רקע וטענות הצדדים 2. ביום 8.11.11 דחתה הועדה להקניית זכויות חוזיות את בקשת הנתבע להכרה כדייר ממשיך; נקבע כי אינו עונה אחר תנאי הנוהל להכרה מאחר והינו בעל דירה לשעבר. בגוף ההחלטה צויינו ביקורי מעגל שונים וביחס לביקור מיוני 2008 נטען כי לא התגורר בדירה. בעקבות ההחלטה ולאחר שלא פינה הנתבע את הדירה כפי שהתבקש במכתב מיום 15.11.11, הוגשה התביעה בה נטען כי הנתבע הינו בגדר פולש לדירה ואין לו כל זכויות בה. בטרם הגשת תצהירי העדות הראשית, ביום 11.9.12, דחתה ועדת האכלוס העליונה במשרד השיכון את בקשת הנתבע להקניית זכויות חוזיות כדייר ממשיך, משני טעמים. האחד, מאחר ואינו עונה להגדרת חסר דירה במשך 5 שנים קודם למועד פטירת האם. השני, מהטעם כי לא התגורר עם האם במשך 4 שנים רצופות טרם פטירתה. הועדה ציינה כי נתוניו האישיים של הנתבע אינם מקנים לו זכות עצמאית לדיור ציבורי מאחר והינו יחיד, גרוש, וביישוב משפחות בנות 7 נפשות ויותר שאושרו כזכאיות לדיור ציבורי וממתינות לקבלת דירה. לפיכך, לא מצאה הועדה מקום לחרוג מהכללים ולהעדיף את הנתבע על פני משפחות נזקקות הממתינות למימוש זכאותן. 3. הנתבע טוען כי גר בדירה משנת 2004 ולכן הינו בגדר דייר ממשיך. ביחס לבעלותו בדירה אחרת טוען כי נוכח מועד מינוי כונס נכסים לנכסיו הקודמים, אין לראות בו כבעל דירה המונעת ממנו הכרה כדייר ממשיך. נטען כי מצבו האישי, הבריאותי והכלכלי, החל משנת 2002 ועד היום, מחייבים את המסקנה כי הינו חסר דירה בהתאם להוראות חוק הדיור הציבורי. דיון והכרעה רצף מגורים 4. אמו המנוחה של הנתבע נפטרה ביום 1.2.11 ויש לקבוע את המועד ממנו יש לבחון האם התגורר הנתבע בדירה פרק זמן מספיק לצורך קבלת מעמד של דייר ממשיך. אמנם החוק עדיין מגדיר דייר ממשיך כמי שהתגורר עם הזכאי שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירתו, אולם בהתאם לסעיף 3 (א) לחוק, כפי שתוקן בתיקון מספר 3, תשס"ט - 2009, לא יהיה דייר ממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית עם קרוביו ועליו לפנות את הדירה תוך 9 חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה ממשרד הבינוי והשיכון כי אינו זכאי לדירה ציבורית לפי הכללים. אם דייר ממשיך זכאי מכח מצבו האישי להיות מוכר כבעל זכות בדירה ציבורית, רשאי הוא להמשיך ולגור בדירה כדייר ממשיך. תיקון זה, אשר תחילתו ביום 15.7.09, הקשיח את תנאי הזכאות לדיירים ממשיכים בכך שגם דייר ממשיך ייאלץ לעזוב את הדירה אם בעצמו אינו זכאי לדיור ציבורי. תיקון זה משקף את הצורך בשוויוניות בחלוקת המשאבים הדלים של הדיור הציבורי. סייג לתיקון האמור נקבע בהוראות המעבר לתיקון האמור (סעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו - 2010), תשס"ט - 2009) אשר קבע כי הוראות החוק טרם התיקון ימשיכו לחול על מי שביום 1.8.09 התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית במשך 4 שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות עד למועד שבו נפטר הזכאי. פועל יוצא הוא, כי כדי שהנתבע יוכר כדייר ממשיך אשר זכאותו אינה תלויה במצבו האישי כזכאי לדיור ציבורי, עליו להוכיח כי גר במשך ארבע שנים רצופות עד לפטירת המנוחה, יחד עמה בדירה. יוער כי לו תוכח טענה זו אף הוראות החוק טרם התיקון עלולות לעמוד לנתבע לרועץ אם יסתבר שהיתה בבעלותו דירה אחרת בחמש השנים שקדמו למועד הקובע. (לעניין היחס בין החוק המתוקן להוראות המעבר ראה ע"א (מחוזי חי') 22777-05-13 אזולאי נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, 14.10.13) מאחר והמנוחה נפטרה ביום 1.2.11, על הנתבע להוכיח כי גר ברציפות מיום 1.2.07 כדי שיחולו עליו הוראות החוק טרם התיקון ולפחות מיום 1.2.08 כדי שיזכה למעמד מכח הוראות החוק היום ובלבד שהינו "זכאי" כהגדרתו בחוק. (יוער כי אם חלות הוראות החוק היום ממילא אין הנתבע זכאי להכרה כדייר ממשיך מאחר ואינו עולה לגדר "זכאי" מכח מצבו האישי, בהתאם לכללים. עניין זה כלל לא התברר בטיעוני הצדדים ועולה רק מההחלטה הנ"ל של הועדה העליונה). בכל החלטות התובעת התייחסה היא למועד פטירת האם כמועד הקובע והתעלמה מהמועד בו עברה האם המנוחה למוסד הסיעודי, למרות שלשון החוק תומכת במועד המעבר למוסד הסיעודי כמועד הקובע. מאחר ונראה כי התובעת והוועדות השונות, טעו בעניין זה לטובת הנתבע, לא ראוי לנקוט ביוזמת בית המשפט פרשנות מחמירה יותר מזו אשר דורשת התובעת. בפועל, עמדה זו של התובעת משתיקה אותה מלטעון כי המועד הקובע הנו יום מעבר האם המנוחה למוסד הסיעודי, ביום 10.2.09. לפיכך, תבחן זכאותו של הנתבע על בסיס מועד פטירת האם, ולא מועד מעברה למוסד הסיעודי. בחינה לפי המועד המאוחר מיטיבה עם הנתבע בכל הנוגע לשאלת בעלותו בדירה אחרת ורצף המגורים. משך מגורי הנתבע בדירה 5. התובעת טענה בתביעתה כי הנתבע גר בדירה ללא זכות שבדין. למרות שנטען באופן כללי כי הנתבע הנו פולש לדירה ואין לו כל זכות להמשיך ולהחזיק בה, כוללת טענה זו את הטענה כי אין לנתבע את רצף המגורים בחוק המזכה אותו במעמד של דייר ממשיך. בחינת הטענה אינה מהווה הרחבת חזית והנטל על הנתבע להראות כי מחזיק בדירה כדין. גם בתצהירי התובעת נטען באופן כללי כי הוגדר מעמדו כפולש לדירה וזאת מבלי שצורפו לתצהירי התובעת "ביקורי מעגל" שנערכו וממצאים בדבר המועדים בהם גר הנתבע בדירה. הרכז, מר יניב נגה, אישר בעדותו כי למיטב הבנתו לא הוכר הנתבע כדייר ממשיך מחמת היותו בעל דירה נוספת ולא מחמת העדר מגורים רציפים עם האם המנוחה. התצהיר שהוגש מטעם הרכז הנוסף, מר אריאל יוסביץ, אינו רלוונטי כלל שעה שהאחרון החל רק בשנת 2012 לפעול כרכז שטח באזור הנדון. עיון בדיון בוועדת האכלוס העליונה, במסמך מעל לכיתוב בכתב יד, מלמד כי ב"ביקורי מעגל" מהימים: 31.7.05, 4.4.06, 28.2.07, 17.5.09 מופיע הנתבע כמתגורר בדירה. בביקור אחד מיום 29.6.08 נרשם כי לא גר עם האם, אולם דו"ח ביקור זה לא הוגש כראיה, ולאור כלל הראיה הטובה ביותר, לא מצאתי כי ניתן לתת משקל רב לרישום האמור. 