתבע את השיקים מידי התובעים ועזב את המקום. בשל אי תשלום דמי השכירות, כאמור, הוגשה תביעה לפינוי מושכר שנדונה בתא"ח 29/10 בבית משפט השלום בירושלים. ביום 2/11/10 ניתן פסק דין לפינוי הנתבע מהמושכר. לאחר נקיטת הליכי הוצאה לפועל פונה הנתבע מהמושכר ביום 14/7/11. הנתבע לא שילם את דמי השכירות למן יום 1/7/08 ועד למועד הפינוי (14/7/11). בהתאם להסכם השכירות על הנתבע לשלם פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי המושכר לאחר תום תקופת השכירות בסך של 300 דולר ארה"ב ליום. בנוסף, נטען, כי הנתבע לא שילם ארנונה ו/או חשמל לתקופה ארוכה. 5. בתא"ח 29-10 דן בית המשפט בתביעה שהתנהלה בין הצדדים בנסיבות תיק זה כאשר הסעד שהתבקש שם היה פינוי המושכר (להלן: "ההליך דהתם"). לא הייתה מחלוקת בין הצדדים אודות העובדות כדלקמן: התובעים השכירו לנתבע שטח של כ-37 מ"ר באיזור התעשייה בוואדי ג'וז. השכירות הייתה בלתי מוגנת והחלה מיום 3.6.04 ואילך והתחדשה מעת לעת. הבעלים של השטח המושכר הינו הווקף. החל מיום 1.7.08 הפסיק הנתבע לשלם לתובעים את דמי השכירות. דמי השכירות הועמדו על סך 200 דולר ארה"ב ובתקופת האופציה היו אמורים לעלות בשיעור של כ-15%. כמו כן, דמי השכירות ישולמו בשקלים על פי שער הדולר ביום התשלום. אין אף מחלוקת בין הצדדים, כי בסמוך ליום 1/7/08 החל הנתבע לעשות שימוש בשטח נוסף של כ-165 מ"ר אשר לטענת התובעים אף הוא שייך להם. אין מחלוקת, כי נוכח התערבות משטרת ישראל הנתבע חדל מלהחזיק באותו שטח נוסף. במסגרת הליך דהתם העלה הנתבע, בין היתר, טענה זהה לטענתו בתיק זה, לפיה, אין הוא חייב בתשלום דמי השכירות וכי הוא לא הפר את הסכם השכירות, זאת, הואיל ולתובעים אין זכות במושכר וכי הוא שכר את השטח דנן וכן שטח נוסף של 165 מ"ר ישירות מן הבעלים, הווקף. במסגרת זו שטח הנתבע את כל טענותיו כפי שנטענו, כאמור, אף בהליך שבפני. בית המשפט בחן את טענותיו נוכח הראיות שהוצגו בפניו והגיע לכלל מסקנה, כי דין טענות הנתבע להידחות. בית המשפט דהתם קבע, כי הנתבע ידע אודות הסכם הפשרה אליו הגיעו התובעים עם הווקף ביום 23/11/08 כבר ביום 20/8/09. כלומר, לכל הפחות, במועד זה ידע הנתבע, כי התובעים הינם בעלי הזכויות בשטח בו הוא מחזיק. למרות זאת, מאז ועד מועד פינויו (14/7/11) לא שילם לתובעים את דמי השכירות המגיעים להם. 6. בדיון שמיעת ראיות שהתקיים בפני נחקרו הצדדים על תצהיריהם. אינני נותן אמון בעדותו של הנתבע. בעדותו סתר הנתבע את טענתו, כי שילם לתובע 2 את מלוא דמי השכירות במזומן (פרוט' בעמ' 6 שורה 11). כמו כן, הנתבע לא נתן תשובה מניחה את הדעת מדוע זה קבע פגישה עם התובעים ביום 29/3/09 לצורך הסדרת דמי השכירות שלא שולמו אם סבר, כי יש לשלם את דמי השכירות לווקף. הנתבע אישר כי לא שילם את דמי השכירות אף לווקף " היו בעיות ולא ידעתי למי לשלם אז הפסקתי לשלם"( פרוט' בעמ' 9 שורה 3 ). למרות עדותו של הנתבע, כביכול, כי שילם סכומים שונים עבור ארנונה ודמי שכירות לתקופה מסויימת לווקף לא צירף לתצהירו אסמכתאות בדבר התשלומים שטען ששילם ולא הציגם כראיות בתיק זה אלא באופן חלקי בלבד. הנתבע העיד, כי יצא מהנכס ביום 3/4/11 ( פרוט' בעמ' 9 שורה 6). כמו כן, הנתבע העיד, כי שילם 3,800 דולר ארה"ב בלבד כאשר, אף לשיטתו, היה אמור לשלם סך של 6,125 דולר ארה"ב לתקופה מחודש אוגוסט 2008 ועד לחודש אפריל 2011. באשר לתוקפו של ההסכם טען הנתבע "יש לי חוזה שכירות, אני לא מכיר בחוזה השכירות הזה, חוזה השכירות הזה היה לשנה, מבחינתי החוזה הזה תם תוקפו ב- 28.8.08 ולכן הם לא זכאים לפיצוי המוסכם מכוח החוזה" (פרוט' בעמ' 10 שורות 5-7 ). הנתבע אישר שלא שילם לתובעים אף את חודשים יולי אוגוסט 2008 בכך 800 ₪ כל אחד ( פרוט' בעמ' 10 שורות 9-12). התובע 1 נחקר על תצהירו בפני. הנני נותן אמון מלא בעדות התובע 1 אשר נתמכה אף בראיות חיצוניות. התובע 1 העיד, כי הינו שותף של התובע 2 בנכס. התובע 1 אישר בעדותו, כי הנתבע שילם את דמי השכירות עד ליום 30/6/08 (פרוטו' בעמ' 13 שורה 11) וכי הנתבע שילם לו ארנונה בסך 500 ₪ בפעם האחרונה ביום 20.5.08. במהלך עדותם, הציגו התובעים מסמכים המעידים, כי בידם התנהלות חשבונית מסודרת וכי כל תשלום והוצאה נרשמים באופן מסודר. 