לא כל השתהות - משמעה "שיהוי", כמובנו המשפטי, שיש בו כדי להביא לדחיית התביעה סוגיית השיהוי המשפטי נדונה בהרחבה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433, שם נקבע (פסקה 14) כי: "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [11]; D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions [60], at p. 23). לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע ". ובהמשך "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב (השווה ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ [20], השופט ריבלין, בעמ' 350). טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם". הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לשיהוי מוטל על הטוען לכך (ראו ע"א 206/75 סלון 100 נ. פנטריסה, פ"ד ל(1) 732) כאשר נקודת המוצא היא כי השימוש בטענה זו, שנועדה לסייג ולהגביל את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, "...הוא ענין נדיר וחריג ביותר, וייעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. חריג זה יוחל גם על רקע התודעה בדבר זכות הגישה של התובע לערכאות המשפט, בבחינת זכות חוקתית, שההתיישנות שבדין מגבילה אותה, ודין השיהוי האזרחי מצר אותה עוד יותר" (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עלית, מיום 20.6.2010). על רקע האמור, לא שוכנעתי כי בנסיבות דכאן, יש מקום לדחיית התביעה אך בשל המועד בו הוגשה, שכן לא הצליח הנתבע להראות התקיימותם של יסודות השיהוי המשפטי. הטענה לפיה הגשת שיק אחד לביצוע, מתוך מכלול השיקים שניתנו וחוללו, מלמדת על כך שהתובעות זנחו הגשת יתר השיקים לביצוע אינה מבוססת. ראשית אומר כי משעסקינן בתביעה שטרית, הר שבהתאם להוראות סעיף 62 לפקודת השטרות, ויתור על זכות האוחז בשטר יהיה במפורש אם בכתב או בהשבת השטר/השיק למושך, וכך קובע הסעיף : (א) אוחז שטר שויתר בחלותו של השטר או לאחריה על זכויותיו כלפי הקבל ויתור מוחלט וללא תנאי - השטר נפקע; הויתור צריך שיהיה בכתב, זולת אם נמסר השטר לקבל. (ב) האוחז יכול בדרך האמורה לוותר על חבותו של כל צד לשטר בין בחלותו של השטר בין לפניה ובין לאחריה; אולם שום דבר האמור בסעיף זה לא יפגע בזכויותיו של אוחז כשורה שלא היתה לו ידיעה על הויתור". הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי התובעות או מי מטעמן אישרו בכתב את הוויתור הנטען על זכותן עפ"י השיקים וברי כי אלה לא הושבו לנתבע והם עדיין מוחזקים אצל התובעות (אחרת, לא ניתן היה להגישן לביצוע) ומכאן שדינה של הטענה להידחות, במישור השטרי הדווקני. מהותית, הבהירו התובעות - ונציגת התובעות חזרה על כך בחקירתה הנגדית - כי לאחר חילול השיקים, משיקולי אגרה וכדי לבחון את יכולת הפרעון של הנתבע הוגש שיק אחד בלבד לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל; התובעות נקטו בהליכי גבייה בתיק ההוצל"פ, ללא הצלחה, ורק לאחר שהנתבע סילק את החוב נשוא תיק ההוצל"פ שנפתח, הוגשו 7 שיקים נוספים. נציגת התובעות הסבירה כי אין טעם בהגדלת הוצאות התובעות, ע"י תשלום אגרה ונקיטת הליכים, לחינם ורק לאחר שבחנו את סיכויי הגבייה כנגד הנתבע פתחו בהליכים ביחס לשיקים נשוא התביעה דכאן. הסבר זה של התובעות מקובל עלי לחלוטין ולטעמי עולה הוא בקנה אחד עם פרקטיקה נהוגה בחיי יומיום ואין בו כדי ללמד על ויתור על גביית השיקים שלא הוגשו לביצוע, יחד עם השיק הראשון שנתבע. אני אף דוחה את טענת הנתבע, שעלתה בסיכומיו, כי נקיטה בהליכים לגביית יתר השיקים לאחר סילוק החוב לגבי אחד מהם, מהווה שימוש לרעה בזכות או פעולה בחוסר תום לב ואין כל מניעה מעשות כן. בהקשר זה אציין כי איני מקבלת את טענתו של הנתבע לפיה בשל השיהוי נבצר ממנו לבדוק קיומו של חוב, שכן בחקירתו הנגדית הודה כי ידע עוד משנת 2005 על החובות המצטברים של חברת השומרון, כלפי התובעות, הוא ידע שהשיקים שמסר לא כובדו והשיב בחיוב לשאלה אם ידע לאורך כל השנים שהוא לא כיבד את החוב משנת 