עם מסירת הרכב לתובע התברר לו, כי שלדת הרכב והמרכב רקובים, הוא אינו כשיר לנסוע ואינו בר-תיקון. הרכב הוכרז כ"אובדן מוחלט", הורד מהכביש ואין לו שימוש או ערך, אלא כשרידים. נוכח האמור, דרש התובע מהנתבע לבטל את העסקה ולפצותו, אך דרישתו לא נענתה. לטענת הנתבע, הוא עצמו לא ידע על ריקבון השלדה והמרכב. הוא רכש את הרכב מבלי שביצע לו בדיקה. ההתקשרות לא נכפתה על התובע, שבחר שלא לקחת את הרכב לבדיקה טרם הרכישה. התובע בדק ובחן את הרכב שלוש פעמים, לרבות ביחד עם אביו שהוא מכונאי רכב ותיק, וחתם על ההסכם, שלפיו בדק את הרכב הנ"ל ומצא אותו לשביעות רצונו. אין מדובר בהפרת הסכם מצד הנתבע, אלא בטעות בכדאיות העסקה. השאלה העומדת להכרעה היא האם מדובר בטעות בכדאיות העסקה, כטענת הנתבע, או שמדובר בפגם בכריתת ההסכם או בהפרה, שמזכים את התובע בביטולו. העובדות וטענות הצדדים התובע רכש מהנתבע 2 (הנתבע) רכב מסוג סוזוקי מדגם סמוראי משנת ייצור 1995 בתמורה לסך של 28,000 ₪ (הרכב). הצדדים חתמו על הסכם מיום 02/08/11. במועד זה שולמה התמורה, נמסר הרכב ובוצעה העברת בעלות (ההסכם הוכתר כ"זכרון דברים", מצורף כנספח א' לכתב ההגנה. להלן: ההסכם). הרכב היה רשום במשרד הרישוי על שמה של נתבעת 1 (הנתבעת), אך אין חולק כי החוזה נחתם ע"י הנתבע כמיופה כוחה של הנתבעת ונרשם ע"ש התובע מכוח יפוי הכח (ראו טופס שינוי הבעלות, נספח ב' לכתב התביעה); וכי בכל הקשור לרכב ולעסקה מול התובע, פעל הוא בלבד. מרישיון הרכב עולה כי ביום 27/5/11, כחודשיים טרם העסקה, עבר הרכב את מבחן הרישוי השנתי ב"מכון רישוי טסט אשדוד" (נספח א' לכתב התביעה). ההסכם נעשה בכתב ידו של הנתבע וכולל, בין היתר, גם הצהרה לפיה "לחיאני דוד [הנתבע] מוכר את הרכב הנ"ל למר ואלרי [התובע] לאחר שהקונה בדק את הרכב הנ"ל ומצא אותו לשביעות רצונו". כבר למחרת הרכישה, הביא התובע את הרכב למוסך שבו עובד אביו כדי לבדוק אותו (המוסך), שכן מצא שהסטרטר לא עבד כראוי. הרכב הועלה על "ליפט". או אז התגלה לעיני אביו של התובע כמו גם למר שמעון לביא, הבעלים של המוסך (מר לביא), כי כל החלק התחתון של הרכב רקוב. כבר באותו יום (3/8/11) פנה התובע לנתבע בשיחה טלפונית וביקש לבטל את העסקה, לקבל את כספו חזרה ולהשיב לנתבע את הרכב. גם מר לביא סייע בידו ופנה לנתבע בשמו של התובע בבקשה טלפונית כאמור. הנתבע סירב ובסופו של דבר, השיב למר לביא, כי הוא מוכן להחזיר רק 5,000 ₪ (תצהיר מר לביא ועדותו מר לביא בעמ' 7 ש' 9 ואילך, ועדות התובע בעמ' 13 ש' 20-26). נוכח עמדתו של הנתבע, פנה התובע לשמאי מר עידן ויקטור, שבדק את הרכב ביום 8/8/11 וערך חוו"ד מיום 12/9/11 (להלן: השמאי וחוות הדעת, בהתאמה). לאחר הבדיקה ובטרם עריכת חוות הדעת, השמאי שוחח טלפונית