4. אל מול הגרסה הכללית והעמומה של התובעת, הציג הנתבע גרסה סדורה שלו ושל עדיו, הנתמכת במסמכים רבים, לרבות ביקורי המעגל של התובעת. בביקור מעגל מיום 4.4.06 נרשם הנתבע כמי שגר בדירה יחד עם האם, כך גם בביקור המעגל מיום 28.2.07. בנוסף, צורפו מסמכים שונים מאגף הרווחה בעיריית קריית גת. באישור מיום 5.7.05 מטעם העובדת הסוציאלית ענבר אבנברג נרשם כי הנתבע "עבר להתגורר בבית אמו לפני כשנה עקב בעיות כלכליות קשות ופרידה מאשתו". אישור דומה ניתן ביום 17.7.05 על ידי העובדת הסוציאלית בוסקילה עינב שם ציינה כי מתגורר אצל אמו. במכתב מיום 10.7.07 המופנה לגב' שרה גלעד מסניף קריית גת של התובעת צויין כי הנתבע גר בדירה עם אמו. דבר מגוריו של הנתבע בדירה צויין גם בדו"ח סוציאלי למתן שירותים לזקן מיום 15.7.07. ההפניה למסמכים רבים נוספים בדבר פניות אחיו של הנתבע לשלל גורמים בנוגע למצבה של האם לאחר נפילתה ובקשתה לעבור לדירת קרקע אינן מועילות לנתבע מאחר ואין בהם התייחסות למגוריו בדירה. הטענה כי נכח עם האם בבירורים האמורים במשרדי עמידר הינה כללית ואינה מעלה או מורידה. הנתבע וכל העדים מטעמו הצהירו כי משנת 2004 מתגורר הוא ברציפות בדירה. ממסמכים שהגיש ממוסדות שונים לגמילה מאלכוהול עולה כי ביום 8.4.04 שהה במרכז גמילה "שביל החיים" ואמור היה להשתחרר ביום 15.8.04. בעדותו הנתבע לא דייק במועדים בהם שהה במוסדות גמילה אלא טען כי עזב לאחר חודשיים ונראה כי האישור האמור מיום 8.4.04 מלמד על המועד בו עזב את מרכז הגמילה ועבר לגור עם אמו. אמנם כל העדים קרובי משפחתו של הנתבע בדרגה זו או אחרת, אולם, לא נסתרה עדותם בדבר המועד בו עבר הנתבע לגור בדירת האם המנוחה. מאחר והעדויות נתמכות במסמכים חיצוניים ונטולי פניות של אגף הרווחה אשר דיווח בזמן אמת על מגוריו של הנתבע בדירה, עולה כי עלה בידי הנתבע להוכיח כי גר בדירה משנת 2004 ואילך באופן רצוף. הניסיון בחקירתו לטעון כי נטש את הדירה לא הוכח ולא מצאתי מקום להטיל ספק בגרסת הנתבע ועדיו בכל הנוגע למועד תחילת מגוריו בדירה. המועד האמור עולה בקנה אחד עם ההליכים שנוהלו למכירת דירתו, כפי שיפורט להלן. אשר לרצף המגורים, מאחר ולא הוגש דו"ח הביקור מיום 29.6.08 מצאתי כי די בעדויות שלא נסתרו ובמסמכים שהוגשו כדי לעמוד בנטל ההוכחה של מגורים רציפים. לו היה מוגש הדו"ח האמור יכול היה הנתבע לנסות ולספק הסבר למועד המצויין בו, בין אם עזיבת הדירה לאחד מטיפולי הגמילה או לטיפול רפואי אחר. בהעדרו, די בראיות שהגיש כדי לעמוד בנטל. לא נעלמה מעיני העובדה, שלא נטענה על ידי הצדדים, כי במכתב מיום 11.11.09 של אגף הרווחה בעיריית קריית גת, לצורך קבלת קצבת הבטחת הכנסה, נטען כי גר במשך שנתיים בבית אמו ובשנים האחרונות עבד במשרד תיווך בגבעתיים, עד לפיטוריו בינואר 2009. עוד נכתב שם "עם פיטוריו חזר יהודה