בקשות שהוגשו ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע שטרות. עם קבלת התנגדות הנתבע, הועברו ההליכים לסדר דין מהיר והדיון בהם אוחד. העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים: התובעת הגישה לביצוע שבע המחאות שנמשכו מחשבון הנתבע והגב' אסתר תדמור, ולא כובדו. ביום 22/02/12 חתמו התובעת והגב' תדמור על הסכם במסגרתו שילמה הגב' תדמור לתובעת 65,000 ₪. כנטען בהתנגדות שהוגשה ע"י הנתבע, בין התובעת לבית עסק בשם "ישי נגררים", נרקמו במהלך השנים יחסי עבודה, במהלכם סיפקה התובעת ל"ישי נגררים" רכיבים המשמשים את בית העסק לייצור והרכבת נגררים לכלי רכב. לטענת הנתבע, "ישי נגררים" מנוהל ע"י בני הזוג גיורא ישי ואסתר תדמור, כאשר ההתנהלות הכספית התבצעה באמצעות חשבונה של הגב' תדמור. הנתבע הוסיף וטען, כי במהלך שנת 2010 קיבל את הצעת גיורא ישי להשתלב בבית העסק כשותף. במסגרת ההסכם שנכרת בין הצדדים, השקיע הנתבע בבית העסק 60,000 ₪. בעקבות מחלוקת בין הצדדים, הסתיימה השותפות במהלך חודש ינואר 2011. קודם למועד עזיבת הנתבע את השותפות, התקיימה לטענתו שיחה משולשת, בנוכחות מנהל התובעת, במסגרתה הובהר לתובעת כי הנתבע פורש מהשותפות, וכי מאותו המועד ואילך לא ישא בהתחייבויות "ישי נגררים". לאחר פרישת הנתבע, הוסבה פעילות בית העסק לחשבון בנק חדש שנפתח ע"י גב' תדמור. הנתבע לא הכחיש, כי השיקים נשוא הליכי הגביה חוללו, אך טען שלאחר מועד חילולם נמסרו לתובעת שיקים חלופיים אשר כיסו את מלוא יתרת החוב, ובית העסק אף נותר ביתרת זכות בסך 6,318 ₪. בנוסף, לגישת הנתבע, חלק מהחוב הנטען הינו בגין עסקאות שנערכו לאחר פרישתו מהשותפות. לגרסת התובעת, ראשיתם של ההליכים בחילול שיקים החתומים ע"י שניים- הנתבע והגב' אסתר תדמור, ואשר נמסרו לתובעת כנגד אספקת סחורה. לאחר שהשיקים לא כובדו, הוגשו הם לביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. ביום 22/02/12, לאחר פתיחת תיקי ההוצאה לפועל כנגד הנתבע והגב' תדמור, חתמו התובעת והגב' תדמור על הסכם במסגרתו הועברו לתובעת 65,000 ₪. התובעת הבהירה, כי התשלום ששולם ע"י הגב' תדמור, שולם ע"ח החוב הכולל של "ישי נגררים", ולא רק ע"ח השיקים שלא נפרעו. לאחר התשלום שבוצע ע"י הגב' תדמור ובהפחתת שכ"ט עוה"ד, נותר חוב נומינלי ע"ס 50,794 ₪ בו על הנתבע לשאת. התובעת דחתה את טענות הנתבע לפרעון החוב באמצעות שיקים חלופיים והבהירה, כי השיקים הנוספים שניתנו לתובעת, חוללו אף הם. דיון והכרעה: עצמאות העילה השטרית: עסקינן בתביעה שטרית. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי שיעור החוב בכרטסת התובעת לא הוכח וכי הכרטסת אינה מהימנה, אלא שלנוכח עצמאות העילה השטרית, אין התביעה נסמכת על עסקת היסוד אלא על עילות שטריות העומדות על רגליהן שלהן במנותק ובנפרד ממנה (ע"א 3908/08 תיקו בע"מ נ' FOREMBAGCO INC, בסעיף 15 לפסה"ד. ניתן ביום 26/08/10; בר"ע (י-ם) 3085/98THEYSOHN EXTRUSIONSTECHNIK GES M.B.H נ' מרדכי שמעון בע"מ. ניתן ביום 19/07/99). כידוע, "אחד מעקרונות היסוד בדיני השטרות הינו עקרון "עצמאות העילה השטרית", שלפיו התביעה על בסיס העילה השטרית והתביעה על בסיס עסקת היסוד שבמסגרתו נמשך ונמסר השטר מבטאות עילות נפרדות (פרופ' ס. אוטולנגי, בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים - מגמות חדשות בפסיקה, עיוני משפט כ"ג, 189, 191)" (תא (ת"א) 54208-09-11 פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ נ' רשף בטחון (1993) בע"מ. ניתן ביום 01/05/13). "תכליתו הייחודית של השטר מחייבת הקפדה על קיומם של שלושה עקרונות אשר מהווים את אבני היסוד של דיני השטרות, ואשר הם שמתווים את אופן פרשנות השטר. העיקרון הראשון הינו ודאות הפירעון. על מנת שפלוני יסכים ליטול את השטר, עליו לדעת מתוך התבוננות בשטר בלבד כי יוכל הוא להיפרע מהשטר באופן וודאי ללא צורך בבירורים נוספים, שכן אם לא ניתן להסיק מהתבוננות בשטר את וודאות פרעונו כי אז תיפגע סחרותו. העיקרון השני הינו קונקלוסיביות הפרטים בשטר. על-מנת להבטיח את ודאות הפירעון, יש להקפיד כי השטר מכיל את כל הפרטים הנחוצים לפרעונו. ככל שהשטר יפנה למסמכים חיצוניים לו או שתידרש בדיקה וחקירה מחוץ לשטר (כמו בירור כוונת הצדדים בעת חותמם עליו), הפועל היוצא יהיה היעדר יכולת לקיים את סחרות השטר. העיקרון השלישי הינו עצמאות העילה השטרית. עיקרון זה מחייב את הפרדת עילות התביעה הקמות מכוח עסקת היסוד מאלה הקמות מכוח השטר. קרי, קיימת הבחנה ברורה בין העילה השטרית לבין העילה הלבר שטרית. עסקינן בשתי עילות תביעה נפרדות אשר קיים שוני מובנה ביניהן המתבטא הן בדין המהותי והן בדיני הראיות [אוטולנגי, בעמוד 190-191]. יוצא אפוא כי אין דינו של שטר כדינו של חוזה. דיני השטרות הם שדה משפטי מאובחן, בעל תכלית ייחודית ויוצאת דופן" (הדגשה הוספה)(ע"א 4085/07 דבורה אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ. ניתן ביום 04/10/09). יצוין, כי אף אלמלא מדובר היה בתביעה שטרית, הרי המדובר בשיקים שנמסרו כנגד סחורה שסופקה בתקופת עבודתו של הנתבע בבית העסק. הנתבע לא חלק על האמור- "נתתי את השיקים כשהייתי עדיין שותף" (פרוט' 05/07/12, עמ' 3, ש' 10). "הוסבר לוויגולד כי אני פורש מן השותפות בישי נגררים וכי מעתה התחייבויות נוספות שתיטול על עצמה ישי נגררים תהיה התחייבות שלה ללא כל זיקה אלי" (הדגשות הוספו)(סעיף 9 לתצהיר מיום 09/04/12). גם עיון בסעיף 10 להודעה לצד השלישי, תומך בכך שהמדובר בתשלומים שבוצעו בתקופת השותפות והנתבע חב בפרעונם ("בתקופת השותפות, בוצעו התשלומים השונים של ישי נגררים לספקיה השונים ובכלל כך, לויינגולד, באמצעות שיקים מחשבון משותף שלי ושל אסתר בבנק דיסקונט ... חשבון 39555" (החשבון ממנו נמשכו השיקים נשוא הליכי הביצוע). האם החוב השטרי נפרע? בפי הנתבע שתי טענות