עם הנתבע והציע להשיב את כספי המכירה בתמורה להחזרת הרכב, אך הנתבע סירב (ס' 5 לתצהיר השמאי). לפי חוות הדעת, נמצאו ברכב לקויים המהותיים, אשר עולים על 60% משוויו, הרכב הוכרז כ"אובדן מוחלט", אינו ניתן לשיקום ואינו יכול לשמש אלא לפירוק כשרידים. רישיונות הרכב נלקחו מהתובע והועברו למשרד הרישוי. לאחר שנערכה חוות הדעת, שלח התובע לנתבע הודעת ביטול בכתב מיום 19/12/11 (נספח ז' לכתב התביעה. המכתב נערך ע"י השמאי, ראו ס' 4 לתצהירו). משלא נענה, נאלץ התובע לפנות לעו"ד וזה שלח הודעת ביטול נוספת מיום 8/02/12 (נספח ט (2) לכתב התביעה). לטענת התובע, הוא התקשר בהסכם עקב הטעיה. הנתבע הוא סוחר רכב במקצועו אשר עבד בחברת "רכב ארגמן". התובע קנה את הרכב ללא בדיקה תוך שהוא מסתמך על כך שהרכב עבר את מבחן הרישוי כחודשיים סמוך למועד הקנייה ועל סמך מצגי שווא שהציג בפניו הנתבע. העסקה נעשתה בשעת חשיכה, כאשר לא ניתן היה לראות את מצבה של השלדה. התובע מעלה תמיהה כיצד לאור הממצאים העולים מחוות הדעת שלפיה השלדה והמרכב רקובים ומערכת ההיגוי פגומה באופן שאין לנהג שליטה על הרכב - הרכב עבר מבחן רישוי כחודשיים לפני הקניה. לטענת התובע, אילו היה מודע למצב הרכב לאשורו, לא היה קונה את הרכב שהוכרז כ"אובדן גמור" והוא חסר ערך ולא יכול לשמש לנהיגה. עוד טוען התובע, כי מדובר ברכב מהשכרה. הנתבע לא הודיע לתובע על כך. אמנם פרט זה מצוין ברישיון הרכב, אך היה מקום שהנתבע יציין זאת בפני התובע ובפרט שאיננו מבין טוב עברית. אם לא די בכך, התובע שילם עבור הרכב סך של 28,000 ₪ בעוד שלפי בדיקת השמאי מחירו לפי מחירון לוי יצחק באותה עת היה 14,450 ₪. מכאן התביעה בסך כולל של 42,788 ₪. התובע תובע החזר התמורה ששילם בסך של 28,360 ₪; עלות חוו"ד השמאי 4,822 ₪ וצילום התמונות, בסך 156 ₪; פיצוי בסך של 950 ₪ בגין הפסד ימי עבודה; ופיצוי בסך של 8,500 ₪ בגין עוגמת נפש. לטענת הנתבע, הוא אינו סוחר מכוניות. הוא בן זוגה של בעלת הרכב, הנתבעת. עובר למועד רכישת הרכב עבד כשכיר בחברת "רכב ארגמן" אשר עוסקת במתן שירותים לנהגי מוניות בלבד ולא במכירת רכבים משומשים. אין מדובר בהטעיה או בהפרת הסכם, אלא בטעות בכדאיות העסקה. כל נתוני הרכב נמסרו לתובע עובר לרכישה. הרכב אף עבר מבחן רישוי כחודשיים קודם למכירה, עובדה המעידה לגבי מצב הרכב. מדובר ברכב משנת ייצור 1995 ובהתאם לכך נקבע המחיר אשר הוסכם בין הצדדים. יתר על כן, ההסכם נחתם בין הצדדים ביום 29/07/11 במפגש השלישי. זאת, לאחר שבשני המפגשים הקודמים הגיע התובע בעצמו ואף עם אביו, אשר הציג עצמו כמכונאי רכב, לבדוק את הרכב באור יום. אביו של התובע בדק את הרכב מכל בחינותיו, לרבות בדיקה מתחת לרכב לגבי מצב השלדה, נזילות וכדומה. עוד טוען הנתבע, כי