לבית אמו בקרית גת השוהה כיום בבית אבות". ממצא זה, יחד עם טענת הנתבע בתצהירו כי ממועד נפילת האם בשנת 2007 טופלה לעיתים על ידי אחיו במצפה רמון, מטילה צל על טענת רציפות המגורים בדירה. יחד עם זאת, מאחר והמסמך האמור לא לובן בחקירה הנגדית הקצרה, לא מצאתי כי נסתרו טענות הנתבע לרצף מגורים. לאור האמור לעיל, עולה כי עלה בידי הנתבע להוכיח כי גר עם אמו המנוחה לפחות 4 שנים לפני פטירתה ואף עלה בידיו להוכיח כי גר עמה במשך 4 שנים לפני המועד בו עברה לגור בבית האבות. לפיכך, על הנתבע חל החוק בנוסחו טרם תיקון תשס"ט. בעלות הנתבע בדירה אחרת 5. החוק מגדיר זכאי כמי שהתגורר בדירה ציבורית תקופה של 5 שנים לפחות ואין בבעלותו או בבעלות קרובו דירה אחרת. אין מחלוקת כי לנתבע היו שתי דירות אחרות אולם לטענתו נוכח הליכי כינוס נכסים כנגד הדירות, בפועל לא היו לו עוד זכויות בדירה לפחות 5 שנים לפני פטירת האם, ולכן נחשב הוא כחסר דיור וזכאי להכרה כדייר ממשיך. נוכח הקביעות לעיל, יש לבחון האם בתקופה מיום 1.2.2006 ועד לפטירת האם ביום 1.2.2011 הייתה בבעלות הנתבע דירה, מאחר ואין חולק כי לאחר מועד פטירתה ועד היום אין בבעלותו דירה אחרת. לתצהיר הנתבע צורפו הסכמי מכר של הדירות אשר היו בבעלותו. הראשון - הסכם מכר מיום 2.5.04 שנערך בידי כונס הנכסים עוה"ד מנדלבום אשר מונה במסגרת תיק הוצל"פ מס' 02-12597-03-1. מדובר בהסכם למכירת בית צמוד קרקע בשטח של כ-130 מטר ברח' הלולב 24/2 בנצרת עלית. בהתאם להסכם, עולה כי הלווה, גרושתו של הנתבע, פינתה את הנכס וזה נמכר לאביה. מדובר בפועל בתיק הוצל"פ משנת 2003 ולא צורפו מסמכים בדבר מועד פינוי הנתבע מהנכס. יחד עם זאת, מאחר והנכס נמכר ביום 2.5.04, לפני המועד הקובע, נכס זה אינו מעורר בעיה ביחס להעדר זכויות בדירה. יוער כי הנתבע לא צירף אישור בדבר מועד גירושיו. בחקירתו טען כי התגרש בשנת 2006 ובחלק מהמסמכים שהגיש צויין כי התגרש בשנת 2005. מאחר ונתון זה לא זכה לליבון, לא ניתן לקבוע כי מנוע הנתבע מהכרה כדייר ממשיך, מחמת בעלות של דירה בידי אשתו. צורף הסכם מכר נוסף מיום 23.3.08 ביחס לדירת מגורים ברח' תבור 97/20 בנצרת עלית, אשר נמכרה על ידי כונס הנכסים הנ"ל, הפעם בתיק הוצל"פ משנת 2004 ומספרו: 02-05364-04-4. מדו"ח מסכם מטעם הכונס, אשר הוגש לתיק ההוצל"פ רק ביום 4.5.10 , עולה כי הדירה נמכרה ביום 13.5.08 תמורת 120,000 ש"ח ולא נותרה יתרת זכות לטובת החייבים, הנתבע וגרושתו. גם ביחס לתיק זה לא פורט במדוייק מועד הפינוי, ומההסכם שצורף עולה כי ביום 21.2.07 בוצעה שמאות לנכס. עולה כי דירה זו הייתה בבעלותו הרשמית של הנתבע עד לשנת 2008, ויש לבחון טענתו האם העובדה כי מונה לה כונס בשנת 2004 מוציאה את הנתבע מגדר בעל דירה כמשמעותו בחוק, מאחר ולא הייתה לו בפועל שליטה בה. לא מצאתי מקום להידרש למחיר הדירה, ולהפניית ב"כ הנתבע לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט - 1998, מאחר ועילת התביעה אינה נוגעת לחוק זה. ב"כ הנתבע הפנתה לשני פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים מהם מבקשת היא ללמוד כי יש לערוך בחינה מהותית של מצב הדייר ולהגמיש את הכללים לפי תכליתם. לא מצאתי כי הנדון דומה לראיה. ע"א (מחוזי חי') 4222/07 מגן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, 20.8.08, עוסק בנסיבות מיוחדות בהן נמצא כי התובעת מנועה מלדרוש את פינוי הדייר. בעת"מ (מחוזי ב"ש) 7123-09-12 נדונה האפשרות של ועדת האכלוס העליונה לדון כוועדת חריגים, ולא נקבע בפסק הדין כל ממצא מחייב. בעת"מ (מחוזי מרכז) 1835-07-11 זולדן נ' משרד הבינוי והשיכון, 12.2.12, נקבע כי גרוש הרשום כבעליה של חצי דירה בה מתגוררת גרושתו לא ייחשב כבעל דירה בהתאם לחוק, אולם הפרשנות שם בוטלה עת בוטל פסק הדין בפשרה שהושגה בעע"מ 2097/12. פרשנות הנתבע סותרת את הכללים הברורים של משרד השיכון ופרשנותם בפסיקה. בנוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים, הוראה 8/19 של משרד הבינוי ושיכון, עוגנו התנאים הנדרשים מדייר ממשיך לרבות העדר בעלות בדירה אחרת, כאשר אף רישום פורמלי נחשב כבעלות. בעע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר החברה הישראלית לשיכון בישראל בע"מ, 16.12.07, פסקאות 5,7 עמד כב' השופט ע' פוגלמן על תנאי העדר הבעלות. שם לא הוכר המערער כדייר ממשיך למרות שהזכויות היו רשומות על שמו לתקופה קצרה והדירה נמכרה על ידי כונס של הבנק למשכנתאות: "תנאי העדר הבעלות הינו בעל פרישה רחבה הן במימד הזמן, הן בהיבט החלתו על קרובי משפחתו של הדייר הממשיך. בעוד שלפי הצעת החוק סויגה הזכאות להמשיך ולהתגורר בדירה למקרה בו אין בבעלותו של הדייר הממשיך דירה או מקרקעין אחרים (סעיף 3 להצעת חוק הגנת הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998; ס"ח 310), מורה חוק זכויות הדייר כי יש לבחון - כתנאי לזכות להמשיך ולהתגורר בדירה - לא רק אם הדייר הוא בעלים של דירה או מקרקעין אחרים, אלא בנוסף האם היו בבעלותו דירה או מקרקעין כאמור בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד בו עבר להתגורר במוסד סיעודי. בחינה דומה יש לערוך גם בהתייחס לקרובו של הדייר ("בן זוג, לרבות הידוע בציבור כבן זוג, וכן ילד..."). ... פרשנות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית התנאי, להבטיח כי הזכות להמשיך להתגורר בדירה תוענק רק לאותם נזקקי דיור, שבשום שלב לא היו בבעלותם דירה או מקרקעין, ומשכך התגוררו בדירה הציבורית עם הזכאים " 6. הנתבע מבקש לקבוע כי מחמת מצבו האישי הקשה, מהווה הוא מקרה מובהק המצדיק הענקת סיוע בדיור. אכן עולה מתצהירו ונספחיו כי הנתבע נפל לבירא עמיקתא, מאדם נשוי עם ילדים אשר בבעלותו דירה צנועה ורכש בית צמוד קרקע, התמכר לטיפה המרה, איבד את משפחתו ונכסיו. אין חולק כי מטרת החוק הינה סוציאלית, אולם על חלוקת המשאבים להתבצע