תביעה שהוגשה לקבלת דמי שכירות עבור חודשים פברואר 2010 עד אפריל 2010 , סך הכל עבור 3חודשים, מאת הנתבע אשר שכר דירה בבעלות התובעת ובעלה ברחוב עין נטפים 14/3 באילת (להלן: "הדירה"). 2. תחילתה של תביעה זו בשתי בקשות לביצוע שהוגשו בלשכת ההוצאה לפועל, האחת, בגין שיק על סך 4,200 ₪, זמן פירעון 10/2/10 והבקשה הנוספת על שני שיקים נוספים על סך 4,200 ₪ כל אחד שזמן פרעונם בין 10/3/10 עד 10/4/10. 3. הנתבע הגיש התנגדויות לביצועם של השיקים. ההתנגדויות התקבלו והדיון בעניינן אוחד והתיק המאוחד הועבר לבית משפט זה והתביעה התבררה בהליך של סדר דין מהיר. 4. טענות התובעת בתצהירים שהוגשו מטעם התובעת ובעלה, נטען שבין הצדדים נחתם הסכם שכירות להשכרת הדירה ל - 12 חודשים ביום 7/7/09 וההסכם חודש ביום 9/6/11 והוסכם כי דמי השכירות יעמדו על סך 4,200 ₪ (להלן: "תקופת השכירות השנייה") בהתאם להסכם נקבע שהנתבע ישלם דמי שכירות ללא אופציית יציאה מוקדמת. בנוסף, נטען שהנתבע פנה לבעלה של התובעת במהלך תקופת השכירות השנייה וביקש לעזוב את אילת ובעלה של התובעת (להלן: "מר שושנה") הסכים לכך בכפוף למציאת שוכר חלופי שיאושר על ידו. לטענת התובעת החלו להגיע שוכרים פוטנציאלים אשר טענו שהדירה מטונפת ומוזנחת. כן נטען שהנתבע לא אפשר לשוכרים להיכנס לנכס ולאחר כחודש וחצי ביקש שוב לעזוב ומר שושנה נאלץ להעלות מודעה על כך לאתר יד 2. לטענתה, הנתבע הודיע שמצא שוכרים ונציג מטעם התובעת נפגש עם השוכר אלא שסרבה להשכיר לו הדירה בהעדר ערבויות. כן טענה התובעת שבסופו של יום עזב הנתבע את הדירה והשאיר מפתח אצל חבר שלו שהינו מתווך והמתווך אמר למר שושנה שיש לו שוכרים פוטנציאלים אך לא ניתן להשכיר הדירה ללא חשמל ומאחר והיא מטונפת. משכך, נאלצו התובעת ובעלה להגיע לדירה ולנקות אותה , ולחברה לחשמל, והגישו תביעה זו. בסיכומים נטען כי נסתרה עדות הנתבע והעדים מטעמו אינם מהימנים ואף נטען שהעדים קיבלו כסף בטרם עדותם בבית המשפט, ומשכך יש לקבל את התביעה. 5. טענות הנתבע מנגד טען הנתבע כי מדובר בתביעה שדינה להידחות. לטענתו נוכח גירושיו נאלץ לעזוב את העיר אילת וביקש לעזוב את הדירה. לגרסתו ועל פי זכרונו אפשר לו אחד מסעיפי החוזה לסיים את חוזה השכירות תוך כדי מציאת שוכר חלופי שיהיה מקובל על המשכיר. משכך, החל לחפש דיירים חלופיים אולם התובעת שאינה מתגוררת בעיר אילת סירבה לכל דייר חלופי ללא נימוקים ענייניים. כך טען שביום 25/1 מצא דייר בשם מועלם משה אשר רצה לשכור הנכס אך התובעת סירבה לכך ואף הסמיכה את אחיה לבחון דיירים חלופיים. לגרסתו, לאחר שלילת הדייר הראשון שילם למתווך למצוא דיירים עבורו והוא מצא שני דיירים חלופיים אולם מר שושנה סירב לקבלם ובכלל זה סירב לקבל ביום 19/2/12 דייר חלופי בשם מר רפאל יצחק ומשנוכח שלא יהיה בידו לספק את התובעת עזב את הדירה ושלח את המפתחות לדירתה. בסיכומיו הוסיף וטען הנתבע שהתובעת פעלה בחוסר תום לב שכן הוא עשה מאמצים על מנת לקיים את חלקו בהסכם. כן טען שלא הוצגו ראיות נדרשות מצד התובעת ואין ליתן משקל רב לעדויות התובעת ובעלה ונטען שהשכר שהופקד בבית המשפט עבור שכר העדים אינו מספיק מאחר והם מגיעים מאילת ומשכך נאלץ לשלם להם בטרם התייצבו לדיון. 