התובע השתהה במשלוח מכתבו מיום 19/12/11, שהוא פרק זמן בלתי סביר בשים לב לכך שאין לנתבעים שליטה על הנעשה ברכב, שנמצא ברשות התובע. הראיות התובע הגיש תצהיר מטעמו וכן תצהיר של אביו ותצהיר של מר לביא. כמו כן, הגיש חוו"ד ותצהיר של שמאי הרכב, מר ויקטור עידן. הנתבע הגיש תצהיר מטעמו (הוא התצהיר שהגיש בתמיכה לכתב ההגנה בסדר דין מהיר) וכן תצהיר של שכנו, מר צרפתי, שהעיד כי ראה את התובע ואביו בשתי הזדמנויות בשעות האור בודקים את הרכב. המצהירים והשמאי, נחקרו. הצדדים סיכמו בע"פ. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הראיות, אני קובעת כי יש לקבל את התביעה בעיקרה. אני סבורה, כי התובע היה רשאי לבטל את ההסכם בין בשל אי-התאמה ובין מחמת טעות, וביטל את ההסכם כדין כבר מטעמים אלה. על כן, לא נזקקתי לקבוע אם בנסיבות העניין עולה התנהלות הנתבע כדי הטעיה, כפי שטען התובע. לפי חוות הדעת של השמאי מטעם התובע, נמצאו "רקבונות חלודה קשים במרבית חלקי המרכב; רקבונות חלודה קשים בשלדת המרכב הנפרדת, מצב שמחייב החלפת השלדה; רקבונות קשים בצינור הבלם; תושבת בולם זעזועים למוט היגוי קדמי מנותקת מבסיסה בגלל רקבונות חלודה, מצב שגורם לשיוט הרכב לצדדים ללא שליטת הנהג ברכב (עמ' 3 לחוות הדעת). לפי קביעת השמאי, היקף הנזק (עלות תיקונו) עולה על 60% משווי הרכב ועל כן, לפי תקנות התעבורה, הרכב אינו ניתן לשיקום. הוא יצא מכלל שימוש ויש לראותו כ"אובדן מוחלט" ("טוטל לוס"). עוד צוין בחוות הדעת, כי "מצב חיצוני של הרכב שמור מאוד נראה במצב מצוין. אך השלדה והמרכב עם חלודה קשה מאוד; חצי עליון של המרכב צבוע בצבע כסף, חצי תחתון בצבע שחור. ברישיון הרכב רשום שצבעו של הרכב הוא שחור. זו סיבה שמכון הרישוי לא יאשר את מעבר הטסט השנתי" (עמ' 4). לפי חוות הדעת, ערך השרידים לצורך פירוק הוא 1,750 ₪. חוות הדעת מלווה בתמונות צבע שתיעדו את הממצאים (מהם יכול להתרשם גם מי שאינו איש מקצוע) וצולמו במועד שנבדק הרכב, ביום 8/8/2011 (ת/4). חוות הדעת מטעם התובע המלווה בתמונות כאמור, לא נסתרה בחקירתו של השמאי או בראיות אחרות ולא הומצאה חוו"ד נגדית. על כן, אני מקבלת את ממצאי חוות הדעת ומסקנותיה. כעולה מחוות הדעת, התובע קיבל מהנתבע רכב שלמעשה איננו רכב כלל, באשר אינו יכול לשמש לייעודו כרכב. הוכח, כי לא היה כשיר במצבו לנסוע על הכביש, כי אין לו תקומה ואין אלא להורידו מן הכביש ולעשות בו שימוש לפירוק בלבד. זוהי אי-התאמה במובן ס' 11 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (חוק המכר), לאמור: "נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם" (ס"ק (3) וראו גם ס"ק (5)). לפי סעיף 16 לחוק המכר "הייתה אי-ההתאמה נובעת מהעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו- 15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מייד לאחר שגילה אותה." (ההדגשה שלי - י.