תביעה זו עניינה בתאונת דרכים שגרמה לנזקים לרכב, שארעה בתאריך 14/7/2011, בין רכב בבעלות התובעת לבין רכב בו נהגה הנתבעת 1, והמבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים"). רכב התובעת נסע בכביש הכניסה לחניון, כביש דו סטרי, כאשר מכביש זה מתפצלים ימינה ושמאלה, כבישים המובילים למקומות חניה מוסדרים. רכב הנתבעות יצא מחניה לתוך אחד הכבישים הפנימיים, והתכוון לחצות את הצומת על מנת להגיע לכביש הפנימי הנמצא בעברה השני של הדרך. אין מחלוקת, כי רכב הנתבעות הגיע מימנו של רכב התובעת. כפי שעלה מן העדויות, נהג התובעת לא הבחין כלל ברכב הנתבעות ונהגת הנתבעות אמנם הבחינה ברכב התובעת אך סברה כי תוכל לעבור ולפיכך החלה לחצות את נתיב נסיעת נהג התובעת וכך ארעה התאונה. כל אחד מן הצדדים טוען, כי לנהג מטעמו עומדת זכות הקדימה. התובעת טוענת, כי נהגה נסע במתווה הדרך הראשית, ורכב הנתבעות הגיע מכביש צדדי מתוך חניה ולפיכך ישנה זכות קדימה לרכב הנוסע במתווה הדרך הראשית. הנתבעות טוענות, כי אף שמדובר בחניון חלים דיני התעבורה ועל רכב התובעת היה ליתן לרכבן את זכות הקדימה בצומת כיוון שהגיע מימין. נהג התובעת, שהיה חייל במועד הארוע, העיד, כי נסע במתווה הדרך הראשית, במהירות נמוכה של כ- 20 קמ"ש ולפתע רכב הנתבעות פגע בו. לדבריו, לא ראה את רכב הנתבעות בטרם התאונה. כאשר נשאל, מדוע לא נתן לרכב הנתבעות את זכות הקדימה, השיב שלא היה בצומת, אלא נסע במתווה הדרך הראשית. נהגת הנתבעות העידה, כי יצאה מן החניה והתכוונה לנסוע לכיוון היציאה מן החניה, עברה את הצמתים בין השבילים, כאשר הגיעה לצומת הרלוונטית הסתכלה ימינה וראתה שפנוי, הסתכלה שמאלה וראתה את רכב התובעת בשמאל ממרחק מאוד גדול והמשיכה לנסוע כי הייתה בטוחה שהיא עוברת בבטחה, ואולם רכב התובעת פגע בה, אף שבלמה. המכה העיפה את רכבה לאי התנועה והיא פגעה במכונית. דיון והכרעה בפסק הדין בעניין ברע 2652/04 רונן חבז נ' איתן בונדרקר (תל-אביב-יפו) (31/08/2005), אליו הפנתה ב"כ הנתבעות, דחה בית המשפט את הטענה, לפיה אין תחולה לתקנות התעבורה בחניון וקבע, כי גם שטח החניון מהווה כביש. בית המשפט עמד על כך, שפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") מגדירה "דרך" כ - "לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם". תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 מגדירות "כביש" כ - "חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם כך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך". כמו כן, תקנות התעבורה מגדירות "צומת" כ - "השטח המתהווה על ידי פגישתם של שני כבישים או יותר והמוגבל על ידי קווי שפות הכבישים או אבני השפה של אותם כבישים או על ידי הארכתם המדומה". ואולם, צומת אינו כולל בין היתר, שטח המתהווה על ידי פגישה של כביש עם כניסה ויציאה לחצרים, או עם דרך גישה לבית, למגרש חניה, לתחנת דלק או למפעל, אלא אם סומן אחרת בתמרור. משכך, הסיק בית המשפט כי "מסלול הנסיעה" בתוך חניון מוגדר כדרך, הן מטעם שניתן לראותו כ" מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם" והן מן הטעם שבהגדרת המונח "דרך" בחר המחוקק להשתמש במונח "לרבות" שפירושו שהרשימה שהביא המחוקק איננה סגורה ומשכך ניתן לראות במסלול הנסיעה שבחניון כ"דרך". הוסיף בית המשפט, שמכיוון ש"כביש" מוגדר כחלק של דרך המיועד לתנועת כלי רכב ומש"צומת" מוגדרת כשטח המתהווה על ידי פגישתם של שני כבישים, יש לראות במפגש בין מסלולי הנסיעה של הצדדים בחניון כמפגש של שני כבישים, כבהגדרת המונח "צומת", היוצרים "צומת" בתוך החניון. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי לאור סעיף 64(א)(1) לתקנות התעבורה, הקובע, כי בצומת שאינה מתומררת, ישנה זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין, אף לרכב הנוסע הכביש הראשי של החניון לתת את זכות הקדימה לרכב המגיע מימין, אף שרכב זה מגיע מכיוון מפרצי החניה המצויים לצד הדרך המרכזית. על אף האמור, קבע בית המשפט, כי יש לשקול את מכלול נסיבות התאונה שאירעה בתוך חניון ולהביא בחשבון, שהרכב שלא נתן את זכות הקדימה, נסע בכביש החוצה את החניון לאורכו, בעוד הרכב שלו זכות הקדימה נסע בכביש בו מצויים מפרצי חניה. בנסיבות אלה, על אותו רכב היה להתאים את מהירות הנסיעה ולנסוע בזהירות יתירה על מנת שיוכל להאט ולעצור כדי הצורך, בעת שהגיע לצומת האמורה. לעניין