##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובע הינו מר _______, ת.ז. _________, המתגורר ברחוב _________, _________, אשר נפגע בתאונה נשוא תביעה זו. 2. הנתבעת 1 הינה עיריית _________, תאגיד סטטוטורי הפועל מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש], אשר בתחום שיפוטה התרחשה התאונה והיא האחראית על התקנת ותחזוקת המתקן שגרם לתאונה. 3. הנתבעת 2 הינה _______, עמותה רשומה שמספרה _________, המפעילה סניף ברחוב _________, _________, ובשטחה הוצב המתקן שגרם לתאונה, והיא האחראית על תכנונו ותחזוקתו השוטפת. 4. הנתבעת 3 הינה _______ בע"מ, ח.פ. _________, חברת ביטוח אשר מבטחת את הנתבעת 2 בגין אחריותה לנזקי גוף שנגרמו לצדדים שלישיים בשטחה. ## ב. הסעד המבוקש ## 5. כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 5,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד התשלום המלא בפועל. 6. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות המשפט של התובע, לרבות אגרת בית משפט ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ, כפי שיקבע בית המשפט. 7. כבוד בית המשפט מתבקש לקבוע את חלוקת האחריות בין הנתבעות באופן שישקף את מידת רשלנותן, כפי שיפורט להלן. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 8. ביום _________ בשעה _________ או בסמוך לכך, הגיע התובע לסניף הנתבעת 2, הממוקם ברחוב _________, _________, במטרה למסור בגדים לתרומה למכולת איסוף הבגדים שהוצבה במקום. 9. מכולת איסוף הבגדים הייתה בנויה באופן שכלל סורגים ופתח קטן עם דלת פלדה כבדה, המותקנת על צידה החיצוני של הגדר המקיפה את המכולה, אשר דרשה דחיפה בכוח פיזי על מנת להכניס את הבגדים. 10. בעת שהתובע השליך את שק הבגדים לתרומה לתוך המכולה דרך הפתח, נטרקה הדלת הכבדה בעוצמה רבה על אצבעות ידו השמאלית, וגרמה לו לשבר באצבע הרביעית. 11. כתוצאה מהתאונה, סבל התובע מכאבים עזים, הגבלות בתנועה ונזקים גופניים, אשר השפיעו עליו למשך תקופה משמעותית, וזאת כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו. 12. עילת התביעה נולדה ביום התאונה, _________, עת נגרמו לתובע נזקי הגוף כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות, אשר לא דאגו למתקן בטיחותי ולמניעת סיכונים. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 13. עילת התביעה נולדה בתחום שיפוטו של בית משפט נכבד זה, שכן התאונה התרחשה בעיר _________, הנמצאת באזור שיפוטו. 14. סכום התביעה, העומד על 5,000 ₪, נכלל בגבולות הסמכות העניינית של בית משפט השלום, בהתאם להוראות סעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. 15. לפיכך, לבית משפט נכבד זה קיימת סמכות עניינית ומקומית לדון בתביעה זו ולהכריע בה. ## ה. פירוט הטענות ## ## רשלנות הנתבעות בתכנון והתקנת המתקן ## 16. הנתבעות, ובפרט הנתבעת 2 אשר תכננה את המתקן והנתבעת 1 אשר בנתה אותו, התרשלו בכך שלא דאגו לתכנון בטיחותי של מכולת איסוף הבגדים, באופן שימנע פגיעות גוף למשתמשים תמימים. 