ב). לפי הוראות סעיף 16 הנ"ל, הקונה זכאי להסתמך על אי-ההתאמה גם במצב שבו אין למוכר ידיעה ממשית על קיומה של אי-ההתאמה. די בכך שייקבע כי המוכר צריך היה לדעת על העובדות שמקימות את טענת אי-ההתאמה בעת ההתקשרות (רע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516, בעמ' 526). ויודגש, הקונה רשאי להסתמך על אי-ההתאמה כל עוד לא ידע עליה בעת ההתקשרות וגם אם יכול היה לדעת עליה אילו ערך בדיקה כזו או אחרת. די בכך שהקונה לא ידע על אי-ההתאמה בעת עריכת ההסכם (ע"א 531/75 מרקו נ' רוטפלד, פ"ד ל(2) 393, 396). יתר על כן, כעולה מלשון החוק, לא ניתן להתנות על הוראות סעיף 16 הנ"ל ואין בהוראה בהסכם, שלפיה הקונה בדק את הרכב ומצא אותו לשביעות רצונו, כדי לפטור את הנתבע מאחריות לאי-ההתאמה (ראו ע"א 660/79 שורקה נ' קרים, פ"ד לב(1) 393; ת.א (ת"א) 2635/06 שיפריס נ' עיני, כב' הש' יפרח מיום 7/9/11 ס' 30 ואילך). סיכומם של דברים עד כה: במקרה של אי התאמה כמשמעה לפי ס' 11 לחוק המכר, שהמוכר צריך היה לדעת עליה והקונה לא ידע עליה, הקונה זכאי להסתמך על אי-ההתאמה, גם אם הקונה יכול היה לגלות את אי-ההתאמה ועל אף קיומה של הוראה בהסכם הפוטרת מאחריות לאי-התאמה, ובלבד שנתן למוכר הודעה על אי ההתאמה מייד כשגילה אותה. לאור קביעתי כי עסקינן במקרה של אי-התאמה לפי ס' 11 לחוק המכר, זכאי התובע להסתמך על אי-ההתאמה ולבטל את ההסכם, באשר עניינו עונה לכל הדרוש: ראשית, אין חולק שהתובע לא ידע על אי-ההתאמה בעת ביצוע העסקה. הנתבע איננו טוען שהתובע ידע ידיעה ממשית על מצב שלדת הרכב והמרכב. מכל מקום, ככל שיש ספק, אני מקבלת את גרסתו של התובע, שלפיה לא ידע את מצבו של הרכב לאשורו בעת הרכישה, שהייתה מהימנה ולא נסתרה; כמו גם את טענתו, כי אילו ידע מהו מצב הרכב, לא היה רוכש אותו; שנית, הנתבע, המוכר, צריך היה לדעת על אי-ההתאמה (עניין שבו ארחיב בהמשך); ושלישית, הודעה על אי-ההתאמה נמסרה לנתבע מייד כשהתגלתה, כבר בשיחה טלפונית מיום 3/8/11. לעניין מסירת ההודעה על אי-התאמה - אני מקבלת את גרסת התובע ומר לביא, שלפיה כבר ביום 3/8/11, יום לאחר החתימה על ההסכם ומסירת הרכב, פנה מר לביא לנתבע טלפונית, בדרישה להשיב את התמורה ששולמה כנגד החזרת הרכב, נוכח מצב הרכב (דהיינו: ביטול העסקה והשבה). גרסתו של מר לביא הייתה מהימנה ולא נסתרה בח"נ. הנתבע בחקירתו מאשר שמר לביא שוחח איתו, אם כי שולל את הטענה שהוא הציע להחזיר 5,000 ש"ח. לפי גרסתו של הנתבע הוא השיב לו: "בוא נפנה לערכאה משפטית ושם יחליטו" (עמ' 22 ש' 21). כך או כך, עולה שהתובע הודיע לנתבע על