6. דיון המדובר בתביעה שהועברה להליך של סדר דין מהיר ומשכך ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 214 טז' (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי שכן אין בפסק הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור. אכן, בהתאם לטענות התובעת אין בהסכם כל הוראה המתייחסת למצב בו הנתבע מפסיק את ההסכם בטרם הסתיים. עם זאת ובניגוד לטענת התובעת, בתצהירו מיום 29/3/12 ציין הנתבע שמדובר בעובדה הזכורה לו שכן לא עיין בהסכם מאחר ואינו בחזקתו. משכך , לא מצאתי מקום ליתן משקל כלשהו לעובדה זו. בנוסף, גם מר שושנה, אשר היה הרוח החיה מאחורי ההתקשרות עם הנתבע וניהול משא ומתן עם שוכרים פוטנציאלים ציין כי הסכים שככל שהנתבע ימצא שוכר חלופי שיאושר על ידו, יסכים להחלפת דיירים. לפיכך, די בהסכמת מר שושנה בכדי להחיל הסכמה זו לתוך ההסכם, הגם שאינה מצוינת באופן מפורש בהסכם ומשניתנה הסכמה היה על התובעת ובעלה לנהוג בהתאם להסכמה זו. כך גם יש ליתן הדעת להוראות סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א- 1971, לפיה: השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר או להשכירו בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר; אולם אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים או התנה את הסכמתו בתנאים בלתי סבירים, יהיה - (1) בשכירות מקרקעין — רשאי השוכר לעשות את העסקה בלי הסכמתו של המשכיר; (2) בכל שכירות - רשאי בית המשפט להרשות את העסקה בתנאים שייראו לו; ובשכירות של מקרקעין רשאי בית המשפט לעשות כן על אף האמור בחוזה השכירות. לעניין זה גם חלות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, הקובעות שבקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. משכך, משכיר אינו יכול לסרב או להתנות את ההסכמה בתנאים בלתי סבירים ועליו לקיים את ההסכם בתום לב. 7. בעניין הנדון העידו מספר עדים מטעם הנתבע. כך העיד מר משה מועלם שציין שביקש לשכור את הנכס. בעדותו, העיד מר מועלם שהסכים להביא שיקים למר שושנה אך ביקש להביא השיקים ולהחליפם בשלב יותר מאוחר בתשלום מזומן (ראו עמ' 12 לפר' שורות 21-22). לפיכך, ניתן היה להניח שבעניינו עלול היה להיווצר חשש בנוגע לתשלום לנוכח העובדה שביקש כל פעם להחליף את השיקים וביקש שאלו לא יופקדו בבנק ואין בעובדה שמר שושנה סירב לקבלו כדייר בכדי לקבוע, שהתנהל בחוסר תום לב. עם זאת, לא כך בנוגע לשוכר הנוסף מר רפאל יצחק שהעיד בפני. מר רפאל טען שביקש לשכור את הדירה לאחר שהגיע אליה דרך העיתון ואף ציין שנסע יחד עם אשתו וילדיו לראות הדירה וקיבל את פרטי בעל