17. התרשלותן של הנתבעות באה לידי ביטוי מובהק בהיעדר מנגנון עצירה או ריפוד כלשהו לדלת הפלדה הכבדה, אשר אפשר את טריקתה בעוצמה רבה על אצבעות התובע. 18. הנתבעות לא פעלו כגוף סביר ואחראי, ולא נקטו באמצעי זהירות פשוטים ויעילים, כגון התקנת בולם טריקה או קפיץ מחזיר, שהיו מונעים את התאונה ואת נזקי הגוף שנגרמו לתובע. 19. תכנון לקוי זה, אשר לא לקח בחשבון את הסיכון הטמון בדלת כבדה המתנדנדת בחופשיות, מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על הנתבעות כלפי הציבור הרחב המשתמש במתקניהן. 20. הנתבעות היו צריכות לצפות כי מתקן בעל דלת כה כבדה, ללא מנגנון בטיחות, עלול לגרום לפגיעות גוף חמורות, ובכל זאת בחרו שלא לנקוט באמצעים הנדרשים למניעתן. ## הפרת חובת הזהירות בתחזוקת המתקן ## 21. הנתבעת 2, כבעלת השטח והאחראית על המתקן, והנתבעת 1, כמי שבנתה אותו, התרשלו בתחזוקה לקויה של מכולת איסוף הבגדים, בכך שלא דאגו לתקינותה ולבטיחותה לאורך זמן. 22. חובת הזהירות המוטלת על הנתבעות כוללת גם אחריות שוטפת לבדיקה, תיקון והתאמה של המתקנים שברשותן, על מנת להבטיח שהם עומדים בסטנדרטים בטיחותיים נאותים. 23. אי התקנת מנגנון עצר או ריפוד, ואי בדיקה תקופתית של המתקן, מהווים הפרה של חובת הזהירות המוטלת על הנתבעות, אשר הייתה יכולה למנוע את התאונה. 24. הנתבעות לא הוכיחו כי נקטו בכל האמצעים הסבירים למניעת התאונה, ולא הציגו כל תיעוד המעיד על בדיקות בטיחות או פעולות תחזוקה שבוצעו במתקן לפני התאונה. 25. התרשלותן של הנתבעות בתחזוקה שוטפת של המתקן, אשר הפך למפגע בטיחותי, היא הגורם הישיר והבלעדי לנזקי הגוף שנגרמו לתובע. ## אי הצבת שלטי אזהרה מתאימים ## 26. הנתבעות התרשלו בכך שלא הציבו שלטי אזהרה ברורים ובולטים לעין, אשר יתריעו בפני המשתמשים על הסכנה הטמונה בדלת הכבדה של מכולת איסוף הבגדים. 27. שלט אזהרה מתאים, המפרט את אופן השימוש הבטוח במתקן ומזהיר מפני טריקת הדלת, היה יכול למנוע את התאונה או למצער להפחית את הסיכון לפגיעה. 28. חובת הזהירות של הנתבעות כוללת גם את החובה ליידע את הציבור על סיכונים פוטנציאליים, ובמקרה זה, אי הצבת שלט אזהרה מהווה הפרה של חובה זו. 29. היעדר שלטי אזהרה תרם באופן ישיר לקרות התאונה, שכן התובע לא היה מודע לסכנה הממשית הטמונה במתקן ולא יכול היה לנקוט באמצעי זהירות מתאימים. 30. הנתבעות, כגופים האחראים על המתקן, היו צריכות לצפות כי בהיעדר אזהרה מתאימה, משתמשים עלולים להיפגע, ובכל זאת בחרו שלא למלא את חובתן. ## אחריות הנתבעת 2 (_______) כבעלת השטח והמתקן ## 31. הנתבעת 2, כבעלת השטח שבו הוצב המתקן וכמי שתכננה אותו, נושאת באחריות עיקרית לנזקי התובע, שכן המתקן היה בחזקתה ובשליטתה המלאה. 