נטען כי החתים את התובע, שנפטר בינתיים, על מסמכים שהנתבע דייר מוגן בדירה וזאת תוך ניצול מצבו הגופני והנפשי של התובע 1. מדובר בתובע שהיה בן 91 כאשר חתם על המסמך בפני הרב סאקס. לטענת התובעים על מסמך זה שנערך אצל הרב סאקס הוספו המילים "הוא מוחזק ומוגן בהדירה" שניתן לראות שאינם קשורים לטקס. גם המסמך היוצר לטענת הנתבע את הדיירות המוגנת שנחתם בפני עו"ד צחי איתן נחתם מבלי שהתובע יודע על מה חתם שכן המסמך מהווה ניצול של התובע והוא מאפשר לנתבע לעשות בדירה כרצונו כולל זכות בלעדית לרכוש את הדירה וזכות להשכיר אותה לצדדי ג' תוך עשיית רווחים לעצמו. התובעים טענו עוד כי בחיפוש בעירית ירושלים מצאו שהנתבע הגיש לעיריה הסכם שכירות (שאינה מוגנת) במועד מאוחר למועד חתימת המסמכים היוצרים לטענתו את הדיירות המוגנת, ביום 26.3.07. בהסכם זה התחייב המשכיר לשלם את הארנונה. גם מסמך זה מלמד לטענת התובעים שמדובר בנתבע שניצל את תמימותו וטוב ליבו של התובע והשתלט על רכושו ונפשו של התובע. התובעים ביקשו איפוא ליתן פס"ד הקובע כי הנתבע אינו דייר מוגן בדירה, עליו לפנות את הדירה ולשלם עבור כל תקופת השכירות שכר דירה ראוי לפי קביעת שמאי. הנתבע חזר בכתב ההגנה על טענותיו לפיהן הוא דייר מוגן בדירה שמתגורר בה עוד מימי רווקותו ומזה כ- 20 שנים. התובע 1, שלא היה איש תמים כפי שמנסים להציג אותו, היה קבלן צבע. בשל יחסי הידידות שנוצרו במשך השנים בין התובע 1 לנתבע הציע התובע 1 לנתבע, בשל כך שהוא ידע מה מצבו האישי הקשה, לשפץ את הדירה ולהיות דייר מוגן בה. יחסי הקירבה בינו לבין התובע היו לצנינים בעיני ילדיו של התובע אך למרות הפצרותיהם לתובע שיפסיק בהתחשבות בנתבע הוא לא נענה להם. הנתבע טען כי התובע הוא זה שביקש להעלות על הכתב את הסכמתו לכך שהנתבע יהיה דייר מוגן בדירה וזאת בשל חששו מכך שילדיו ינסו להוציא את הנתבע מהדירה. בשל כך נחתם הסכם הדיירות המוגנת במשרד עו"ד צחי איתן וכן נחתמו המסמכים בפני הרב סאקס כדי לתת למוסכם גם תוקף לפי דין תורה. הנתבע טען כי דווקא יפוי הכח (שצורף לתביעה לפני תיקונה ולא צורף לתביעה המתוקנת) מלמד שבנו של התובע הוא זה שניצל את מצוקתו הגופנית והנפשית של התובע והחתים אותו על מסמך כאשר התובע לא ידע על מה הוא חותם בשל מצבו. התיק הועבר לטיפולי והוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים ניתן תצהיר של בנם יצחק קשאני. על פי האמור בו שכר הנתבע את הדירה מהוריו בסכום של 1,000 ₪ לחודש מדובר בסכום נמוך שנקבע תוך ניצול תמימותם של התובעים. התובעים ייפו את כוחו של אחיו שלום לצורך העלאת דמי השכירות או פינויו. הנתבע סרב לעלות את דמי השכירות או להתפנות, תחת זאת טען שהוא דייר מוגן. ואולם ההסכמים שצרף הנתבע מזוייפים שכן הוא עצמו מסר לעירית ירושלים בשנת 2007 הסכם שכירות לא מוגן כדי להימלט מתשלום הארנונה. העד צרף גם דפי חשבון של הוריו כדי להראות שדמי השכירות לא שולמו על ידי הנתבע. הנתבע נתן תצהיר עדות ראשית בו חזר על עיקרי הטענות שבכתב ההגנה כשהוא מוסיף שבני התובעים ניסו לפגוע ולאיים עליו ועל משפחתו ובו נותן הסבר על הסכם השכירות שהוגש לעירית ירושלים בשנת 2007. לדבריו, כדי לקבל הנחה בארנונה הוא היה צריך להראות הסכם שכירות. התובע לא רצה שילדיו ידעו על הסכם הדיירות המוגנת ולפיכך הוסכם ביניהם שיוגש לעיריה הסכם שכירות לא מוגנת. התובעים הגישו