הנכס מאת הנתבע. העד העיד שהוא עובד כיום וכך גם אשתו. לגרסתו, עבד תמיד ומעולם לא היו לו מגבלות על חשבונו. לטענתו, פנה למר שושנה ואף קבע להיפגש עימו אלא שמר שושנה לא הגיע לפגישה. מר שושנה טען כי לא זכר שדיבר עם העד אלא טען שהנתבע אמר לו שיש אדם שרוצה לשכור וכאשר שוחח עימו בטלפון ושאל אותו אם יש לו שיקים ונענה בשלילה, סרב לקבלו. עדותו של מר יצחק רפאל הייתה אמינה, עקבית ולא מצאתי מקום להטיל בה כל דופי ומשכך אני מקבלת את גרסתו לפיה פנה למר שושנה וקבע עימו להיפגש וזה לא הגיע. חיזוק לעדות זו ניתן למצוא בעדותו של מר רפי ביטון, מתווך במקצועו (להלן: "המתווך") אשר העיד כי קיבל מפתח מהנתבע ואף פנה למר שושנה שביקש לדעת אם ייאלץ לשלם לו שכר טרחה וכאשר הודיע לו כי לא יידרש לשאת בשכר טרחה הסכים מר שושנה שיביא שוכרים פוטנציאלים לנכס. טענת המתווך כי מצא דיירים חלופיים לא נסתרה וכך גם טענתו כי הפנה משפחה שרצתה להיכנס לדירה וכשפנה למר שושנה ולא הצליח להשיגו אף נתן למשפחה את פרטי מר שושנה על מנת שיפנו אליו בעצמם. לגרסתו, אומנם תחילה הדירה היתה במצב לא ראוי ולכן דאג להכניס צבעי על מנת שיצבע אותה. עדות זו משתלבת עם עדותו של מר שושנה אשר העיד כי המתווך אמר לו שהוא מנסה לשכנע את הנתבע לצבוע את הבית. אשר על כן, ובהיעדר הסבר סביר לאי ההיענות מצד מר שושנה להיפגש עם דיירים פוטנציאלים שפנו אליו והופנו אליו, לא מצאתי מקום להעדיף גרסתו לעניין פניות לשכור הדירה . 8. אומנם, ב"כ התובע ציינה שהעדים אינם מהימנים שכן קיבלו שכר עבור התייצבותם בדיון שבפני ואף שולמו הוצאותיהם אלא שאין דעתי כדעתה. המדובר בעדים המתגוררים באילת שצריכים להגיע מאילת ולהעיד בבית משפט השלום באשדוד. משכך, אך ברי שהנתבע יישא בתשלום עבור טיסותיהם למרכז ויישא בהוצאות הללו מבעוד מועד. בנוסף אין בעובדה שהנתבע שילם לעדים סך של 600 ₪ עבור יום העדות בכדי להטיל דופי במהימנותם שכן אין מדובר בסכום חריג ובהתחשב בכך שלנוכח עדותם נאלצו לקחת יום חופש מלא מעבודתם. העדים ציינו ברב הגינותם את הסכום שקבלו עבור העדות והמתווך גם העיד כי לו לא היה מוזמן דרך בית המשפט, לא היה מגיע לדיון. בנסיבות אלו, ולאחר ששמעתי העדים עדיפה עדותם על פני עדותו של מר שושנה. אשר על כן, אין ליתן כל משקל לעובדה שהוצאות העדים שולמו מראש על ידי הנתבע, טרם הגעתם לדיון. משכך, אני קובעת כי הוכח די הצורך שהנתבע פנה למתווך על מנת להשכיר הדירה. בנוסף, הדירה פורסמה לצורך השכרתה ודיירים פוטנציאלים פנו לבעלה של התובעת ודי בכך כדי לקבוע שלא היה הצדק סביר לאי קבלת הדיירים כדיירים חלופיים. לכן, משהוכח שהנתבע פעל די הצורך על מנת למצוא דיירים חלופיים שישביעו את רצון התובעת, עובר הנטל לתובעת להוכיח כי מדובר בדיירים שאינם עומדים בדרישות של משכיר סביר. התובעת לא הציגה בפני כל ראיות המצדיקות הטלת דופי בדיירים הפוטנציאלים שפנו אליה. התובעת ובעלה שאינם