32. הנתבעת 2 הייתה אחראית באופן בלעדי על תכנון המתקן, ועל כן עליה לשאת באחריות לכל ליקוי תכנוני שהוביל לתאונה ולפגיעה בתובע. 33. העובדה שהמתקן נבנה על פי תכנונה ובקשתה של הנתבעת 2, מחזקת את אחריותה המלאה לליקויים הבטיחותיים שהיו בו. 34. הנתבעת 2 לא הוכיחה כי נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת התאונה, ולא הציגה כל תיעוד המעיד על בדיקות בטיחות או פעולות תחזוקה שבוצעו במתקן לפני התאונה. 35. הנתבעת 2, כמי שהפיקה תועלת מהמתקן, הייתה צריכה לדאוג לבטיחותו המלאה, ואי עמידתה בחובה זו מהווה רשלנות חמורה. ## אחריות הנתבעת 1 (עיריית _________) כבונה המתקן ## 36. הנתבעת 1, כמי שבנתה את המתקן עבור הנתבעת 2, נושאת באחריות משמעותית לנזקי התובע, שכן היא הייתה אמונה על ביצוע העבודה בפועל. 37. גם אם המתקן נבנה על פי תכנון של הנתבעת 2, הנתבעת 1 הייתה צריכה לוודא כי התכנון עומד בסטנדרטים בטיחותיים מקובלים וכי הביצוע אינו יוצר סיכונים מיותרים. 38. הנתבעת 1, כגוף ציבורי בעל מומחיות בבנייה ותשתיות, הייתה צריכה לזהות את הליקויים הבטיחותיים בתכנון המתקן ולהתריע עליהם, או למצער, לבצע את הבנייה באופן בטיחותי יותר. 39. העובדה שהמתקן יצא משליטתה של הנתבעת 1 לאחר שנים רבות אינה פוטרת אותה מאחריותה הראשונית לבנייה לקויה, אשר יצרה את הסיכון הבטיחותי מלכתחילה. 40. הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא דאגה להתקנת מנגנוני בטיחות הכרחיים בעת בניית המתקן, ובכך תרמה באופן ישיר לקרות התאונה. ## אחריות הנתבעת 3 (_______ בע"מ) כמבטחת ## 41. הנתבעת 3, כחברת הביטוח של הנתבעת 2, חבה בכיסוי נזקי התובע מכוח פוליסת הביטוח שהוציאה לנתבעת 2, המכסה אחריות לנזקי גוף שנגרמו לצדדים שלישיים. 42. פוליסת הביטוח הרלוונטית מכסה את אחריותה של הנתבעת 2 בגין אירועים מסוג זה, ועל כן הנתבעת 3 מחויבת לשפות את התובע בגין נזקיו. 43. הנתבעת 3, כחברת ביטוח, נושאת באחריות חוזית כלפי הנתבעת 2, ובאחריות נזיקית כלפי התובע, מכוח היותה המבטחת של הגורם האחראי לנזק. 44. התובע זכאי לקבל את הפיצוי המגיע לו ישירות מהנתבעת 3, בהיותה הגורם המבטח, וזאת על מנת להבטיח את קבלת הפיצוי המהיר והיעיל ביותר. 45. הנתבעת 3 לא הציגה כל טענה המצדיקה פטור מאחריותה הביטוחית במקרה זה, ועל כן עליה לשאת בחלקה בפיצוי התובע. ## קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק ## 46. קיים קשר סיבתי ישיר וברור בין רשלנותן של הנתבעות, כפי שתוארה לעיל, לבין נזקי הגוף שנגרמו לתובע. 47. אילו הנתבעות היו נוקטות באמצעי הזהירות הנדרשים, כגון התקנת מנגנון עצר או הצבת שלטי אזהרה, התאונה הייתה נמנעת לחלוטין. 48. טריקת הדלת הכבדה על אצבעות התובע, כתוצאה מהתכנון הלקוי והתחזוקה הרשלנית, היא הגורם הישיר והבלעדי לשבר באצבעו ולכאב וסבל שנגרמו לו. 49. ללא התרשלותן של הנתבעות, התובע לא היה נפגע ולא היה סובל מהכאבים וההגבלות שחווה בעקבות התאונה. 