אי-ההתאמה מייד בסמוך לכך שנודע לו עליה, ביום 3/8/11. גם גרסתו של השמאי, שלפיה לאחר הבדיקה ובטרם ערך את חוות הדעת, שוחח עם הנתבע וחזר על הדרישה להשבת התמורה תוך החזרת הרכב לנתבע, לא נסתרה בחקירתו (השמאי כלל לא נחקר על כך. הנתבע בח"נ, העיד כי אינו זוכר אם התקיימה שיחה כזו, עמ' 21 ש' 4-12). הודעת ביטול איננה חייבת להיות בכתב ומכל מקום, בהמשך נשלחו גם הודעות ביטול מפורשות בכתב, כמפורט לעיל. עוד אציין, כי נוכח מצבו של הרכב, שגרר את הכרזתו כ"אובדן מוחלט" והשבתתו של הרכב תוך ייעודו לשרידים בלבד, לא ראיתי, כי בנסיבות דנן יש משמעות לפרק הזמן שחלף עד שנשלחה הודעת ביטול בכתב, ביום 19/12/11 [להזכיר, הרכב נבדק וצולם ע"י השמאי כבר ביום 8/8/11. ראו גם עדותו המהימנה של מנהל המוסך, מר לביא, שראה את הרכב ביום 3/8/11]. עוד אזכיר כי קודם להודעה בכתב, כבר יום למחרת ביצוע העסקה, התקיימו כאמור, שיחות טלפוניות שבהן דרש התובע לבטל את העסקה. אשר לידיעת הנתבע על אי ההתאמה - גם אם נקבל את גרסת הנתבע, כי לא ידע על מצב הריקבון של המרכב והשלדה, אזי עולה מהראיות, כי היה עליו לדעת על כך, כמובנו של הדבר בסעיף 16 לעיל, וכך אני קובעת. מדובר ברכב שהנתבע קנה, שיפץ ומכר בתוך פרק זמן של כחודשיים. הנתבע העיד, כי קנה את הרכב במצב רעוע כשהוא סובל מבעיה בגיר ובסרן האחורי, ללא בדיקה, בתמורה לסך נמוך מאוד של 7,000 ₪. הוא השקיע בתיקון הדרוש ואז החליט, לדבריו, שהוא רוצה לרכוש את אותו דגם אבל פתוח ולא סגור ולכן, מכר את הרכב (עמ' 19 ש' 6-13, עמ' 25 ש' 28-29). לגרסתו של הנתבע, הוא השקיע בשיפוץ הרכב סך של כ- 15,000 ₪ (עמ' 24 ש' 12). גרסה זו, לרבות הטענה שהרכב נרכש בתמורה לסך של 7,000 ₪ ושופץ בהשקעה גבוהה כאמור, לא הופיעה בתצהירו של הנתבע ובאה רק במסגרת עדותו בח"נ. גם אז, נטענה הטענה בכלליות וללא פרטים, כגון: ביחס לנסיבות העסקה וזהות המוכר, שלא הייתה זכורה לנתבע (18 ש' 29-30, עמ' 21 ש' 13-14) ומבלי שהוגשו ראיות ביחס למצבו של הרכב בעת שנרכש, לעצם ביצועו של השיפוץ ולתוכנו. בין היתר, מתעוררת השאלה, כיצד זה ומדוע לא נתגלה מצבו של הרכב לאשורו בעת השיפוץ שנעשה, כשלפי הטענה הוחלפו הגיר והסרן האחורי והאם הרכב לא הועלה על "ליפט" לצורך ביצוע התיקונים (ראו עמ' 21 לחקירת הנתבע, ש' 30-31 וכן בעמ' 25 ש' 31- 26 ש' 2, שם טען, כי השיפוץ לא נעשה במוסך אלא "אצל חבר מתחת לבית", שעבד עם שני "בוקים". למותר לציין, כי החבר, שלא נזכר קודם בראיות הנתבע, לא הובא לעדות). אי המצאת ראיות כאמור, פועלת לרעתו של הנתבע ולחיזוק גרסת התובע. קיצורו של דבר: הקניה והמכירה בסמיכות זמנים, מחיר הקניה הנמוך של הרכב בצירוף השיפוץ המסיבי לכאורה שנטען שנעשה בו בעלות של פי שניים