פרעון- פרעון באמצעות שיקים מאוחרים שנמשכו מחשבונה של הגב' תדמור (לאחר תום השותפות) וכן, פרעון במסגרת הסדר עליו חתמה הגב' תדמור. כידוע, "על הנתבע מוטל הנטל להוכיח את טענות ההגנה שלו, בתביעה שהוגשה כנגדו בעילה השטרית, כשהוא מעלה טענת "פרעתי" (להבדיל למשל מטענת זיוף חתימתו כמסב של השיקים)" (תא (ת"א) 182222/02 עופות גבריאלי (1991) בע"מ נ' חבושה רזי. ניתן ביום 25/12/06). יתרה מכך- "כל בעל דין, הטוען טענה מהותית לגרסתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה (רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997)" (תא (ת"א) 35451/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מלינגר נתן. ניתן ביום 11/07/07). בהרמת הנטל להוכחת טענות הפרעון, כשל הנתבע. להוכחת הפרעון באמצעות שיקים מאוחרים צרף הנתבע מסמך הנחזה להיות כרטסת הנהלת חשבונות, אך לא צורפה כל ראיה המאמתת שהשיקים המופיעים ביתרת זכות, אכן נפרעו. ראיות כאמור לא צורפו אף לאחר שהובהר לנתבע בתחילת ההליך, שהתובעת מכחישה פרעון החוב וטוענת לחילול ההמחאות (פרוט' 05/07/12, עמ' 1, ש' 12). אוסיף, כי מחקירת הנתבע מיום 05/07/12 עולה, כי המדובר בשיקים של הגב' תדמור ("ישי נגררים הסבה את המשך פעילותה העסקית לחשבון בנק חדש שפתחה בבנק דיסקונט מס' 4168", סעיף 10 להודעה לצד שלישי), ואשר אין בידי הנתבע כל מידע פוזיטיבי האם כובדו. העובדה שהגב' תדמור, אשר לה הידע אודות גורל ההמחאות, לא העלתה טענה בדבר פרעון החוב ואף אישרה במסגרת הסדר החוב את הטענה לשיעור חוב בסך כ- 110,000 ₪, מתיישבת עם טענת התובעת לחילול השיקים ולהיקף החוב שנותר. אוסיף, כי ישנו קושי בטענה שבית העסק ביצע רכישות נוספות לאחר תום השותפות, אך את השיקים שנטען כי נמסרו לאחר עזיבת הנתבע, יש לזקוף לכיסוי יתרת החוב שנוצרה דווקא בתקופת השותפות, בניגוד ללשון סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), המתיר לצדדים לקבוע את אופן זקיפת התשלום. קרי- מחד טוען הנתבע, כי הבהיר למנהל התובעת שעם פרישתו מהשותפות "התחייבויות נוספות שתיטול על עצמה ישי נגררים תהיה התחייבות שלה ללא כל זיקה אלי" (סעיף 9 לתצהיר מיום 09/04/12. הדגשה הוספה) ומאידך, השיקים שנמסרו לידי התובעת מחשבונה של הגב' תדמור לאחר עזיבתו, נועדו (כך לגישתו) לפרעון חובותיו של העסק מתקופת השותפות. האמור מצטרף לעובדה שפרעון השיקים הנוספים כלל לא הוכח, גם לא באמצעות רוה"ח אבן חיים. הטענה לפרעון החוב ע"י הגב' תדמור (טענה שלא הועלתה במסגרת תצהיר הנתבע) נסמכת על הסדר עליו חתמה הגב' תדמור ומכאן, גם כפופה ללשון ההסדר ולאומד דעת הצדדים לו. עיון בהסכם מעלה, כי הגב' תדמור אישרה בחתימתה שיתרת החוב של העסק הינה ע"ס 109,294 ₪. ניסיונו של הנתבע לערער על מהימנות הכרטסת שצורפה להסכם ועל אומד דעת הצדדים (התובעת והגב' תדמור) התבססה אך על פרשנותו את ההסכם ואת הסתירות לכאורה