50. הקשר הסיבתי מתקיים הן במישור העובדתי ("סיבה בלעדיה אין") והן במישור המשפטי (צפיות הנזק), ועל כן יש להטיל את האחריות המלאה על הנתבעות. ## כאב וסבל כתוצאה מהתאונה ## 51. התובע סבל מכאבים עזים ומתמשכים כתוצאה מהשבר באצבעו, אשר השפיעו על איכות חייו ועל יכולתו לבצע פעולות יומיומיות פשוטות. 52. השבר באצבע הרביעית גרם לתובע הגבלות תנועה משמעותיות, אשר נמשכו לפחות חודש ימים, ופגעו בתפקודו היומיומי וביכולתו לעסוק בפעילויות פנאי. 53. הכאב והסבל שנגרמו לתובע אינם ניתנים לכימות מדויק, אך הם מהווים נזק בר פיצוי על פי דין, וזאת בהתאם לפסיקת בתי המשפט במקרים דומים. 54. התובע נאלץ ליטול תרופות לשיכוך כאבים ולקבל טיפול רפואי, אשר גרמו לו אי נוחות ופגעו בשגרת חייו. 55. גם אם לא נגרמה לתובע נכות צמיתה או הפסדי שכר, עצם הפגיעה הגופנית והכאב הנלווה לה מצדיקים פיצוי הולם בגין ראש נזק זה. ## רשלנות תורמת מופחתת של התובע ## 56. כבוד בית המשפט מתבקש לקבוע כי רשלנותו התורמת של התובע, אם בכלל, הינה מופחתת ביותר, ואינה עולה על 15% מסך הנזק. 57. התובע פעל בתום לב ובמטרה לבצע מצווה, ולא התכוון לגרום לעצמו נזק, ופעולתו של דחיפת השקית בכוח הייתה סבירה בנסיבות העניין, בהיעדר מנגנון אחר. 58. השימוש במשקל גופו של התובע נועד להבטיח את הכנסת השקית במלואה למכולה, ולא נבע מכוונה רשלנית או מזלזלת בבטיחות. 59. עיקר האחריות מוטלת על הנתבעות, אשר יצרו את הסיכון מלכתחילה ולא דאגו למתקן בטיחותי, ועל כן יש להפחית את רשלנותו התורמת של התובע באופן משמעותי. 60. בנסיבות העניין, כאשר מדובר במתקן ציבורי המיועד לשימוש הציבור הרחב, יש להטיל את עיקר האחריות על הגורמים האחראים לתכנונו, התקנתו ותחזוקתו. ## חלוקת אחריות בין הנתבעות ## 61. כבוד בית המשפט מתבקש לקבוע כי עיקר האחריות לנזקי התובע מוטלת על הנתבעת 2 (_______), בשיעור של 80%, וזאת בשל תכנון המתקן והיותו בשטחה ובאחריותה. 62. הנתבעת 2 הייתה הגורם היוזם והמתכנן של המתקן, ועל כן עליה לשאת באחריות העיקרית לליקויים הבטיחותיים שהיו בו. 63. הנתבעת 1 (עיריית _________) נושאת באחריות משנית, בשיעור של 20%, וזאת בשל היותה הגורם שבנה את המתקן, גם אם על פי תכנון של הנתבעת 2. 64. חלוקת אחריות זו משקפת את מידת מעורבותן של כל אחת מהנתבעות ביצירת הסיכון ובאי מניעת התאונה, וכן את מידת שליטתן על המתקן. 65. חלוקת האחריות המוצעת מבטיחה כי כל אחת מהנתבעות תישא בחלקה היחסי בנזק, בהתאם למידת רשלנותה ותרומתה לקרות התאונה. ## נזקים והוצאות נלוות ## 66. התובע זכאי לפיצוי בגין אגרת בית משפט ששילם, בסך של כ-700 ₪, וזאת כחלק מהוצאות המשפט שנשא בהן. 67. בנוסף, התובע זכאי לשכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% בתוספת מע"מ מתוך סכום הפיצוי שייפסק לו, וזאת בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין. 68. סכומים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מהפיצוי הכולל המגיע לתובע, ונועדו להשיב לו את מצבו לקדמותו ככל הניתן. 69. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעות בתשלום סכומים אלו, ביחד ולחוד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 70. פיצוי זה, בצירוף ההוצאות, יאפשר לתובע לקבל סעד הולם בגין נזקיו והוצאותיו בעקבות התאונה. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##פסק דין:## התובע לא טען לנכות כתוצאה מתאונה זו ולמעשה גם לא טען או מכל מקום לא הוכיח הפסדי שכר או הוצאות שונות (שהינו נזק מיוחד המחייב ראיות) ומשכך, המדובר בתיק שעניינו "כאב וסבל" בלבד. אציין, כי התובע הגיש את התביעה בהתחלה כתביעה קטנה והתיק הועבר לפסים אזרחיים, שכן המדובר בתיק נזקי גוף המכיל בעיית אחריות והמצריך זמן שיפוטי לבדיקה יסודית יותר. על פי גירסתו של התובע בכתב התביעה (סעיפים 6-8) התרחשה התאונה בנסיבות כדלקמן: "ביום 2.4.09 בשעה 15:30 או בסמוך לכך, הגיע התובע לסניף הנתבעת 2 (ויצ"ו נהריה) לצורך מסירת בגדים לתרומה. במועד האמור מכולת האיסוף בגדי התרומה היתה בנויה כך שהיתה מוקפת סורגים למעט פתח קטן ובו דלת פלדה המותקנת על צידה החיצוני של הגדר המקיפה את המכולה וסניף הנתבעת מס' 2 שעל התורמים להדוף לפנים המכולה בעזרת כוח גופם בכדי להכניס את הבגדים למכולה. בעוד התובע משליך את הבגדים לתרומה לתוך המכולה מבעד לדלת נטרקה לפתע הדלת מלוא משקלה על אצבעות ידו השמאלית". כאן המקום לומר, כי התובע תמך את תביעתו בשני מסמכים רפואיים בלבד. המסמך הראשון הינו מסמך מקופ"ח מקצועית חתום על ידי האורתופד ד"ר אהרון מיכאל והמתייחס לכך כי התובע עבר שבר ללא תזוזה באיזור DP של אצבע רביעית. מדובר במסמך מיום המקרה. אין בו התייחסות לאי כושר עבודה והתובע מופנה במהלכו לקביעת תור למיעוד בתאריך 8.4.09 וכן יש התייחסות לטיפול תרופתי לו הוא נצרך. זה למעשה המסמך הרפואי המשמעותי היחידי התומך בטענותיו של התובע, שכן המסמך הבא אליו התנגדו הנתבעים גם בכתב ההגנה שלהם, הוא כבר מסמך מתאריך 23.1.13, כלומר מס' שנים אחרי האירוע, והינו מסמך רפואי שמן הסתם ניתן לתובע במסגרת פרטית ע"י האורתופד ד"ר שטרקר המתייחס למצבו הרפואי של התובע נכון לזמן ביצוע הבדיקה. בתצהירו שהוגש לביהמ"ש כתב התובע לגבי נסיבות אירוע התאונה כדלקמן (סעיף 4): "מצאתי את מכולת איסוף הבגדים על פי השילוט החיצוני שהיה מותקן עליו. כאשר הכנסתי את שק הבגדים לתוך פתח המכולה דרך פתח ובו דלת פלדה אותו דחפתי בעזרת משקל גופי עד שאשלים את הכנסת מלוא אורכו של שק הבגדים לתוך המכולה על מנת שחלקו העליון של השק לא יקרע מחוץ למכולה ותכולתו לא תתפזר על המדרכה, לפתע נטרקה דלת המכולה בעוצמה רבה על אצבעותיי". על מנת להשלים