ממחיר הרכישה, ואי-המצאת ראיות רלבנטיות לתמיכה בטענה לשיפוץ הרכב ולטיבו של השיפוץ כאמור, מניחים את התשתית הראייתית הדרושה לקבוע, בנסיבות העניין, כי לכל הפחות, הנתבע צריך היה לדעת על קיומו של הפגם. הנתבע מגייס לטובתו את העובדה שהרכב עבר את מבחן הרישוי השנתי ("טסט") כחודשיים לפני המכירה. אלא שנסיבות מעבר מבחן הרישוי מעוררות תמיהה. הנתבע מתגורר בראשל"צ ובחר להעביר את הרכב מבחן הרישוי במכון רישוי באשדוד. לפי טענתו של הנתבע בח"נ (ורק בח"נ, כשעומת עם העובדה שהרכב עבר את מבחן הרישוי באשדוד), ארע הדבר במקרה, משום שנסע לבקר חבר באשדוד. זוהי גרסה כבושה שלא מופיעה בתצהיר, היא נמסרה בכלליות, ללא תיאור פרטים נוספים (כגון: שם החבר, התיקונים שנדרשו כדי לעבור את מבחן הרישוי וכיוצ"ב) ולא הובאו מסמכים או ראיות נוספות אחרות לתמוך בה. אזכיר בהקשר זה, כי מצבו של הרכב כפי שתועד ע"י השמאי, מעלה תמיהה רבתי ביחס לכך שהרכב עבר את מבחן הרישוי. צבעו של הרכב ברישיון הוא שחור, בעוד שבפועל הוא צבוע בחלק התחתון בשחור ובחלק העליון בצבע כסף. זאת כמובן, מעבר לפגם היסודי שנמצא ברכב, בחלוף כחודשיים מאז שעבר טסט, פגם שאין מחלוקת שלא נוצר בתקופה זו, אלא בתקופה ממושכת יותר (עמ' 23 ש' 21-22), וכאשר התובע חש בקושי שבתפעול הרכב בנסיעה בו, כבר ביום שבו נמסר לו מהנתבע ובשל כך פנה למחרת היום למוסך. בנסיבות אלה, העובדה שהרכב עבר את מבחן הרישוי השנתי כחודשיים לפני העסקה, איננה מסייעת לנתבע כלל וכלל. אם בכלל, זוהי נסיבה נוספת שבהצטרף לשאר נסיבות העניין כמפורט, מחזקת את טענות התובע. בנסיבות כמפורט לעיל, מתקיימים גם התנאים המאפשרים ביטול מחמת טעות מכוח סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, שלפיו "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". אני דוחה את הטענה שמדובר בטעות בכדאיות העסקה. אין מדובר בכדאיות העסקה. כעולה מהמפורט, מדובר בטעות בעובדה שיורדת לשורש ההסכם. התובע לא קנה רכב כי אם גרוטאה, פשוטו כמשמעו, רכב שכל שניתן לעשות בו הוא למכור את חלקיו. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה גם את הטענה שהתובע לא ביטל את ההסכם תוך זמן סביר. נוכח הקביעות בפסק הדין, אין צורך להכריע בטענה שהחוזה נחתם מחמת הטעיה כמשמעה לפי ס' 15 לחוק החוזים. התעוררה השאלה אם הנתבע הוא סוחר רכב, שכן אז חלה עליו חובת גילוי מוגברת לפי חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), התשס"ח - 2008 (ראו ס' 4(ד) שלפיו מי שמוכר רכב שאינו רשום כבעליו ברישיון הרכב, חזקה שהוא עוסק ברכב לצורך אותו חוק אלא אם הוכיח אחרת, למעט אם מדובר במכירת רכב משומש של בן משפחה מדרגה ראשונה). התובע טוען, כי הנתבע הוא למעשה סוחר