אותות של מירמה (Badge of Fraud) השאלה שיש להכריע בה תחילה בהקשר לתיק זה, היא שאלת הנטל. המבקשת, הביאה מעט מאוד ראיות לתמוך בגרסתה על פיה רכשה את הרכב מכספה ומימנה אותו באמצעות שיקים שנמשכו מחשבון הבנק שלה. אם הנטל על המשיב לסתור את הבעלות הרשומה של הרכב, אין קושי עם מיעוט הראיות מצידה. אם הנטל עליה, המצב שונה. ב"כ המשיב הפנתה בהקשר זה לע"א 1680/03 לוי נ. ברקול פד נח(6)941 (להלן: "פסד ברקול"). שם בע' 947 נקבע: "...עדיין לא הוכרעה רמת ההוכחה הדרושה בכגון דא .....ואולם נטל השכנוע כאמור הוא על מבקש ההצהרה, וברור גם שבית-המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום. דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מירמה (Badge of Fraud), שהם חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מירמה. באלה ייכללו למשל חדלות-פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עיסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (ה"פ (ת"א) 1823/92 הנ"ל [7], בעמ' 433). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם... סבורני, מכוח היקש, כי דין דומה למקרקעין ראוי להחיל על מיטלטלין, מכל מקום כשמתנהל מרשם. אותות המרמה כפי שתוארו לעיל יפה כוחם גם כאן." כן ראה, פש"ר (י-ם) 2268/05 אקסגון אזחקות והשקעות בע"מ נ. עו"ד קידר, מפרק חברת יורם בן עמי בנייה ופיתוח (1990) בע"מ (בפירוק) שם נקבע בסעיף 12 לפסק הדין: "...בהליכים לפי חוק ההוצל"פ, חולש סעיף 28 לאותו חוק הקובע כי מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב כל עוד לא הוכח אחרת. ואולם, בעניין זה נפסק כי למרות שרישום כלי רכב הינו, כאמור, בעל אופי דקלרטיבי, הרי שנטל הראיה להוכיח כי הבעלות על הרכב היא של החייב ולא של מי שרשום כבעליו, הוא על הטוען לשינוי הבעלות הרשומה ועליו להוכיח קיומן של "אותות מרמה". באלה נכללים למשל חדלות פירעון של החייב; קשרים בינו ובין הבעלים הרשום; שמירת החזקה בנכס ועוד. אם הטוען לבעלות הלא רשומה מצליח להצביע על אותות מרמה, הוא הופך את נטל הראייה לכתפי יריבו וככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם (ע"א 1680/03 בעניין לוי, שם 947)." בפסד ברקול, ההצהרה התבקשה על ידי הנושה שטען כי החייב הבריח נכסים. בענייננו המבקשת היא מי שהרכב רשום על שמה והיא מבקשת כי בית המשפט יצהיר כי הרישום משקף את הבעלות ברכב. נטל השכנוע מוטל אם כן על המשיב, להראות "אותות מרמה", אשר ככל שיצליח להראות אותם, יעבור הנטל להפריכם למבקשת. לאחר עיון בראיות שבפני, אני סבורה כי המשיב הצביע על "אותות מרמה" שדי בהם כדי להעביר את נטל הפרכתם אל המבקשת. כך, הורי המבקשת אומנם טרם הוכרזו פושטי רגל, אולם הם מצויים בהליך פשיטת רגל (המשיבים לא היו בהליכי פשיטת רגל במועד רכישת הרכב אולם כבר אז לא היה לאביה של המבקשת חשבון בנק, ועוד שנים מספר קודם לכן - ע' 22 ש' 20). אין ספק כי בין המבקשת למשיבים