את התמונה, גירסתו של התובע כפי שנמסרה במסגרת הדיון הסופי בקדם המשפט המורחב מיום 30.12.13 היתה: "הלכתי לתרום בגדים לעשות מצווה. זהו מתקן של ויצו. הבאתי שקיות פח אשפה של בגדים בצורה מרוכזת. הגעתי למתקן ודחפתי את אחת השקיות פנימה. כשדחפתי אותה היא נפלה לתוך המתקן. מדובר במתקן גבוה בגובה שלי. יש פלטת ברזל גדולה שמתנדנדת ללא מנגנון עצר או ריפוד כלשהו. המשקל של החלון הזה זה ברזל יצוק. דחפתי את השקית פנימה למתקן והברזל הזה חזר אלי בחזרה". התובע הגיש את תביעתו כנגד שני גופים: כנגד ויצו נהריה - היא הנתבעת 2. כנגד עיריית נהריה - היא הנתבעת מס' 1 ואשר לטענתו היא היתה הגורם שהתקין את המתקן המסוכן בעבור הנתבעת מס' 2. הנתבעת מס' 2 - ויצו, אשר חב' כלל מייצגת אותה (היא הנתבעת 3) הגישה הודעת צד ג' כנגד עיריית נהריה. לטענת ב"כ הנתבעות, כשל התובע בהוכחת גירסתו העובדתית בביהמ"ש משעה שיש סתירות בין הגירסאות שנמסרו בכתב התביעה בתצהיר ובעדותו בביהמ"ש. כך למשל לא היה צריך התובע לדחוף את השקית בעזרת משקל גופו, דבר שהיה בו כדי לגרום לקרות אירוע התאונה או אף לייתר אותה. כמו כן, לא היתה סיבה שהתובע ידחוף קודם את השקית אלא יכול היה בעזרת ידו להרים את הדלת ובכך להכניס את השקיות שבהן הבגדים ללא קושי. האזנתי לגירסתו של התובע ולעדותו בביהמ"ש וכן לחקירות הקצרות והממוקדות ואני נותן אמון בעדותו של התובע, כי התאונה נגרמה בנסיבות שבהן ביקש להכניס את השקית לתוך המתקן ובמהלך פעולה זו, תוך שהוא משתמש בין השאר במשקל גופו כדי לתת כוח לשקית להיכנס, חזרה הדלת ופגעה בגופו. אני נכון לקבל את עמדת התובע, כי יש רשלנות בנסיבות העניין וכי היה צריך לדאוג שבמתקן האמור תהיה דלת עצר או מנגנון הגנה המונע אפשרות לפגיעה מעין זו ובעניין זה אני נכון לקבל את עמדתו של התובע, כפי שעולה בסעיף 9 לכתב התביעה המתייחס לקיום מנגנון עצירה או מיגון בדפנות הדלת. אני לא שולל גם את הטענה, כי היה צריך לשים גם שלט המזהיר מפני תאונה מן הסוג שארעה לתובע. אשר על כן, דין התביעה עקרונית להתקבל. עם זאת, לאור העובדה שהתובע השתמש במשקל גופו על מנת לבצע את פעולה דחיפת השקית בצורה שהיה בה כדי לסייע לכך שהדלת תיטרק על ידו, יש בה כדי להשית עליו רשלנות תורמת, אותה אני מעריך לצורך העניין ב- 15% בלבד לאור הערותיי דלעיל. כפי שציינתי, התובע צירף למעשה מסמך רפואי מיום המקרה המעיד על שבר באצבעו והעיד, כי סבל מכאבים והגבלות אשר השפיעו עליו לפחות במהלך חודש. לא הוצג כל מסמך רפואי המצביע על אי כושר עבודה או כי התובע לא יכול היה לעבוד ולא הוצגו מסמכים רפואיים נוספים, למרות שהיה מקום לעשות כן. המסמך הרפואי השני של ד"ר שטרקר הינו שנים לאחר האירוע ולא ייחסתי לו משקל רב. אני מעריך את נזקו של התובע, לאור המסמך הרפואי היחיד אותו הציג, בסכום של 5,000 ₪ בלבד ואציין, כי אני עושה זאת משום שנגרם לו שבר בגופו (באצבע רביעית). 