בקשה לקבל את הסכם הדיירות המוגנת המקורי לשם מסירתו לבדיקה להשוואת כתב יד. הסכם נמסר לתובעים אך חוו"ד לא הוגשה. בנוסף לנותני התצהירים שחזרו למעשה על טענותיהם שבכתבי הטענות העיד בפני גם עו"ד צחי איתן שהעיד שההסכם של הדיירות המוגנת ככל הנראה נערך במשרדו מכל מקום כתב ידו מופיע בו. עו"ד איתן הצהיר כי הוא לא מחתים אדם על הסכם אם לא ברור לו שאותו אדם מבין את תוכן ההסכם. לדבריו, הוא הכיר את הנתבע מכך שתקופה מסויימת הוא התפלל איתו באותו בית כנסת. את התובע הוא זכר במעורפל אך ברור לו שהוא החתים אותו רק לאחר שזיהה אוו והבין ממנו שהוא מבין את תוכן ההסכם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולאחר עיון בהם באתי למסקנה כי התובעים לא הצליחו להוכיח שיש להם זכות לפנות את הנתבע מהדירה. ראשית, יש לציין שהתובע 1 ז"ל לא הגיש את התביעה משך שנים וזו הוגשה רק סמוך לפטירתו, לאחר שהוא כבר היה חולה גופנית ונפשית. העובדה שהתובע לא הגיש תביעה למרות שמדובר, אף לפי עדות בנו, בשכירות של כ- 20 שנה מלמדת שכנראה היו יחסים טובים בין התובע לנתבע. שנית, התובעים ביקשו וקיבלו את ההסכם לצורך השוואת כתב היד באמצעות מומחה. העובדה שהתובעים ויתרו על הבאת מומחה מלמדת שככל הנראה טענתם בכתב התביעה המתוקן שמדובר בחוזה מזוייף אינה נכונה. שלישית, עו"ד צחי איתן, שאין לו כל אינטרס בענין, העיד בעדות שלא נסתרה שההסכם נחתם רק לאחר שהיה ברור לו שהתובע מבין את תוכן ההסכם. עדות זו, שהיא למעשה העדות היחידה של מי שאין לו ענין כלכלי בנושא הדיון, מחזקת את טענת הנתבע בקשר לזכויות שהוענקו לו בדירה. הכלל הוא שנטל הוכחת תביעה מוטל תמיד על כתפי התובע. כאשר טענה של תובע היא שיש לבטל הסכם בעילה של עושק או ניצול לרעה עליו להוכיח שהתקיימו כל התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים היינו צריך להוכיח את מודעות הצד העושק למצוקת העשוק צריך להוכיח שאכן הצד העשוק היה חלש שכלית או גופנית וכן את חוסר ניסיונו וכן צריך להוכיח שתנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. בנדון דנן, לא הומצאה ראיה כלשהי על מצבו של התובע ז"ל, על חולשתו הגופנית או הנפשית. לא זו בלבד אלא שלתביעה המקורית צורף יפוי כח שאותו נתן התובע ז"ל לשם העברת הדירה לבנו ביום 11.11.11, זמן רב אחרי שחתם על המסמכים היוצרים את הדיירות המוגנת. על פי יפוי כח זה החל כל ההליך. כיצד איפוא יכולים התובעים לטעון לחולשה שכלית ואי הבנה כאשר הם עצמם ממציאים יפוי כח מאוחר בהרבה כאשר ברור שהתובע ז"ל כבר היה חולה גופנית ונפשית באותו מועד. התובעים לא המציאו מסמך כלשהו ממנו ניתן ללמוד כי במועדים הרלבנטיים לחתימת המסמך היוצר את הדיירות המוגנת היה הנתבע באי כושר גופני או שכלי. אמנם אין ספק שההסכם שנחתם בפני עו"ד צחי איתן יש בו תנאים שאינם מקובלים, כולל בין היתר זכותו של הנתבע להשכיר את הדירה ולהעביר מתוך דמי השכירות רק 1,000 ₪ לתובע, ואולם אין בתנאים אלה לכשעצמם לקבוע כי התובע ז"ל לא הבין את מה שחתם או שהוא נוצל בצורה המצדיקה את ביטול ההסכם. התובעים לא הצליחו איפוא להוכיח שהנתבע שוהה בנכס שלא כדין ולפיכך אין מקום לקבל את תביעת הפינוי. התביעה נדחית ואני מחייב את התובעים בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. מסמכיםמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)