7. עניינו של ההליך שבפני הינו בשטר החוב שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל ביום 1/3/11. כאשר פסק הדין בהליך דהתם הורה על פינויו של הנתבע עד ליום 30/12/10 וכאשר הלכה למעשה הנתבע עצמו מודה, לשיטתו, כי התפנה מהנכס רק בחודש אפריל 2011. די בנתונים אלה, כדי להגיע לכלל מסקנה, כי הנתבע הפר את חיוביו על פי הסכם השכירות וכי חיובים אלה, למצער, בגין 16 חודשי שכירות ועשרים יום (מיום 20/8/09 ועד ליום 30/12/10) והפיצויים המוסכמים, לכל הפחות, מיום 30/12/10 ועד לחודש אפריל 2011 - עולים הם על סכום שטר החוב. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי ביום יום 29.3.09. נערכה פגישה בין הצדדים במהלכה משך 10 שיקים ע"ס 1,600 ₪ כ"א לטובת התובעים אשר לאחריהם נטל אותם מידיהם. לכל צד קיימת גירסה שונה לנסיבות הפגישה ואולם, די בעצם קיומה של הפגישה בכדי לסתור טענת הנתבע לכך כי מחודש אוגוסט 2008 התנהל מול הווקף. הנתבע אף לא טרח לזמן לעדות את נציג הווקף ואי הבאת עד מטעמו משמשת כנגדו. יתרה מכך, כאמור, התובעים עשו עליי רושם כי הינם מסדירים את ענייניהם באופן מסודר ובכתובים. אין בידי לקבל גירסתו של הנתבע, לפיה, השיקים ניתנו עבור שכירת השטח הגדול יותר שכן, היא אינה מתיישבת עם מבחן השכל הישר. שכן, עיון בראיות מלמד, כי התובעים דאגו להחתים את הנתבע על הסכמי שכירות מעת לעת בכתב. לו היה מדובר בפגישה לצורך שכירת נכס נוסף הרי שניתן היה לצפות להסכם בכתב. כמו כן, אין בידי לקבל טענת הנתבע, כי הואיל ובתקופה הרלבנטית לא היה הסכם בכתב לא ניתן לחייבו. סעיף 19 (א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, עוסק בסיום השכירות מקום בו הצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות. במקרה דנן, אין חולק, כי בתחילת שנת 2008 המשיכו הצדדים לקיים את ההסכם, זאת, לאחר תום תקופת השכירות והאופציה כפי שצויינו בהסכם השכירות והפרת הנתבע החלה רק לאחר שישה חודשים. משכך, בהיעדר ראייה סותרת אחרת, ניתן לקבוע, כי הצדדים הסכימו בהתנהגותם להמשך תוקפו של הסכם השכירות על תנאיו. טענת הנתבע לסיכול ההסכם בשל התערבות הווקף, כפי האמור לעיל, לא הוכחה כדבעי ומכל מקום, אין בה כדי לפגוע בתנאי ההסכם המתייחסים, בין היתר, למקרה של הפרתו הפרה יסודית. אי תשלום דמי השכירות מחד ואי פינוי הנכס מאידך בהתאם לפסק הדין מהווים באופן מפורש ומוחלט הפרת ההסכם המקנה לתובעים זכות לפיצויים מוסכמים. יוער, כי אומנם, נראה, ששיעור הפיצוי המוסכם בין הצדדים שהועמד על סך 300 דולר ארה"ב ליום איחור הינו בלתי סביר יחסית לדמי השכירות החודשיים העומדים ע"ס 200 דולר ארה"ב, ובהתאם להוראות סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, רשאי בית המשפט להפחיתו אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. אולם, זאת, יש לבחון במסגרת הליך משפטי נפרד. ברם, אף לו יופחת סכום זה באופן ניכר, הרי שברי, כי יהא בו די כדי לעמוד בסכום שטר החוב. 8. נוכח האמור- הנני דוחה ההתנגדות ומחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 24,448.12 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/3/11 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב הנתבע לשאת בהוצאות משפט בסך 4,500 ₪. שטר חובחובהוצאה לפועלשטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר