חברת הביטוח טענה כי עסקינן בתאונה מבויימת או בשיתוף פעולה בין התובעת לנתבע, באופן שנמסרו לה עובדות כוזבות בכוונת מרמה, והדבר בא לידי ביטוי ביחס לעובדות הבאות: א. המועד בו נודע לבעלה של התובעת על העיקולים הקיימים על הרכב; ב. מספר הנוסעים שהיו ברכב הנתבע בעת התאונה; ג. התנהלות הנתבע לאחר התאונה; ד. על אף התאונה הקשה הנטענת, בה הוכרז רכב התובעת כ"אובדן כללי", המשיך הנתבע את נסיעתו ברכבו. משכך, לגישתה של הנתבעת, המדובר במקרה של תרמית ויש לדחות את התביעה נגדה. 11. בא כוח התובעת הכחיש מכל וכל את טענת הנתבעת בדבר מסירת עובדות כוזבות ב"כוונת מרמה". לטענתו, לא נתגלו סתירות היורדות לשורשו של עניין בגירסאות הצדדים לתאונה. המדובר באי התאמות או סתירות שוליות, שאין בהן כדי להעיד על אמירת שקר, והינן אך תוצר של מגבלות הזיכרון האנושי ונסיבות התאונה. אדרבא, לו היה מדובר בגירסאות תואמות לגמרי, היה מקום לחשוד בתיאום גירסאות. בנוסף, בעלה של התובעת אישר בעדותו, כי הנזק בחלק הקידמי של רכב התובעת נגרם מפגיעה קודמת וכי אין הוא מבקש לכלול אותו בנזקי התאונה הנדונה, דבר המעיד כי אין בכוונתו להתעשר על חשבון הנתבעים. כן העיד, כי מאחר ועל רכב התובעת מוטלים עיקולים, כלל לא ברור אם התובעת תוכל לזכות בכספי הפיצויים שייפסקו לה בגין התאונה. חבותה של הנתבעת מכח הפוליסה 12. יוער, כי הגם שהתובעת אינה "המבוטח" על פי הפוליסה, וכוונת המרמה מיוחסת לנתבע, רשאית הנתבעת לטעון להיותה פטורה מחבותה על פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח גם כלפי התובעת, וזאת מכח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח העוסק במעמדו של הצד השלישי. סעיף זה קובע, כי כל טענה שהיה יכול המבטח לטעון כלפי המבוטח, תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי. מכאן כי טענת הפטור האמורה יכולה להיטען במקרה דנן גם כלפי התובעת כצד שלישי. 13. כידוע, על המבוטח להוכיח את "התרחשות מקרה הביטוח", שאז עובר הנטל למבטחת להוכיח כי מתקיימים סייגים הפוטרים אותה מחבות. ברע"א 3577/93 הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח(4) 70 (1994), עמד בית המשפט על שלושת המרכיבים שעל המבוטח להוכיח עת טוען לקרות ארוע ביטוחי: "ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה; שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה; שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה. הוכחת שלושת האלמנטים הללו מוטלים על כתפי המבוטח, הניזוק, לצורך הוכחת עצם האחריות החוזית מכוח חוזה הביטוח". לאחר מכן, על המבוטח להוכיח בראיות גם את שיעור הנזק (ע. הרמן "המוציא ממבטחו עליו הראיה -על נטל ההוכחה בתביעה לתגמולי ביטוח", הפרקליט, מה (תשס"א) ע' 243). 14. סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים" קובע, כי: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו" (הדגשה שלי- א"א). הוראת הסעיף נועדה, בין השאר, להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות הסנקציה של פטור מוחלט של המבטח מחובתו (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (פורסם ביום 19.05.98- להלן: "פרשת נסרה"). 15. בבסיס סעיף 25 לעיל עומדת תפיסה שונה מזו העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח. בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים חוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא מקום בו התרחש מקרה הביטוח (רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם ביום 12.04.11 - להלן: "פרשת פלדמן"); ירון אליאס, דיני ביטוח, הוצאת בורסי, כרך ראשון (2002), ע' 477 - להלן: "אליאס"). 16. לאחר קרות מקרה הביטוח, נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת. יתרון זה "עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש הפסד, בהכרת נסיבות ההתרחשות שלו, בידיעת שיעור הנזק המדויק שנגרם לו מההפסד, ובעובדה שהוא לומד על התרחשות מקרה הביטוח לפני המבטחת. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שנגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח והוא יכול לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר... זוהי בעיית סיכון מוסרי" (שחר ולר, "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח", עלי משפט א, (2000) 277, 278). סעיף 25 נועד, איפוא, לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי האמורה. ההנחה היא שהסנקציה החמורה הקבועה בו, שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה, תרתיע מפני מרמה או לפחות תהווה ענישה הולמת (שחר ולר, חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, כרך ראשון תשס"ה-2005, עמ' 542 - להלן: "ולר"). 17. בפרשת נסרה הובהר, כי הדיבור "בכוונת מרמה" כולל למעשה שלושה יסודות מצטברים: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות. ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו. ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. 18. הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת, של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח, הנטל המוטל על המבטחת, גבוה ממאזן ההסתברות הרגיל הנדרש במשפט אזרחי, ומצריך הבאת ראיות בעלות משקל רב יותר להוכחת כוונת המרמה (ע"א 678/86 חסן חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177 (1989); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (פורסם ביום 5.10.06); ולר בעמ' 556). 19. בפרשת פלדמן נקבע, עם זאת, כי "מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העבודות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט - יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו". כלומר, על המבטחת להוכיח את שני היסודות הראשונים, ומקום שעשתה כן, נדרש המבוטח להוכיח שלא התקיים התנאי השלישי המפורט לעיל, דהיינו, להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הלא נכונות, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו כל קשר לכוונת המרמה. אין מוטל על מבטחת שהוכיחה כי המבוטח מסר עובדות כוזבות וכי כיזב ביודעין, הנטל להוכיח גם את המניע של המבוטח במסירת המידע הכוזב. המבוטח נהנה, כאמור, מפער המידע כמפורט לעיל, הנובע מכך שהמידע על התרחשות מקרה הביטוח מצוי בידיעתו הבלעדית. משכך, לא יעלה על הדעת שמבוטח, היודע מה היתה כוונתו במסירת המידע הכוזב למבטחת, אך נמנע במכוון מלגלות את גרסתו, יקבל כיסוי ביטוחי רק משום שלא עלה בידי המבטחת להוכיח את המניע שלו (פרשת פלדמן, פסקה 9). דיון והכרעה: 20. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו מטעמם ובכלל זה דוח החוקר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת הנתבעת להידחות ויש לקבל את התביעה וזאת בהתבסס על הנימוקים שלהלן. 21. הנתבעת טענה, כי נמסרו לה עובדות כוזבות, ביודעין, על ידי הנתבע ובעלה של התובעת, כמפורט להלן: א. המועד בו נודע לבעלה של התובעת על העיקולים הקיימים על הרכב- בעלה של התובעת העיד, כי זמן קצר לאחר שקנה את רכב התובעת "כשלושה ארבעה חודשים לפני התאונה...כשבאתי להעביר בעלות...לא יכולתי כי הסתבר שיש עיקולים. ופתאום גיליתי שהאוטו לא יכול להיות שלי אף פעם...הרכב נשאר אצלי כי לא היתה לי ברירה אחרת. גם לא תבעתי את המוכר" כי לא היה לו כסף להחזיר (ע' 2 ש' 4, 13-14, 16-17 לפרוטוקול). אולם, לאחר מכן העיד, כי אינו זוכר כמה זמן לפני התאונה גילה שהרכב מעוקל "אני לא זוכר, אך זה היה קרוב לתאריך קניית הרכב. אם הרכב נקנה בדצמבר, זה היה שבוע או שבועיים אחרי, כלומר בדצמבר" (ע' 2 ש' 21-22 לפרוטוקול). לא מצאתי כי המדובר בסתירות מהותיות שיש בהן כדי להוות "מסירת עובדות כוזבות ביודעין" על מנת לזכות בכספי הביטוח. זאת ועוד, בעלה של התובעת העיד, כי כמצויין בחוו"ד השמאי יש סדק ברכב, שהינו תוצאה של התנגשות שלו בקיר וביקש שלא לכלול אותו בתביעה (ע' 2 ש' 1-2; ש' 7 לפרוטוקול). כן טען, שעל רכב התובעת מוטלים עיקולים וכלל לא ברור אם יקבלו את כספי הפיצויים בגין הנזק שנגרם עקב התאונה ולכן למה להם לביים תאונה, בעקבותיה יתכן כי יוותרו ללא רכב כלל (סעיף 8 לסיכומי התובעת). על כך לא מצאתי מענה. ב. מספר הנוסעים שהיו ברכב הנתבע בעת התאונה- בעוד הנתבע מסר לנתבעת, כי בעת התאונה היה עימו ברכב אחיו, שנפטר כחודש לאחר התאונה, בתאונת עבודה "רק אני והוא היינו ברכב. זה הכל" (ע' 5 ש' 13-14 לפרוטוקול), הרי שבעלה של התובעת העיד, כי "היו אנשים ואני לא יודע כמה היו בתוך הרכב... אמרתי [לחוקר] שאני לא בטוח כמה אנשים היו באוטו, יכול להיות שהיו שלושה או ארבעה אנשים..." (ע' 3 ש' 18, 21 לפרוטוקול). אין בכך כדי לתמוך בטענת הנתבעת לפיה אין ליתן אמון בעדותו של הנתבע בכללותה. גם אם אניח, שברכב הנתבע היו אנשים נוספים, הרי שאין בכך כדי לשנות את קביעתי באשר לנסיבות התאונה וביחס לעדות הנתבע, לעצם התרחשות התרונה, עדות אשר מהיימנה עלי. ג. התנהלות הנתבע לאחר התאונה - בעוד הנתבע מסר לחוקר, כי לאחר האירוע ועקב כאבים שהיו לו נלקח לבית חולים על ידי תושב השכונה שעבר במקום ולכן אחיו החליף פרטים עם בעלה של התובעת, הרי שבעלה של התובעת העיד, כי הוא לקח את הפרטים מהנתבע "...מסר לי את הפרטים אחרי שפגע בי, לקחתי פרטים ממנו ונתתי לו את מספר הטלפון שלי ופרטים שלי ואמרתי לו שאם יש בעיות שיתקשר אלי." (ע' 2 ש' 28-29 לפרוטוקול). הנתבע עצמו העיד, כי לאחר התאונה יצא מרכבו והחליף פרטים עם בעלה של התובעת "...הוא כתב את הפרטים, אני נתתי לו את הרישיון והביטוח ואני לקחתי מספר הטלפון שלו" (ע' 6 ש' 10 לפרוטוקול). בהתייחס להבדל בגירסתו זו לעומת דבריו לחוקר, העיד "לא נכון, ואם אמרתי מה זה משנה. החוקר שאל אותי הרבה דברים ויש לי בעיה קצת בעברית" (ע' 6 ש' 12 לפרוטוקול). לא זו אף זו, הנתבע העיד, כי אחרי התאונה חזר לביתו עם אחיו, וכי "רבע שעה 20 דקות הרגשתי את המכות ואמרתי לו שיקח אותי לבי"ח" (ע' 6 ש' 3-4 לפרוטוקול). אכן, המדובר בסתירה, אולם אין בה כדי להעיד על כוונה לקבל כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות בעניינינו. עם זאת, לשם הזהירות אוסיף, כי אפילו נאמר שגירסתו של הנתבע כפי שנמסרה לחוקר וכפי שנמסרה כעת, זרעה ספקות לגבי האירועים שלאחר קרות התאונה, במיוחד לעניין התפנותו של הנתבע לבית החולים, ולעניין נוסעים נוספים ברכבו בעת התאונה, הרי שאין בכך כדי להרים את נטל הוכחת טענת המרמה, טענת ההגנה של הנתבעת. כדי לפטור מחבות לפי סעיף 25 לחוק, מטילה