תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעים ממושכר שבבעלות התובע משלא שלמו את התשלומים בהם חוייבו בפסק דין שניתן בתביעת פינוי קודמת שהוגשה כנגדם ובאי עמידה בתשלום דמי השכירות החודשיים. תמצית טענות בעלי הדין: ביום 25.1.11 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין בעלי הדין בתביעת פינוי מהמושכר שבבעלות התובע בו מתגוררים הנתבעים בת.א. 2941/07 לפיו היה על הנתבעים לשחם לתובע סך של 100,000 ₪ כמופרט בהסדר שקבל תוקף של פסק דין ע"י כב' השופטת ש' רנר (נספח לכתב התביעה, להלן-"פסק הדין הקודם"). התובע טוען כי הנתבעים נמנעו מתשלום שני התשלומים האחרונים בסך 7,000 ₪ כל אחד ובסך הכל בסך של 14,000 ₪ כמתחייב בפסק הדין הקודם. בנוסף, לא שלמו הנתבעים את דמי השכירות החודשיים בסך של 150 דינר עבור חודשים נובמבר 2011 ועד אפריל 2012. בכך, הפרו הנתבעים את פסק הדין הקודם ולפיכך, קמה לתובע הזכות לפי פסק הדין הקודם להמשיך בהליכי הפינוי. התובע הוסיף וטען כי מעבר להפרה של פסק הדין הקודם קמה לו זכות לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר להביא לפינוי הנתבעים מהמושכר משלא שלמו את החוב לדמי שכירות ואת דמי השכירות החודשיים. פניות של התובע לנתבעים להסדיר את חובם לא נענו בחיוב ולפיכך, מתבקש סעד של פינוי וסילוק יד של הנתבעים מהמושכר. הנתבעים מכחישים כי הפרו את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. התובע, בא לדידם לידי טעות בחישוב התשלומים לפי פסק הדין הקודם בהתעלמו מתשלום בסך של 22,000 ₪ ששולם על ידם בתיק הוצל"פ 03-16549-06-6. הואיל ואין חולק כי הם שלמו 86,000 ₪ בתשלומים חודשים בסך 7,000 ₪ כל אחד ובצירוף התשלומים ששולמו כבר במסגרת תיק הוצל"פ כמובא לעיל, נימצא כי שולם לתובעת סך של 108,000 ₪. זאת ועוד, הם שילמו כמוסכם את דמי השכירות לתובע אך החל משנת 2012 סרב התובע לקבל את דמי השכירות מחמת המחלוקת ביניהם אם נפרע החוב בסך של 14,000 ₪ לפי פסק הדין הקודם. התובע, התנה את קבלת דמי השכירות בתשלום מקדים של הסכום השנוי במחלוקת ולכך, הם סרבו. לאור האמור בקשו כי תידחה התביעה. בהתאם להסכמה דיונית שניתן לה תוקף של החלטה ביום 20.3.13 לא נשמעו עדים ופסק הדין יינתן על פי כתבי הטענות ולאחר שהוגשו הסיכומים . דיון ומסקנות: בהתאם להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין סכום החוב של הנתבעים לתובע בגין דמי השכירות עד לחודש ינואר 2011 ועד בכלל הועמד הסכום לצרכי פשרה על סך של 100,000 ₪ (עמ' 1 שורות 9-10 לפסק הדין הקודם ). בעת שניתן פסק הדין הקודם היה ידוע לצדדים כי שולם כבר בתיק הוצל"פ סך של 18,000 ₪ (סעיף 3א לסיכומי התובעת, סעיף 13 ו- 18 לסיכומי הנתבעים , עמ' 3 שורה 17 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.2013). אין חולק וכפי שעולה מעיון בפרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת שהנתבעים לא טענו בדיון כי שולם כבר תשלום בסך של 18,000 ₪ במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח לאור חיוביהם בהליך אחר, בת.