קיימים קשרים הדוקים. אומנם לא היה כאן מצב של העברת הרכב בין המשיבים לבין המבקשת, אולם הטענה היא כי הרכב למעשה נרכש על ידי המשיבים ולשימושם. אילו בכך הסתכמו "אותות המרמה", הייתי סבורה כי המשיב לא הרים את נטל השכנוע, אולם "אות המרמה" המשמעותי ביותר בענייננו, הוא החריגה מן הדרך המקובלת לניהול עסקאות. אני סבורה, כי יותר מדי מרכיבים של העסקה לכאורה בין המבקשת לבין סוחר המכוניות, אינם סבירים ואינם מקובלים. לכאורה, מדובר בעסקת מכר של רכב, בין סוחר מכוניות לבין המבקשת, אשר לא הכירה את הסוחר קודם לעסקה ואפילו אביה שהכיר אותו, איננו טוען להיכרות משמעותית איתו. לכאורה, סוחר המכוניות, העביר את הבעלות ברכב למבקשת, עוד לפני ששילמה לו את התשלום הראשון ואפילו פיסת נייר לא הוחלפה בין הצדדים. כלומר, אילו לאחר העברת הבעלות הייתה המבקשת מבטלת את השיקים שלכאורה נתנה לסוחר המכוניות, לא היה בידי אותו סוחר כל הסכם להוכיח שנעשתה בין הצדדים עסקה באופן בו נעשתה ושהמבקשת טרם שילמה לו 46,000 ₪. המבקשת הסבירה את הנכונות של סוחר המכוניות לפרוש את התשלום בגין הרכב בכך שהרכב עמד אצלו במגרש הרבה זמן. ניתן היה לקבל הסבר זה, אילו הציגה המבקשת הסכם חתום בין הצדדים המעגן תנאים אלה של העסקה. קשה לקבל הסבר זה, בהעדר הסכם בין הצדדים. אביה של המבקשת הסביר את העסקה בכך שסוחר המכוניות בדק את השיקים של המבקשת ומצא אותם טובים. שוב, ניתן היה לקבל טענה זו אילו הוצג הסכם בין הצדדים, אולם בהיעדר הסכם, קשה לקבל הסתמכות עיוורת זאת של סוחר המכוניות על יכולתה הכלכלית של המבקשת, אותה איננו מכיר וגם את אביה הכיר זמן קצר קודם לכן. "אות מרמה" נוסף, לא רב משקל לכשעצמו, אולם בהצטרפו לאחרים אין להתעלם ממנו, עניינו במקום מגוריה של המבקשת. בבקשה שהגישה, ציינה המבקשת כי היא מתגוררת אצל סבה וסבתה (סעיף 8 לתצהיר שצירפה לבקשה). הבקשה הוגשה ביום 4.4.12. בדיון בפני נשאלה המבקשת לגבי מקום מגוריה בפברואר 2012, לנוכח תצהירו של המשיב בו ציין כי בפברואר 2012 ראה את הרכב בכתובת המגורים של המשיבים ולא בכתובת של סבה וסבתה של המבקשת. המבקשת השיבה כי במועד זה התגוררה אצל הוריה. אין סתירה בין הדברים, אולם הם מעוררים תמיהה מסוימת ואסביר מדוע. המבקשת, הגישה בקשתה בעקבות רישום עיקול על ידי המשיב, אשר הציג בהוצל"פ טענתו בעניין השימוש ברכב על ידי המשיבים והציג את החומר שהיה בידיו. על כן, בעת שהגישה המבקשת את המרצת הפתיחה, ידעה כי השאלה היכן היא מתגוררת היא שאלה רלוונטית ואף טרחה לציין בתצהירה כי היא מתגוררת אצל סבה וסבתה. נראה היה הגיוני, כי המבקשת תציין בבקשתה, כי במועד הגשת הבקשה היא מתגוררת אצל סבה וסבתה, אולם חודשיים קודם לכן התגוררה אצל הוריה. במקום זה, בסעיף 7 לתצהירה ציינה המבקשת כי איננה גרה בניר ישראל אלא דווקא בכיכר המלך שלמה 45 באשקלון (כתובתם של סבה וסבתה). מגורים אצל הוריה לא נזכרו על ידה עד לדיון בפני וגם אז לא נראה היה כי היא מנסה