בית משפט השלום אינו רשאי לקבוע קיומה של זכות על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, וכי החלטת הרשות בעניינים מעין אלה, נתונה לתקיפה במסגרת עתירה מנהלית בלבד. יחד עם זאת, נקבע כי במסגרת תביעת פינוי, בבית משפט השלום, ניתן לברר את המסד העובדתי, לצורך קיום תנאי הזכאות על-פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, ככל שראוי שהמחלוקת עובדתית תתברר בבית משפט בו מתנהלת התביעה הרגילה ולא על דרך של עתירה. פסיקה נוספת בסוגיה זו, ניתנה בבר"ע (י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון בע"מ נ' יעקב שאול ואח' (פורסם במאגרים, 2009), שם קבע כב' השופט זילברטל, כי ועדת האכלוס של משרד הבינוי והשיכון הינה גוף מינהלי שאת החלטותיה ניתן לתקוף בתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מינהליים, ואף ראוי לתקוף אותם בצורה זו ובדרך המלך. ואולם, אין בהוראות הדין המאפשרות תקיפה ישירה הנעשית בבית המשפט לעניינים מנהליים, כדי לשלול את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים לדון בהחלטות 'המנהליות', במסגרת תקיפה עקיפה. לפי קביעה זו, לבית משפט הדן בתביעת הפינוי הסמכות לבחון גם את טענת הנתבעת, לפיה יש לפסול את החלטת הועדה ולראות בה "דייר ממשיך", במסגרת תקיפה עקיפה. בהעדר מחלוקת עובדתית, השאלה הצריכה לענייננו הינה, האם בנסיבות שתוארו, יש בעובדה כי הנתבעת הינה בעלת 1/3 מהזכויות הקנייניות של דירה אחרת, כדי לשלול את זכאותה לדיור, וכפועל יוצא את בקשתה לקבל את זכות ההכרה, כ"דייר ממשיך". אין מחלוקת שבחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 ( בסעיף 1), בן זוגו של זכאי שנפטר, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו וכן ילדו אשר התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית לתקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי, הינו זכאי להגדרת "דייר ממשיך". אין מחלוקת שהנתבעת עומדת בהגדרה זו. בסעיף 3 שכותרתו "זכות לשכירות של דייר ממשיך" נקבע (בניסוחו הקודם) כי: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין. (ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא הייתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים." (ההדגשות אינן במקור - ע.מ.) (סעיף זה תוקן בשנת 2009 במסגרת תיקון מס' 3 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009-2010), תשס"ט-2009, בס' 69, אולם לנוכח הוראת המעבר שנקבעו בתיקון (ובשים לב לנסיבות תיק זה), אין חולק, שהנוסח הקודם, כפי שהובא, ממשיך לחול בענייננו). שקלתי את מכלול טיעוני הצדדים שהונחו ולא מצאתי פסול בעמדת או הפרשנות של הוועדה העליונה, על כן אין גם מקום להתערב בהחלטה בנדון. מטרת החוק לזכויות הדייר בדיור הציבורי היא מטרה סוציאלית, מובהקת. החוק נועד לקביעת קריטריונים שקופים ואחידים, בבואנו ליתן סיוע לאוכלוסיות ברמה סוציו-אקונומי קשה, עד כדי העדר יכולת לארגן קורת גג, בשוק הפרטי. המחוקק שואף למקסם את שימוש הנזקקים בדירות הציבוריות, בצורה נאותה (ר' רע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם במאגרים, 2008]). צוין לא אחת, כי תביעות פינוי כגון זו, מעוררות את המתח המובנה (בישומן של הוראות החוק) שבין זכויותיו ונסיבותיו של האדם הקונקרטי שפינויו מתבקש לבין זכויותיהם ונסיבותיהם של נזקקים אחרים הממתינים בתור לדיור ציבורי. התיקון הנ"ל לחוק (הגם שאינו חל בענייננו), משקף מתח זה, היטב. בתיקון, מוקשחות הדרישות בכל הנוגע ל"דייר ממשיך" וניתנת עדיפות לצדק החלוקתי שבשימוש בכלל מאגר הדירות הקיים, והמיועדים לכלל הנזקקים, על פני ציפיותיו של נזקק קונקרטי, שקרובי משפחתו היו זכאים לדיור על פי החוק. על עצם הענקת האפשרות לקבל זכאות, בהכרה כדייר ממשיך, צוין בפסיקה כי הינה נובעת מהדאגה לבן המשפחה של הנזקק, שהתגורר יחד עם הדייר הזכאי המקורי, והוא בעצמו, באותו מצב סוציו אקונומי קשה של חסר דיור. הפסיקה הבהירה כי בחינת הגדרת ה"דייר הממשיך" הזכאי, תבוצע בבחינה דווקנית ומדוקדקת (ר' ע"א 6184/05 (מחוזי ירושלים) משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פורסם המאגרים, 2006]. מקום שלדייר או לקרוב, בעלות על חלק מדירה שיוכל ליהנות ממנה, מכוח בעלותו, במגורים בה או