א. 9361/03 ולפי פסק דין שניתן בו ע"י כב' השופט סובל. הנתבעים טוענים (בסעיף 22 לסיכומיהם) כי היעדר אזכור בדיון בנוגע לתשלומים ששולמו כבר בתיק ההוצל"פ , הוא מחדל של באי כוח הצדדים ואין לפרש אותו לרעת הנתבעים ואילו התובעים דוחים זאת וטענים כי הסכם הפשרה מחייב ככתבו כלשונו ואין לקזז מהחיוב את הגבייה בתיק ההוצל"פ. פסק דין שניתן בהסכמה הוא "הסכם מחייב שהוראותיו נוצרו ועוצבו ע"י הצדדים" (ע"א 01/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה בע"מ נ' שרייבר ואח' פ"ד מז(2)441, 451) ויש לו שני פנים. האחד, הסכמות הצדדים והאחר, הגושפנקא של השופט לאותן הסכמות (י' זוסמן, סדרי דין האזרחי, עמ' 787 ). הנתבעים, לא טוענים כנגד תוקפו של ההסכם כי אם טוענים כי בכוונתם היה לקזז מחיוביהם לפי ההסכם ופסק הדין, תשלומים ששלמו מוקדם ביותר, בסך של 18,000 ₪ במסגרת תיק ההוצל"פ. ככל שבקשו הנתבעים לבצע קיזוז או הפחתה כאמור היה עליהם לכלול זאת בהסכם הפשרה ובפסק הדין לפיו הוא אושר. נכונים הדברים בפרט משנרשם בפרוטוקול כי הצדדים הגיעו להסכמות לצרכי פשרה על תשלום בסך של 100,000 ₪ בעת שידוע להם על תשלומים שנגבו מהם ו/או על ניהול תיק הוצל"פ כנגדם במסגרתו מבוצעת גבייה מהם, מבלי שטרחו לציין בהסכם הפשרה כי תבוצע הפחתה מחיובם לפי שיעור הגבייה בתיק ההוצל"פ. יתירה מכך, בפסק הדין נקבע הסדר התשלומים המגיע למלוא סכום התשלום עליו הוסכם מבלי שנירשם והוסכם כי תהיה הפחתה בשל גבייה במסגרת תיק ההוצל"פ. הסכום לגביו התחייבו עמד ע"ס של 100,000 ₪ ונקבע כי 30,000 ₪ ישולמו עד 28.2.2011 והיתרה בסך של 70,000 ₪ תשולם ב- 10 תשלומים חודשיים עוקבים ושווים החל מתאריך 28.3.2011 ועד 28.12.2011. בכך יש כדי לסתור את טענת הנתבעים לפיה הזכות להפחתה נשמטה מחמת אי שימת לב ואין ללמוד מההסכם כי היתה הסכמה בנדון ולהיפך, צירוף הסכומים בכל תשלום לגביו התחייבו, מעיד על חובתם לשלם לתובע 100,000 ש"ח ללא הפחתה בגין גבייה אחרת מהם. יובהר, כי הנתבעים עצמם, לא מתכחשים להסדר התשלומים (סעיף 12 לסיכומים) וגם בהתאם לכך, יש לדחות את פרשנותם לפיה שני תשלומים בסך כולל של 14,000 ₪ יקוזזו מתשלומים ששולמו בתיק ההוצל"פ , עובר למתן פסק הדין הקודם. תימוכין לכך מצאתי בהסכמות לפיהן נקבע בפסק הדין כי רק לאחר סיום מלוא התשלומים בהתאם להסדר , יסגרו תיקי ההוצל"פ שנפתחו בעקבות ת.א. 9361/03 ות.א. 30385-05-10. דווקא אזכור אותם הליכים ותיקי הוצל"פ ,יש בו כדי להוכיח כי עניינם של אותם תשלומים בתיקי ההוצל"פ, לא נשמט מעיני הנתבעים ועל דעת הצדדים הוסכם למרות זאת כי התשלום יהיה בסך כולל כמובא לעיל, ללא הפחתה בגין גבייה שנעשתה בתיקי ההוצל"פ. בדומה לכך ניתן ללמוד מההוראה בהסכם הפשרה לפיה "התשלומים ישולמו לתובעת באמצעות עו"ד אביעד" מבלי שנאמר כי חלק מהתשלום ישולם מהגבייה שהיתה בתיק ההוצאה לפועל. בהתאם לאמור, אני קובעת כי הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין חייב את הנתבעים ונדחית פרשנותם וטענתם לפיה קמה להם הזכות להימנע מביצוע מלוא התשלומים ועריכת קיזוז מחיובם בפסק הדין, בגין תשלומים ששלמו קודם למתן פסק הדין. הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התובע סרב לקבל מהם תשלומי דמי שכירות בהתנותה את קבלתם בתשלום קודם לכן , של יתרת החוב לפי פסק הדין הקודם. משלא נשמעו ראיות בהתאם להסכמה הדיונית ובהיעדר כתב תשובה לכתב ההגנה המכחיש כי היה סירוב כאמור אני קובעת כממצא עובדתי כי התובע סירבה לקבל את דמי השכירות ולא נסתרה טענת הנתבעים לפיה הם פנו לתובע על מנת לשלם את דמי השכירות. בהתאם לאמור בחנתי את זכותו של התובע להביא לסילוק יד של הנתבעים מהמושכר. פסק הדין הוקדם קבע במפורש כי אם הנתבעים לא יעמדו בהסדר התשלומים, ניתן יהיה להמשיך בהליכי פינוי מהדירה וכי הנתבעים, יידרשו לפנות את הדירה תוך 30 יום מהמועד שנקבע לביצוע התשלום (עמ' 1 לפרוטוקול בת.