להיזכר מתי עברה להתגורר עם סבה וסבתה, לכאורה לכל היותר חודשיים לאחר מכן - האם לא היה סביר לציין באותו רגע, כי אכן בפברואר התגוררה אצל הוריה אולם בסמוך לאחר מכן עברה להתגורר אצל סבה וסבתה? עניין זה לכשעצמו, לא היה די בו, אולם אני סבורה כי השילוב של מקום המגורים, עם העסקה התמוהה משהו שטוענת המבקשת כי ביצעה, עם העובדה כי הוריה בהליכי פשיטת רגל (וכאמור לעיל, אני עירה לכך שהם לא היו בהליכים אלה כשהמבקשת רכשה את הרכב, אך כבר אז העיד אביה של המבקשת כי מספר שנים לפני רכישת הרכב לא היה לו חשבון בנק - ע' 22 ש' 20), כל אלה ביחד מהווים "אותות מרמה" שדי בהם כדי להטיל נטל על המבקשת להפריכם. בנטל זה המבקשת לא עמדה כפי שאפרט להלן. המבקשת, לא צירפה לבקשתה דפי חשבון מן הבנק כדי להראות שהשיקים שבאמצעותם לכאורה שילמה עבור העסקה ירדו מחשבונה במועדים שנטענו על ידה. המבקשת לא צירפה לתצהירה כל מסמך שהוא לגבי העסקה שטענה כי עשתה. גם לדיון וכשהיא יודעת בדיוק מה טוען המשיב, לא הגיעה המבקשת עם מסמכים משמעותיים בהקשר זה. המבקשת החזיקה צילומים של שיקים, שאינם קבילים כראיה ולא הוגשו כראיה והחזיקה תדפיס של חיובי האשראי שלה, ממנו עלה כי בשנת 2013 שילמה באמצעות כרטיס האשראי את ביטוח הרכב וכן שילמה באמצעות כרטיס האשראי על דלק. מה היה קל יותר מהצגת דפים כאלה לשנים קודמות כדי להראות כי ביטוח הרכב החל מיום רכישתו שולם על ידי המבקשת באופן זה? זאת ועוד. המבקשת טענה כי עבדה בעת שירותה הצבאי בין היתר במתן שיעורים פרטיים ובכך הסבירה את מקור המימון לתשלום בגין הרכב והוצאות אחזקתו לרבות דלק. לטענתה, הרוויחה במסגרת זאת, כ - 2,000 ₪ לחודש. המבקשת טענה אף, כי התשלומים בגין הרכב בוצעו בשיקים שנמשכו מחשבונה. עולה מכך, כי המבקשת הייתה צריכה להפקיד סכומים אלה שקיבלה במזומן, לחשבון הבנק שלה. הפקדות אלה, יכולה הייתה המבקשת להראות כדי להסביר את מקור המימון של הרכב. המבקשת לא עשתה כן ועל כן נותרנו ללא כל ראיה כלשהיא, למעט טענתה שלה, שיהיה בה כדי להפריך את "אותות המרמה", שצוינו לעיל. בהקשר זה אציין, כי אני מוכנה לקבל את הסברי המבקשת ואביה בנוגע להימצאות הרכב בקריית מלאכי ביולי 2011 ובחניה של מקיף א' באשקלון בפברואר 2012 ואף למעלה מכך, באופן סביר רשאי אדם לתת להוריו לעשות שימוש ברכב שלו, כך שגם אם באותם מקרים נעשה שימוש ברכב על ידי הורי המבקשת, לא היה בכך כדי להטות את הכף כנגדה. אולם "אותות המרמה" שפורטו לעיל, העבירו אליה נטל בו לא עמדה ועל כן נוטה הכף כנגדה. בנסיבות אלה, משהמבקשת לא עמדה בנטל להפריך את "אותות המרמה" לא ניתן להיעתר לבקשתה ולא ניתן להצהיר כפי שהיא מבקשת כי היא בעלת הזכויות הבלעדית ברכב. סוף דבר אשר על כן אני דוחה את ההמרצה ומחייבת את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. כמו כן אני מחייבת את המבקשת לשלם למשיבים 2 ו - 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪. אותות מרמהמרמה