בקנה מידה אחיד ושוויוני. עמד על כך בית המשפט העליון כי אין ללכת שולל אחר הנזקקות של מבקש הדיור אלא יש להקפיד על קיום הכללים ולא להעניק למפרי חוק יתרון על מקיימיו. כב' השופט א' רובינשטיין בעע"מ 823/12 קליסה נ' שמעון, 8.8.13, פסקא ב' לחוות דעתו, דעת הרוב בפסק הדין: "מושכל יסוד: דיור ציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאד. הביקוש לו עולה - במידה רבה - על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב"תור" לדירות ציבוריות. משכבר הזדמן לי לציין, כי "הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי, לא 'כל דכפין ייתי וייכול', אלא אך זכאים. בדו"ח מבקר המדינה מודגש המחסור החמור בדירות. כך, החל בשנים 2007-2002 ירד בהתמדה מספר הדירות הציבוריות שהוקצו לאכלוס הזכאים, וישנן אלפי משפחות - גם בלא שהדבר כולל עולים - הממתינות (מהן במשך שנים) לקבלת דיור ציבורי (עמ' 253) ... אין עסקינן ב'משחק סכום אפס', אלא במה שאמור להיות מחולק בצדק, על פי אמות מידה וסדרי עדיפויות לזכאים" (עע"מ 1663/09 עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (2010), בפסקה י"ט; ראו גם רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2008), בפסקה ו(3)). מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רבה. בדין ציינה המדינה בסיכומיה (סעיף 72), כי "אין מנוס מאשר לעמוד על תנאי הזכאות בדווקנות, שהרי כאמור מתן יתרון לאחד, עלול לסכל את זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השוויון בחלוקת משאבים"".... תנאי החוק ברורים והעדר בעלות משמעותה אף העדר בעלות לרבות בעלות פורמלית במשך חמש השנים שקדמו למועד פטירת הדייר החוזי או לפני כניסתו למוסד סיעודי. מתן אפשרות ליצור אבחנות דקות ודקיקות בין מי שאיבד שליטה משפטית על הנכס לבין העדר הרישום עלולה להוביל למדרון חלקלק אשר יוביל להעדר מדיניות אחידה בחלוקת המשאבים. כאמור, המועד הקובע לפי פטירת האם הינו 1.2.06 (יוער כי בגין מחדל התובעת לא נבחן המועד הנכון הנגזר ממועד כניסת המנוחה למוסד סיעודי, הוא 10.2.04). מהאמור לעיל עולה כי עד שנת 2008 היתה בבעלות הנתבע דירה אחרת, גם אם קודם לכן מונה לה כונס. בגין התמכרותו לטיפה המרה ירד הנתבע מנכסיו והפך בפועל לחסר דיור, אולם אינו עולה לכדי חסר דיור בהתאם להוראות החוק. מדובר באדם שהיו לו נכסים וגם בבחינת תכלית החוק, לא מהווה מי שהחוק נועד לסייע לו תחילה. לאור האמור לעיל מצאתי כי לא ניתן לראות בנתבע כמי שלא היתה בבעלותו דירה בחמש השנים טרם פטירת המנוחה, ולכן אינו זכאי למעמד של דייר ממשיך. סוף דבר 7. אני מורה על סילוק ידו של הנתבע מהדירה. כדי לאפשר לנתבע תקופת התארגנות לאיתור דיור חלופי, מועד הפינוי נדחה עד ליום 1.3.2014. מאחר ולא נסתר מצבו הרפואי והכלכלי של הנתבע, אין צו להוצאות. דייר ממשיךבעלותמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)