א. 2941/07 שורות 16-18). בהתאם לכך, משקבעתי כי לא שולם מלוא סכום החוב כאמור בפסק הדין הקודם, קמה לתובע הזכות לדרוש את פינוי הנתבעים מהמושכר. כמו כן, בהתאם לסעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן - "החוק") בהעדר תשלום דמי שכירות באופן מתמשך קמה עילת פינוי. בה בשעה, יש להתחשב בנסבות אי העברת דמי השכירות החודשיים מחמת סירובו של התובע לקבלם שכן, היה בידו לקבל אותם ובד בבד לתבוע את פינוי המושכר לנוכח אי קיום פסק הדין הקודם. הנתבעים טענו לראשונה במסגרת הסיכומים כי בנסיבות העניין יש להעניק להם סעד מן הצדק (סעיף 24 לסיכומים). ככלל, שוכר בעל זכות כדייר מוגן, חייב לבקש במפורש בכתב ההגנה כי יינתן לו סעד מן הצדק (ד' בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה עדכון 5 , עמ' 172). למרות זאת הלכה פסוקה היא כי יכול שיינתן מתן סעד מן הצדק גם אם התבקש לראשונה במסגרת הסיכומים ונקבע: "ככל אימת ששיקולי הצדק, שעלו מהנסיבות לגופן, הצדיקו את מתן הסעד, לא ראה בית המשפט בפגם הפורמאלי הפרוצדוראלי של אי-בקשת הסעד מכשול להענקתו" (ע"א 76/81 מנחם בוקובזה נ' דוד שירי 4.8.83 וראו גם ע"א 116/65 יעקב לנציאנו ו-יוסף בזיני נ' יהודה יפה ו-גבריאל שם-טוב , פ"ד יט , עמ' 122, 128). אין ללמוד מכתבי הטענות של הנתבעים כי הימנעותם מלבקש את הסעד הנדון נעשתה כצעד טקטי להשגת יתרון דיוני והשתכנעתי כי הדבר נעשה בשגגה מחמת מחדל בהגשת כתב ההגנה במתכונתו. לא קופחה זכותם של התובעים לטעון בשאלת מתן סעד מן הצדק שכן, לפי החלטתי מיום 18.9.13 ניתנה להם הזדמנות להגיש סיכומי תשובה בשאלה הנידונה (ראו עא(י-ם) 5267/04 שטייסל יחזקאל נ' משה רוזנפלד 20.12.04; רע"א 5071/12 ט.ד.י (עיצוב טקסטיל בינלאומי) בע"מ נ' אבשלום נג'י 24.7.12). בהתאם לאמור אני קובעת כי אין למנוע מהנתבעים שתיבחן שאלת זכותם למתן סעד מן הצדק למרות שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה. סעד מן הצדק : סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר קובע: "על אף קיומה של עילת הפינוי, רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי, באם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו". סעד מן הצדק ניתן על פי דיני היושר ולפיכך, הוא נתון לשיקול דעתו של בית המשפט במימושו. על בית המשפט, להיענות למתן סעד מן הצדק אם שוכנע שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208). הלכה היא שיש להעניק סעד זה בצמצום, על מנת שלא יהפוך היוצא מן הכלל לכלל (ע"א 10308/06 רבקה שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי 28.10.09) בפרט לאור זכותו הקניינית של בעל הבית הטעונה הגנה. בהתאם לאמור, בבחינת הזכות יש להידרש ולהתחשב בנסיבות האישיות של הדייר ויש לאזן בין הפרותיו של השוכר מחד גיסא, ותוצאות הפינוי מאידך גיסא (ע"א 143/55 דוד היזנר נ' שלמה קילנסקי, פ"ד י"א (1) 17,23). 18. אין לשלול מבית המשפט מתן פתרונות ביניים, במקרים בהם הוא סבור כי יש צורך בהם לפי נסיבות העניין . "יש לאפשר לבתי המשפט לבחור גם דרך אמצע, מעין שביל זהב, לילך בה. ברי, כי לא ניתן להגדיר ולגדור מראש את קשת האפשרויות והדברים תלויי מקרה ומקרה. במישור העקרוני, לא זו בלבד שאין לשלול מראש פתרונות ביניים, אלא ייתכנו מקרים בהם פתרונות הביניים יהיו מחויבי המציאות, וליתר דיוק, מחויבי הצדק" (רע"א 9064/11 עוזי קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה)(] 19.2.13 בסעיף כא. לפסק הדין מפי כב' השופט א' רובינשטיין). 