מתגוררים בעיר אילת הסמיכו את מר אליעזר דנן, אחי התובעת, להיפגש עם הדיירים הפוטנציאלים והוא נפגש עם זוג אחד וטען שאין להם ערבויות מספקות. התובעת לא טרחה לזמן את מר דנן ללא כל הסבר מניח הדעת, המדובר בעד רלוונטי אשר יש בעדותו בכדי לפרט באשר להתרשמותו בנוגע ליכולותיהם הכלכליות של הדיירים שפנו אליו. כבר נקבע לעניין זה שנסיון החיים מלמד שכאשר יש לאדם עד אשר יש בעדותו בכדי לתמוך בגרסתו, הוא ידאג לזמנו לבית המשפט על מנת שימסור גרסתו ומשנמנע מלעשות כן, ניתן להסיק שלו הובא העד, יש בעדותו בכדי לסתור גרסת הצד שנמנע מלזמנו. משכך, נקבע שאי זימון עד רלוונטי מקימה חזקה לפיה עדותו פועלת לחובת הצד שנמנע מלזמנו. (ראו: ע"א 55/89 ניו קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ (1990) פ"ד מד (4) 595; ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים 9/5/2011). אשר על כן, אי זימונו של מר דנן פועל לחובת התובעת אשר נמנעה מלזמנו ללא כל הסבר מניח הדעת ולא הוכח שהדיירים שהופנו אל התובעת ובעלה לא היו דיירים ראויים וסבירים. 9. בנסיבות אלו ובשים לב לאמור לעיל, בחרתי להעדיף גרסת הנתבע לפיה ביקש להפסיק ההסכם ולהביא דיירים חדשים נוכח גירושיו אולם התובעת ובעלה לא אפשרו לו לעשות כן ללא כל הסבר מניח הדעת. הנתבע עשה כל שביכולתו על מנת להביא דיירים חלופיים. חיפש דיירים בעצמו ואף פנה לקבלת שירותי תיווך אך כל פניותיו לא נענו והתובעת ובעלה סרבו להשכיר הנכס ללא הצדקה בהיעדר כל ראיה להטלת דופי בפונים אליהם. משכך, לא שוכנעתי שהסירוב להשכיר הדירה לדיירים פוטנציאלים נעשה בתום לב ודי באמור בכדי לקבוע שהנתבע אינו נדרש לשלם דמי שכירות עבור החודשים בהם לא התגורר בנכס, דהיינו, עבור חודשים פברואר 2010 עד אפריל 2010 שכן ביקש להביא דיירים חלופיים ולא נענה ללא הסבר מניח הדעת. למעלה מן הצורך, אוסיף ואומר שהתובעת לא הוכיחה נזקיה. התובעת דרשה דמי שכירות כאמור עבור חודשים 2/10-04/2010 וטענה שלאחר מכן השכירה הדירה לדיירים אחרים המתגוררים בדירה עד עתה. ברם, התובעת לא הציגה את הסכם השכירות החדש שערכה עם הדיירים ללא הסבר מניח הדעת. כפי שציינתי לעיל, הימנעותו של בעל דין להציג ראיה שיש בה בכדי לסייע לו, חזקה שפועלת לחובתו. לתובעת לא היה כל הסבר המצדיק אי הצגת ההסכם ממנו ניתן ללמוד מהו הנזק שנגרם לה ולבעלה בגין אובדן דמי שכירות כתוצאה מעזיבתו המוקדמת של הנתבע. אשר על כן, ובהיעדר ההסכם, אין לי אלא לקבוע שאין לקבל גרסת התובעת ובעלה והדירה הושכרה בסמוך לעזיבת הנתבע. משכך, וודאי שהתובעת ובעלה אינם זכאים לקבל כפל דמי שכירות לאור חובתם להקטין נזקיהם ובשים לב לכך שמדובר בתביעה אך עבור דמי השכירות, אף מטעם זה דין התביעה להידחות וכך הינני מורה. 10. סוף דבר התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5000 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק. שכירותדמי שכירות