15% רשלנות תורמת, משמעותה שאני מקזז מתוך הסכום האמור סך של 525 ₪ ומעגל למטה ל- 750 ₪, כך שהפיצוי המגיע לתובע הינו 4,250 ₪ בצירוף הוצאות משפט הכוללות אגרת בימ"ש ששילם התובע בסך 700 ₪ לערך ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% + מע"מ מתוך הסכום שנפסק. השאלה היא איזה גוף צריך לשאת בנזקו של התובע. יש לזכור, כי מדובר בשטח הנמצא בבעלותה ובחזקתה של הנתבעת 2 - ויצ"ו. עוד צריך לזכור, כי על פי תשובות לשאלון, בוצע שינוי במתקן על מנת למנוע גניבות ואולם שינוי זה בוצע ללא קשר למתקן הנוכחי אשר על פי עדותו הקצרה של נציג הנתבעת 1, עיריית נהריה, נבנה ע"י עיריית נהריה עבור ויצו על פי תכנונה ועל פי בקשתה. עוד יש לזכור את מכתבה של נציגת ויצ"ו הגב' ג'ני וייס - יו"ר ויצו נהריה, מיום 3.1.13 אשר למעשה ניתן להבין ממנו, כי אינה מייחסת כל אחריות לעיריית נהריה. כך היא כותבת בסעיף 4 למכתבה: "עיריית נהריה תרמה לנו בעבר מתקן לאיסוף בגדים כתרומה על פי תכנון של ויצו ישראל, המתקן נבנה על פי תקן שהיה מקובל בסניפי ויצו בארץ ועל כן העירייה אינה נושאת באחריות כלשהי". נציגת הנתבעת 2 טענה, כי בוודאי שאין לראות במסמך זה של הגב' ג'ני וייס כמסמך המבטא העדר אחריות מצידה של עיריית נהריה, שכן מדובר בשאלה משפטית שבה למעשה מכריע ביהמ"ש ולא כל גורם אחר. עם זאת, הגב' ג'ני וייס לא התייצבה לישיבת ביהמ"ש מיום 30.12.13 ולא ניתנה אפשרות לחקירתה הקצרה בביהמ"ש שבמהלכה היתה מסבירה את נסיבות כתיבת המתכתב מיום 3.1.13 וכן היתה מסבירה את תשובותיה בשאלון לגבי שינוי המתקן, מתי נעשה ועל ידי מי ומה היו הדרישות המקוריות בעת התקנת המתקן המקורי, אשר ביחס לבניתו ועלויותיו לא הוצגו לי כל מסמכים. בסופו של יום, אני סבור שעיקר האחריות צריכה להיות בתיק זה על ויצ"ו נהריה אשר תכננה את המתקן, אשר המתקן היה בשטחה והיא זו שהיתה אחראית עליו. עם זאת, אינני יכול לשלול לחלוטין את אחריות העירייה, אשר עובדיה על פי עדותו של המצהיר מטעמה, היתה אחראית לבנייה המתקן ולכן יש לה אחריות, עם זאת מופחתת, לאור העובדה שהמתקן נבנה על פי דרישות ויצ"ו ויצא לחלוטין משליטתה של העירייה, לאחר שנים רבות. אני אחלק את האחריות 80% על ויצ"ו ו- 20% על העירייה. אני דוחה את ההודעה לצד ג' ללא צו להוצאות. משכך, אני קובע כי בחיובים נפרדים תשלם ויצו לתובע באמצעות בא כוחו סך של 3,400 ₪ בתוספת 560 ₪, חלק יחסי באגרת בימ"ש ו- 15% שכ"ט עו"ד + מע"מ מתוך הסכום שנפסק. עירית נהריה תשלם סך של 850 ₪ וכן את החלק היחסי באגרת בימ"ש בסך של 140 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% + מע"מ מתוך הסכום שנפסק. פיצוי זה הינו נגזרת של החומר הרפואי הדל מאוד שהעמיד התובע לביהמ"ש. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה, הן ביחס לתביעה העיקרית והן ביחס להודעה לצד ג'. כתב תביעהמסמכיםכאב וסבל