19. הפסיקה מנתה מספר שיקולים שלאורם יש לבחון מתן הסעד ובכללם סווג השימוש במושכר. המושכר, משמש למגורי הנתבעים ונקבע בפסק הדין שניתן בתביעה קודמת שהגיש התובע כנגדם (ת.א. 9361-03 ) כי הנתבע 1 רשאי להתגורר בדירה עד אחרית ימיו עם בני משפחתו בכפוף לתשלום דמי שכירות מבלי שיהא בכך כדי להקנות לו זכות כדייר מוגן (סעיפים 2 ו-7 לפסק הדין, נספח א' לסיכומי הנתבעים). בכך אין אמנם כדי למנוע את פינויו היכן שהפר את חובותיו באי תשלום דמי שכירות אך יש לבחון את ההפרות, לפי משכן וחומרתן. 20. עסקינן בהפרה חוזרת של הנתבעים באי תשלום דמי שכירות ובאי קיום פסק הדין בנוגע להפרש החוב הקודם ובכך, יש כדי לצדד בטענות התובע כי אין להעניק לנתבעים סעד מן הצדק. מאידך, אין להתעלם מתשלום החלק הארי של החוב ומהפרשנות , השגויה אמנם של הנתבעים לפסק הדין הקודם אותה דחיתי. שכן, הנתבעים, לא התעלמו מחיוביהם בפסק הדין הקודם והמחלוקת היא מחלוקת כנה ובנוגע ליתרת חוב בסכום לא גבוה כאמור ברישא של פסק הדין. על כך ניתן גם ללמוד מהמשך העברת תשלומי דמי שכירות לתובע, אשר מאן לקבלם. ברע"א 359/88 הרי שטרנפלד נ' עזבון המנוח באובן חסון ז"ל 18.1.84 קבע השופט ברק: "כאן נזכיר רק כי המגמה העולה פסיקתו של בית משפט זה בנוגע למתן סעד מן הצדק בשל פיגור בתשלום דמי שכירות היא כי אם אי התשלום הוא תוצאה של שגגה, טעות או מקרה בלתי צפוי מראש יזכה הדייר לסעד....כאשר אי התשלום הוא תוצאה של פעולה מתוכננת מראש, שיטתית, הולכת ומתמשכת הנטיה תהיה שלא להעניק את הסעד...". יחד עם זאת כפי שנקבע ברע"א 9064/11 עוזי קיסלביץ נ' הנסי פופורטיס לימטיד (שם , סעיף יג לפסק הדין בציטוט מפסק הדין של השופטת בן פורת מע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירליס) "מבית משפט זה צריך ...לצאת קול המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב , לבל יטעו לחשוב , שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר...". 21. הנתבעים לא קבלו סעד מן הצדק במסגרת התביעות הקודמות . לפיכך, לא עסקינן במתן סעד מן היושר פעם נוספת, מבלי שידעו לכבד סעד דומה שניתן להם בעבר. כך גם, אין להתעלם מהיותם אנשים פרטיים המתגוררים במושכר ישן, מאז שנות ה-50 אל מול הקדש, שלא טען לצורך שלו במושכר על מנת לשכן בו דיירים אחרים קשיי יום. 22. סיכומם של דברים , לאחר ששקלתי ואיזנתי בין זכותו של בעל הבית - התובע שיכובד פסק הדין הקודם ולא יידרש חדשות לבקרים לנקיטת הליכים משפטיים בגין הפרות של החוק מצד הנתבעים באי תשלום דמי שכירות ומנגד לאור נסיבותיהם של הנתבעים וטיבן של ההפרות , אני מורה לנתבעים לפנות את המושכר ולסלק את ידם ממנו תוך 60 יום מהיום אלא אם כן יעמדו בתנאים הבאים אותם אני קובעת מכוח סמכותי לפי סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר: תשלום בסך של 14,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד החיוב לפי פסק הדין בתביעה הקודמת ועד מועד התשלום בפועל. תשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 150 דינר ירדני לחודשים נובמבר 2011 ועד אפריל 2012 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. פיצוי לתובע בסך של 30,000 ש"ח בגין אי תשלום יתרת חוב לדמי שכירות משנים עברו במועד שנקבע בפסק הדין הקודם. 23. אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עו"ד לתובע בסך של 10,000 ₪ בלבד, בהתחשב בהסדר הדיוני. 24. התשלומים ישולמו ע"י הנתבעים, ביחד ולחוד, תוך 30 יום מהיום למעט התשלום האמור בסעיף 22.ג. שישולם תוך 60 יום מהיום. פינוי מושכרתביעת פינויפינוי מקרקעיןשכירותפינוי