שבסעיפיו, כאשר הצדדים עצמם לא ערערו על נפקותו ולא טענו כנגד תוכנו או כנגד עמדת התובעת ופרשנותה. הנתבע לא זימן את הגב' תדמור לעדות ואף את ההודעה לצד שלישי שהגיש כנגדה, לא המציא בפרק זמן שנקבע בדין ובסופו של יום, מחק (ראו תקנה 475א(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לא זו אף זו, הנתבע אף לא טען שהגב' תדמור עתרה להפחתת שיעור החוב בתיק ההוצל"פ בשיעור התשלום שבוצע בפועל, באופן העולה בקנה אחד עם הטענה לכך שהמדובר בתשלום ששולם ע"ח החוב הכולל (כמפורט בסעיף 6 להסכם). סעיף 2 להסכם מתיישב אף הוא עם גרסת התובעת- "לסילוק סופי ומוחלט של כל חובות תדמור לויינגולד, בין בתיקי ההוצל"פ ובין אם לאו..." (הדגשה הוספה). מכאן, שלמרות שב"הואיל" הראשון דובר על חוב בסך 70,000 ₪, סעיפים 6 ו- 7 מפרטים את שיעור החוב הכולל, הנתמך בכרטסת הנה"ח ואת זכות התובעת לבצע גביה של יתרת החוב מהנתבע, סכום שאושר בחתימתה של הגב' תדמור ולא הוכחש. יוער, כי בהתאם להוראת סעיף 50 לחוק החוזים, "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". במקרה בו עסקינן קבעו הצדדים להסכם ברחל בתך הקטנה את אופן זקיפת התשלום: "הסכום ששולם ע"י תדמור יופחת מחובו של גיורא ישי-ישי נגררים לווינגולד העומד נכון ליום חתימת הסכם זה, על פי הכרטסת של ויינגולד בסך כולל של 109,294 ₪". ב"כ הנתבע טען במעמד הדיון מיום 13/06/13, "אני חושב שהבאנו ראשית ראיה" (עמ' 6, ש' 16), אלא שכאשר בתביעה שטרית עסקינן, אין באמור די. ככל שסוכם בין הנתבע לשותפיו לשעבר על אחריותם לפרעון חוב השותפות לתובעת, הרי שעל הנתבע היה להפנות טענותיו לשותפים, אלא שהודעה לצד שלישי שהוגשה כנגדם, נמחקה ע"י הנתבע לאחר שלא פעל לבצע המצאה של ההודעה בפרק הזמן הקבוע בדין. בכגון דא לא ניתן להתעלם גם מהעובדה, שהנתבע נמנע מסיבותיו מלצרף את הסכם סיום השותפות. מעדות מנהל החשבונות עלה שבמועד פרישת הנתבע, נפגשו הצדדים במשרד עורכי דין ונערך הסכם. אך הסכם כאמור לא הוצג. כלל ידוע הוא, כי הימנעות בעל דין מהמצאת ראיה שיכלה לשפוך אור על הדרוש ליבון ולתמוך בגרסתו, מקימה כנגדו חזקה כי אילו הוצגה הראיה, הייתה היא פועלת לחובתו ופוגמת בגרסתו, לבטח כאשר המדובר במסמך שהינו במרכז טענותיו. עם זאת, הטענה לכך שמתוך הסכום ששולם ע"י הגב' תדמור יש להפחית 6,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, לא נתמכה בלשון ההסכם, בעוד סכום החוב בתיקי ההוצאה לפועל כולל בחובו רכיבי שכר טרחה ואין מקום להורות על הפחתה חלקית של הסכום ששולם. מסקנת הדברים הינה כי דין התביעה להתקבל, בהתאם לשיעור החוב המעודכן. הנתבע ישלם לתובעת 44,294 ₪ (65,000 ₪ - 109,294 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22/02/12 (המועד בו נערך ההסכם ופורטו יתרות החובה). כמו כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ע"ס 6,000 ₪. הוצאה לפועלשטרביצוע שטר