זה, לא מן המותר להפנות לסעיף 64 (ב) (2) לתקנות התעבורה, הקובע, כי נוהג רכב היוצא, בין היתר, ממקום חניה לכלי רכב ועומד להיכנס לדרך או לחצותה, יאט ואף יעצור יאט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש. הווה אומר, נהג רכב היוצא ממקום חניה של כלי רכב חייב, למצער, לנקוט זהירות מיוחדת. מכל מקום, גם אם נניח שלרכב הנתבעות זכות הקדימה, כפי שנפסק לא פעם, על נהג להתאים את נהיגתו לתנאי הדרך, גם כאשר נתונה לו זכות הקדימה. זכות קדימה בצומת אינה חזות הכל ונהג מצווה על עירנות כאשר נכנס לצומת אפילו נתונה לו זכות הקדימה ולהימנע מכניסה אם לא ניתן לעבור את הצומת ללא הפרעה. בהקשר זה נקבע בתקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 כי לא יכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה גם אם תמרור מתיר כניסה לצומת. בפסק הדין שניתן בע"פ 546/73 מ"י נ' רפופורט (פ"ד כח (1) 780) נאמר מפי כב' השופט ח. כהן שמי שנכנס לצומת יודע או חייב לדעת שעלול הוא להתנגש ברכב הבא מכיוון אחר ואין נפקא מינה אם כלי הרכב נכנס לצומת בהיתר או באיסור. בהתאם לכך, בתי המשפט חזרו וקבעו כי זכות הקדימה אינה מוחלטת אלא זכות יחסית, ואין להשתמש בה בעיניים עצומות, כך לדוגמא קבע השופט גויטן - "אף-על-פי שניתנה לאדם זכות-קדימה בתוקף תקנות, עליו לנהוג בזהירות סבירה למען מניעת התנגשויות עם כלי-רכב אחרים. אין הוא רשאי להוסיף ולסמוך על ההנחה, כי הרכב השני יתן לו זכות-קדימה, אחרי שגילה, כי הנהג האחר אין בדעתו ליתן לו אותה... הנהג, שהוא בעל זכות-יתר אינו מוצדק בהתקדמו בנסיעתו, אם הדבר גלוי באופן סביר כי עקב כך תיגרם התנגשות". ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250-1257". וראו גם ע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם חנחן ואש, פ''ד כט(2) 341. הדברים הם קל וחומר כאשר מדובר במתווה דרך כגון דא. מדובר בחניון בו כל כלי הרכב חייבים בזהירות מיוחדת, שכן חניון מטבעו כולל כניסות ויציאות רבות של כלי רכב, יתירה מזו לא יכולה להיות מחלוקת של ממש שרכב התובעת נסע במתווה הראשי החוצה את החניון. מדובר בכביש דו סטרי, המופרד על ידי קו מקווקו, אשר אין חניה לאורכו. רכב הנתבעות הגיע מכיוון מפרצי החניה כשהוא מבקש לחצות נתיב דו סטרי מצידו האחד לצידו האחר, לעבר מפרצי החניה המצויים ממול - אין ספק שרכב כזה חייב בזהירות מיוחדת גם אם הוא סבור שנתונה לו זכות הקדימה - תנאי הדרך הם כאלה, שהתנועה בכביש החוצה היא מן הסתם מהירה יותר וזורמת יותר. כפי שפורט לעיל, נהגת הנתבעות העידה, כי היא הבחינה ברכב התובעת ובכל זאת החליטה לחצות את הצומת משום שסברה שתצליח לעבור. נהגת הנתבעות ללא ספק שגתה בהערכתה, עד כדי כך שגתה שגם כאשר ניסתה לבלום הדבר לא מנע את התאונה. לא יכול להיות חולק, כי אף שהגיעה מימין לרכב התובעת כאשר נתונה לה לכאורה זכות הקדימה, חלה על נהגת הנתבעות החובה להאט לפני הכניסה לצומת ולהתבונן היטב בתנועה בו, על מנת לוודא כי ניתן לחצות אותו בזהירות. חובה זו חלה על כל אדם החוצה צומת, אפילו יש לו זכות קדימה. ביתר שאת חלה חובה זו על מי שהגיע, לצומת מכביש צדדי יחסית, במטרה לחצות מתווה דרך ראשית. במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר בכבישי נסיעה בתוך חניון, מקום בו נהגים רבים נוסעים כשעיניהם משוטטות סביב לחיפוש מקום חניה פנוי, והוא מועד לפורענות כגון זו שאירעה לצדדים כאן (השווה: תק 738/07 אלבוחר חיים נ' ישיר איידי איי חברה לביטוח בע"מ (פתח-תקווה), 15/04/2007). מאידך על נהג התובעת חלות אותן חובות זהירות כפי שפורטו לעיל. כפי שהסתבר, נהג התובעת, לא ראה כלל את רכב הנתבעות עד לתאונה עצמה, ונדמה, כי מעוצמת ההתנגשות בין כלי הרכב ניתן להסיק, כי מהירות נסיעתו חרגה מן הסביר במתחם זה. לאחר ששקלתי בדברים, באתי לכלל דעה, כי בנסיבות שפורטו, האחריות לתאונה מתחלקת באופן שכל צד נושא במחצית ממנה. התובעת הגישה חוות דעת שמאי שלא נסתרה, לפיה הנזק שנגרם לרכב בניכוי השרידים עמד על 13,048 ₪, בנוסף נשאה בשכ"ט שמאי בסך 690 ₪. משכך על הנתבעות לשלם לה ביחד ולחוד מחצית מסכום זה - דהיינו 6,869 ₪ בצירוף הצמדה מיום התשלום, בצירוף אגרה כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט בסכום של 1,250 ₪. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. משפט תעבורהתאונת דרכיםצומתחניון