2005 ועד היום. הרובד השני, עליו מבקש הנתבע לבסס את טענתו בדבר זניחה זכות התביעה או מחילה על החוב הינו הכרזה על החוב של חברת שומרון כ"חוב אבוד" בשנת 2007, כפי שעולה מכרטסת החשבון שהגישו התובעות, כאשר לשיטתו של הנתבע לאחר אותו מועד, לא יכולות לשוב התובעות ולגבות את אותו "חוב אבוד". לטענה זו אין בידי להסכים שכן לא ניתן להסיק כי מחיקת החוב בספרי התובעות, שהינה פעולה חשבונאית בעלת השלכות מיסוי בלבד, מהווה מחילה על החוב כלפי הנתבע וכפי שנקבע בפש"ר (נצ') 216/00 שותפות עוף חיפה (1992) נ' בדש משה "עצם ההכרה בחוב כחוב אבוד, אין בו כדי לגרום לביטול העסקאות ולאיפוס החוב, הנושה רשאי להמשיך בהליכי הגבייה על אף הכרת החוב כחוב אבוד, וכל סכום שיתקבל המחייב, יחוייב במס במועד קבלתו". ביהמ"ש העליון הדן בערעור על פסק הדין, אישרר קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי ופסק כי במקרים בהם שלטונות המס מכירים בחובו של חייב כ"חוב אבוד" ומזכים את הזוכה בסכום המס, הרי שזה אינו מנוע מלהמשיך בהליכים לגביית החוב שהוכר כ"אבוד". ראה ע"א 5865/03 משה בדש נ' שותפות עוף חיפה, ניתן ביום 14.7.2004. הנתבע הרחיב רבות בסיכומיו בעניין זה והפנה לפסקי דין שונים לביסוס טענתו. עיינתי בפסקי דין אלה ולא מצאתי שהם מושיעים לו, שכן מדובר בהליכים שעניינם ערעור על החלטת פקיד שומה לראות במחילה על החוב כהכנסה חייבת, הכל בהתאם לסעיף 3(ב) לפקודת מס הכנסה ולא מדובר בפסקי הדין העוסקים ביחסים בין זוכה ונושה ואינם משליכים על ענייננו. אף פסה"ד שניתן בה"פ (י-ם) 1172/02 חברת ענבל נ' מלון אשכולית חברון בע"מ, עליו נשען הנתבע לא תומך בטיעוניו. פסק הדין דן בטענת המשיבה שם כי המבקשת מחלה על חובה או ויתרה על זכותה לגבותו ממנה, מאחר ונטען כי לא פנתה אליה בעניינו במשך 8 שנים ויתרת חשבונה אצל המבקשת עמד על יתרת זכות של 0.17 ₪. בפסק דין מנומק דחה ביהמ"ש את טענת המחילה ואף צידד בכך שמחילה על חוב הנובע משטר, צריכה להיות בכתב או השבת השטר עצמו. מהמקובץ עולה כי טענתו של הנתבע בדבר מחילה/ויתור של התובעות על זכות התביעה לא הוכחה. גם הטענה כי מצבו של הנתבע שונה לרעה בשל השיהוי, אינה מבוססת והיא נדחית. שינוי הנסיבות שתיארו הנתבע בסיכומיו (ואף זה לא נטען בתצהיר), נוגע למצבו הכלכלי באופן כללי ורחוק מלהיות קשור לשיהוי ו/או להתנהגותן של התובעות. לסיכום - הנתבע מסר לתובעות שיקים המשוכים מחשבנו האישי, ידע על אי כיבוד השיקים ולא טען כי בא במגעים כלשהם עם התובעות להסדרת חיוביו. תיק ההוצל"פ שנפתח בשנת 2005, בגין אחד השיקים, לא נסגר לפני שיסולק מלוא החוב בשנת 2011 ואין בפניי כל ראיה כי מי מהתובעות ויתרה במפורש או במשתמע על חובותיו של הנתבע כלפיה או על זכותה לגביית חובות אלה. אי לכך, טענת השיהוי נדחית כיתר טענות ההגנה של הנתבע. מנגד, אני סבורה כי יש ליתן ביטוי לעובדה כי השיקים הוגשו לביצוע לאחר חלוף יותר מ- 6 שנים ממועד פרעונם ובנסיבות אין לטעמי לפסוק ריבית על השיקים עבור כל התקופה, להבדיל מהפרשי הצמדה שנועדו לשמור על ערכו הריאלי של הסכום ובאיזון הנדרש, מצאתי לפסוק ריבית עד יום 31.1.07, (יום מחיקת החובות בספרי התובעות). סוף דבר - אני מורה על קבלת התביעה השטרית במלואה ועל חיוב הנתבע במלוא ערך השיקים בתוספת ריבית ממועד פרעונם ועד ליום 31.1.07 והפרשי הצמדה ממועד פרעונם ועד ליום התשלום המלא בפועל. מהיום ועד למועד התשלום בפועל, ישא הסכום הכולל הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הנתבע ישא באגרות ששולמו, בתיק ההוצל"פ ובביהמ"ש ובנוסף ישא בשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ שיתווסף לשכ"ט א' בתיקי ההוצל"פ (ניתן לחלק את סכום שכה"ט שנפסק בחלקים שווים בין שני התיקים). כדי לאפשר לנתבע לפרוע את החוב בתיקי ההוצל"פ, אני מורה על המשך עיכוב ההליכים בתיקים לתקופה של 30 ימים מהיום. לא יסולק החוב בתקופה זו, יבוטל עיכוב ההליכים בשני התיקים. זכות ערעור כחוק. השתהותשיהוי