הפסיקה על המבטחת מידה גבוהה יותר מהרגיל של הוכחת תרמית מצד המבוטח (לעניין זה ראה ספרם של מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, עמ' 84). ובמקרה שלפני, לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל זה. ד. עוד טענה הנתבעת, כי על אף התאונה הקשה הנטענת, בה הוכרז רכב התובעת כ"אובדן כללי", רכבו של הנתבע נפגע אך פגיעה קלה, כעולה מעדותו "לא הלך האוטו. האוטו לא היה מעורב בתאונה" (ע' 4 ש' 17 לפרוטוקול) והוא המשיך את נסיעתו ברכבו. החוקר מטעם הנתבעת העיד, כי הנתבע טען שתיקן את הרכב בברטעה (ע' 2 להודעת הנתבע ב-נ/1) אך מאחר והנתבע לא ידע לציין אצל מי תיקן ואין לו מסמכים על התיקון, הוא הסיק "בהסתמך על מאות חקירות...שאנשים שמתקנים בברטעה או בג'נין או בכל מקום שלא יכולים להוכיח אז זה סימן למרמה" (ע' 8 ש' 25-26 לפרוטוקול). עת נשאל החוקר האם יתכן כי אנשים מתקנים שם כי זה זול יותר, השיב "לא יודע" (ע' 8 ש' 28 לפרוטוקול). איני מקבל את הטענה הכללית לפיה תיקון רכב הנתבע, באופן עצמאי, בלא לערב את הנתבעת יש בה כדי להעיד על כוונתו להונות. 22. בעלה של התובעת וגם הנתבע הכחישו היכרות משותפת עובר לתאונה, וטענו, כי לא היה ביניהם קשר מאז התאונה (ע' 1 ש' 15; ע' 6 ש' 30-31 ; ע' 7 ש' 1-2 לפרוטוקול). טענה זו לא נסתרה. עיון בדו"ח החקירה מעלה, כי אין כל קשר משפחתי בין המעורבים בתאונה "למרות היותם שניהם תושבי העיר נצרת, המבוטח ממוצא מוסלמי ואילו נהג רכב צד ג' הינו ממוצא נוצרי" (סעיף א(2) ל-נ/1) ועדות החוקר "לא מצאתי קשר משפחתי אך אין הדבר מצביע על העדר קשר בכלל...אני אומר שלא נמצא ביניהם קשר כלשהו עובר לתאונה" (ע' 8 ש' 6, 16 לפרוטוקול) אף היא אינה סותרת את טענתם אלא דווקא מחזקת אותה. החוקר שלל בעדותו ניסיון להתחמק או אי- שיתוף פעולה של מי מהצדדים "אם הייתי סבור שמי מבין המעורבים לא משתף פעולה הייתי מציין זאת בדו"ח החקירה" (ע' 9 ש' 5-6 לפרוטוקול). 23. בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי ובחנתי את מלוא הראיות אשר הוצגו לפני באתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר מסירת עובדות כוזבות בכוונת מרמה. מצאתי כי התובעת, באמצעות העד מטעמה, עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה, כי הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על ידי הפוליסה; הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה, והנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה. מנגד, הנתבעת לא הוכיחה, כי הנתבע מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות בכוונה להוציא ממנה כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. על כן, הוכחה עצם האחריות החוזית מכוח חוזה הביטוח המחייבת את הנתבעת לשלם את הנזק בגין התאונה (ראה- הרמן, לעיל) ודין טענתה להידחות. הנזק 24. לאחר שבחנתי את נזקי התובעת, הגעתי למסקנה, כי הוכחו הנזקים הישירים (ערך הרכב בניכוי השרידים ושכ"ט השמאי) בשיעור של 15,450 ₪, בלבד. לא שוכנעתי שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזקים עקיפים וזאת בהעדר הוכחה מספקת. 25. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, באמצעות הנתבעת, את נזקיה הישירים הנובעים מהתאונה בשיעור של 15,450 ₪, בצירוף החזר האגרה ששולמה בסך של 365 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 3,200 ₪ וזאת תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פוליסהתאונה מבוימתחברת ביטוח