רכב, אף כי הוא עושה זאת בדרך מתוחכמת ומבלי לנהל מגרש מכירה מסודר. הנתבע מכחיש זאת. מהראיות התבררו מספר עובדות שמחזקות את טענת התובע, כגון: רישום הרכב ע"ש הנתבעת שעה שמערכת היחסים בין הנתבע לנתבעת לא ברורה (הנתבעים טוענים שהם בני זוג שחיים ביחד אך לא נשואים. בעדותם נרתעו ממסירת פרטים בעניין, ולא באו בפניי די ראיות לקביעה בעניין זה); וקנייתו של הרכב במחיר של 7,000 ₪ והצעתו למכירה כחודש ימים לאחר מכן ולאחר השקעה נטענת של 15,000 ₪ בשיפוצו (טענה שלא הוכחה כשלעצמה). יחד עם זאת, ומשאין צורך בקביעה לצורך ההכרעה כמפורט לעיל, לא מצאתי שיש מקום להידרש לכך. התייתר גם הצורך לדון במחלוקות נוספות שהעלו הצדדים, כגון בשאלה עד כמה שולט התובע בשפה העברית או אם התובע ואביו ראו את הרכב באור יום אם לאו, ואם אביו של התובע, שהוא מכונאי ותיק, רכן מתחת לרכב לבדוק אותו. ללא קשר למידת השליטה בעברית ולשאלה אם אביו של התובע פעל כנטען, הפגם ברכב לא התגלה עד לבדיקתו במוסך כשהועלה על "ליפט" וכאמור, תביעתו של התובע אינה נשמטת גם אם התרשל ולא בדק את הרכב כדבעי. התוצאה היא שההסכם בוטל כדין ועל הנתבע להשיב לתובע את כספו. כיוון שהרכב הושבת וייעודו לשרידים בלבד ולא ניתן להשיב לנתבע את הרכב בעין, התובע ישיב לנתבע את שוויו של הרכב, הוא למעשה, שווי השרידים בסך של 1,750 ₪ (כך נקבע השווי ע"י השמאי), בדרך של קיזוז ערכם מהתמורה. דהיינו: על הנתבע להשיב לתובע סך של 28,360 ₪ בניכוי 1,750 ₪ ערך השרידים. עם שמיעת הראיות התרשמתי מעוגמת הנפש שנגרמה לתובע ובשים לב לכלל נסיבות העניין, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 3,000 ₪. לא מצאתי לפסוק פיצוי גם בראש הנזק של אובדן ימי עבודה, שלא הוכח. לא הוכח שהנתבעת 1 הייתה מעורבת בעסקה בדרך כלשהי, למעט העובדה שהיא רשומה כבעלים של הרכב. על כן, התביעה כנגדה נדחית. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים המצטברים הבאים:א. סך של 26,610 ₪ (התמורה בניכוי השרידים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה; ב. סך של 3,000 ₪ (פיצוי בגין עוגמת נפש) נכון למועד מתן פסק הדין; ג. החזר עלות חוו"ד המומחה (4822 ₪) ועלות הצילומים (156 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה; ד. החזר הוצאות האגרה והוצאות שכר עדות המומחה מטעמו (1000 ₪ + מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה; ה. שכ"ט עו"ד בסך של 5000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין (הסכום נפסק תוך שהבאתי בחשבון את דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1). התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהמסירה. רכבביטול עסקה (רכב)קניית רכב