במכירתה, אין מקום להענקת הזכות וההכרה כ"דייר זכאי". כך מגשימים את מטרת וכוונת המחוקק. במקרה דנן, זכויותיה של הנתבעת בדירה המשמשת את בִּתה הינה 1/3 של הדירה. אין בעובדה שהמדובר בבעלות חלקית של הנתבעת בדירה האחרת, כדי לשנות את העובדה שהמחוקק שלל גם ממי שבעל הזכויות בחלק מדירה אחרת את הזכות להכרה לזכאות. אותה בעלות חלקית ממלאת אחרי הגדרות הסעיף ומטרות המחוקק. אין גם לומר כי נשללה מהנתבעת הזכות לעשות בנכס שבבעלותה "כל שימוש" או "ליהנות מפירותיה". אדרבה, היא בוחרת שלא לעמוד על זכויות אלה, על אף שבעת רכישת אותם הזכויות ונטילת אותה המשכנתא, היא ניצלה זכויות סוציאליות אחרות שהוקנו לה על ידי המדינה (בנוסף לזכויות של בתה). בנספח להחלטת הוועדה העליונה מיום 22/4/13, צוין כי שווי הדירה האחרת בה מתגוררת הבת (על פי מחירון יצחק לוי) עומד על למעלה משני מיליון ₪ כאשר חלקה של הנתבעת בדירה הינו כ-"700,000" ₪. אין בטענת הנתבעת, כי הבת אשר דרה באותה דירה הינה "אדישה" למצבה, כדי להצדיק התערבות בהחלטת ושיקול הדעת של הוועדה כי הנתבעת אינה עומדת באותן הקריטריונים הקשים שהמחוקק מציב, להענקת ההגדרה של "חסרת דירה", והזכויות הנלוות לכך. לאור האמור, לטענת הנתבעת לפיה זכויותיה "רק בשליש" מהדירה, אין בה כדי להקנות לנתבעת זכויות, מבחינת יש מאין. נתונים אלה אכן שוללים, כמפורט בס 3(ב), את תחולת סעיף 3(א) לעיל, והמפורט בהחלטת הועדה העליונה מקובל עלי. הנתבעת הפנתה בכתב הגנתה, בהרחבה, לפסק הדין שניתן בעת"מ 10197-01-09, בו צוין כי פירוש המונח "בעלות" ייעשה על רקע תכליתו הסוציאלית של החוק. באותו מקרה, דובר על דירה רשומה על שם סבהּ המנוח של העותרת, אשר בקשה להכיר בה כדיירת ממשיכה. באותו מקרה, נקבע בהליך משפטי אחר כי הרישום של הדירה האחרת על שם המנוח ,הינו כוזב, ונעשה מתוך רצון הצדדים להציג מצג שווא. פסק הדין האחר שהוזכר כעל ידי הנתבעת, ת.א. (ראשל"צ) 280/08, אינו רלוואנטי במקרה דנן, ומדובר שם, בדירה האחרת אשר הייתה מושכרת, בשכירות מוגנת. הנתבעת טענה אודות מצבה הכלכלי הקשה ויחסיה המעורערים עם בִּתה. מאידך, אין מחלוקת שהיא לא נקטה בהליך כלשהו למימוש זכויותיה הקנייניות בדירה הנוספת בפועל. כמעט בכל הליך לתביעת פינוי מדיור ציבורי המגיע לפתחו של בית המשפט, פוגש בית המשפט בנתבעים קשי יום שהמזל לא שפר עליהם. בכל תיק שכזה מועלות טענות מפי הנתבעים אודות ההשלכה הקשה שתהיה במתן צו פינוי, מבחינת הנתבעים, שאינם נמנים לרוב עם האוכלוסיות החזקות יותר. עם זאת, המציאות המצערת המוכרת הינה שמאות או אלפי מוכרים כזכאים, הזקוקים לקורת גג, ממתינים תקופות ממושכות של חודשים ושנים, עד למציאת דירה ציבורית שיוכלו לקבל ולממש את זכאותם. המחסור הכואב בדירות שכאלה הינו מציאות ידועה וכואבת. הוויסות של המשאבים (דירות) המעטים מדי, חייב להתבצע על פי סדרי עדיפויות המנותבות על פי מדרג שניתן להגדיר כ"עגום" ו"עגום יותר". האינטרס שכל דירה במערך הציבורי תשרת את מטרת והוראות המחוקק, מחייב את המדיניות הראויה לתביעות פינוי שכאלה, שבהם בחינת תנאי הזכאות של ה"דייר הממשיך", תיעשה בדווקנות, ללא הענקת "הנחות" לעמידה בתנאים, ותוך כדי שמירה קריטריונים אחידים ועל עקרונות המינהל התקין. הקניית יתרון למי שגר במקום, על אף שאינו זכאי, מטעמי "חסד", לכאורה, תביא לפגיעה בשוויון הנדרש בחלוקת המשאבים ואף בהכרח, לפגיעה בזכאים האחרים הממתינים לקבל דירה בדיור הציבורי, ונפגעים ונדחים, על לא עוול בכפם. בנסיבות אלה, ומבלי להתעלם מטענת הנתבעת למצוקה בגין הדרישה לפינוי לאחר מגורי שנים רבות במקום, הרי שבהעדר הזכות להמשיך ולהחזיק את הדירה כ-"דייר ממשיך" (על-פי הוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי), הרי שעל הנתבעת אכן לסלק את ידה מהדירה ולפנותה. ג. סוף דבר: לאור כל האמור, הנני מקבלת את התביעה וניתן בזה צו פינוי כמבוקש. הנתבעת תפנה את הדירה, אשר תוחזר לידי התובעת, כשהיא נקייה מכל חפץ ואדם. בהתחשב בנסיבותיה האישיות של הנתבעת, ועל מנת לאפשר לה להתכונן למעבר למקום אחר, ייקבע מועד הפינוי, לא יאוחר מיום 15/3/14. נסיבותיה תיק זה , ואף תוך כדי התייחסות לפנים משורת הדין , לא מצאתי ליתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. זכות ערעור בתוך 45 יום. דייר מוגן (הגנת הדייר)