תביעה לתשלום יתרת תמורה בגין מכירת ברזל לנתבע. תחילה הועמד סכום התביעה על סך 38,131 ₪ אולם התובעת הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה ולהפחתת סכום התביעה כאמור, והעמדתו על סך 32,765 ₪, וזו התקבלה. בדיון שנקבע לשמיעת הוכחות התייצבו הצדדים והודיעו כי הם אינם מעוניינים לחקור את המצהירים. לאור זאת ביקשו כי התביעה תוכרע על יסוד החומר הקיים בתיק ולאחר הגשת סיכומים, ובהמשך לכך הוגשו סיכומי הצדדים. תמצית טענות הצדדים: 1. לטענת התובעת, בתקופה שבין חודש נובמבר 2004 לחודש אפריל 2006 הנתבע הזמין אצלה ברזל לבנייה בכמויות גדולות לצורך בניית ביתו. על פי כרטסת הנהלת החשבונות שלה, בסוף שנת 2005 יתרת חובו של הנתבע כלפיה עמדה על סך 38,131 ₪. ביום 31.1.06 הזמין הנתבע סחורה נוספת, וסך כל חובו עמד באותה עת על 51,677 ₪. ביום 17.2.06 שילם הנתבע ע"ח החוב סך 40,000 ₪, לאחר התשלום עמדה יתרת חובו על סך 11,677 ₪. לאחר התשלום האמור, רכש הנתבע מהתובעת ברזל בשתי הזדמנויות נוספות - ביום 7.3.06 בסך 9,172 ₪ וביום 24.4.06 בסך 11,916 ₪ - ועל כן נותר חייב לה סך 32,765 ₪ נכון ליום 24.4.06. 2. הנתבע טוען כי הוא התקשר עם התובעת להספקת ברזל לצורך בניית שני בתים; האחד ברמת ישי והשני בקיסריה. לבית ברמת ישי ניתן היתר בנייה בחודש 11/04, ואז החלה בנייתו, אלא שבהמשך הופסקה הבניה בשל צו הפסקה שניתן על ידי הוועדה לתכנון ובנייה מבוא העמקים ביום 4.1.05, וממועד זה הוא לא נדרש עוד לברזל עבור בית זה ולא רכש ברזל מהנתבעת. לבית בקיסריה ניתן היתר בנייה בחודש 9/2005, ואילו העבודה הסתיימה ביום 10.1.06. לטענת הנתבע, החל מינואר 2006 הוא לא הזמין עוד ברזל מהתובעת, שכן הוא לא נזקק עוד לברזל ביחס לאיזה מהבתים נוכח השלב אליו הגיעה הבניה כמפורט לעיל. בנוסף טוען הנתבע, כי חלק מהברזל שסופק לו ע"י התובעת, ואשר עבורו שילם, היה בכמות מעבר לנדרש בהתאם הדרישות המקצועית, ולטענתו יש לקזז בכל מקרה את העודף מסכום התביעה. 3. עוד טען הנתבע, כי ביום 17.2.2006 התקיימה פגישה בינו לבין מנהל התובעת במהלכה הוצג לו כרטיס חוב נכון ליום 6.1.2006, לפיו הוא חב נכון לאותו מועד סך 38,131 ₪, סכום סופי ומוחלט. במעמד אותה פגישה הוא שילם לטענתו סך 40,000 ₪ מעוגל לטובת החברה לצורך כיסוי חוב הובלה ו/או השלמות. לפיכך טוען הנתבע כי כל אשר הוא חב לתובעת שולם על-ידו. 4. בנוסף מעלה הנתבע טענות בדבר שיהוי בהגשת התביעה וטענות לנזק ראייתי שנגרם לו. דיון והכרעה: 5. אין חולק כי בין הצדדים היתה התקשרות במסגרתה סיפקה התובעת ברזל לנתבע. 6. לפי העולה מכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת, ביום 26.1.06 שילם הנתבע לתובעת בשני שיקים דחויים סך כולל של 53,376 ₪, ובכך אופס חובו לתובעת באותה עת. לאחר אותו מועד, נרשמו בכרטסת שלושה חיובים מסוף שנת 2005 (מיום 9.11.05, מיום 10.12.05 ומיום 27.12.05), בסכום כולל של 38,131 ₪. עד לשלב זה אין מחלוקת בין הצדדים. עוד אין מחלוקת כי ביום 17.2.06 שילם התובע סך 40,000 ₪. 7. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בחיוב מיום 31.1.06 על-סך 13,546 ₪, כפי שהוא רשום בכרטסת התובעת, וכן בשני חיובים נוספים מימים 7.3.06 ו- 24.4.06 הרשומים בכרטסת. החיוב הראשון הוא מלפני המועד בו שילם התובע את הסך של 40,000 ₪. שני החיובים הנוספים הם ממועדים מאוחרים לתשלום האמור. 8. כאמור לעיל, התובעת טוענת כי חובו של המבקש ביום 17.2.06 (יום תשלום הסך של 40,000) כלל את החיוב מיום 31.1.06, ועמד על סך כולל של 51,677 ₪. לפיכך, לטענתה, לא היה בתשלום סך של 40,000 ₪ לכסות את החוב כולו, ונותרה יתרת חובה בסך 11,677 ₪. לזו הצטרפו לאחר מכן שני החיובים הנוספים שנזכרו לעיל ממרץ ואפריל 2006. כל אלה לא שולמו על-ידי התובע, וסכומם המצטבר הוא סכום התביעה. הנתבע, מנגד, מכחיש כי רכש מהתובעת ברזל במועדים הנזכרים, ולפיכך לטענתו אין הוא חב לה דבר לאחר ששילם לה ביום 17.2.06 40,000 ₪ לסיום ההתחשבנות בין הצדדים. 9. המחלוקת מתמקדת, איפוא, בשאלה האם סיפקה התובעת לנתבע ברזל במועדים הנזכרים המתייחסים לשלושת החיובים שפורטו לעיל, בגינם נותר הנתבע חייב לתובעת את סכום התביעה. 10. תביעת התובעת נסמכת על רישומי כרטסת הנהלת החשבונות שלה וכן על העתקים משוחזרים של חשבוניות מס ותעודות משלוח. תעודות המשלוח אינן חתומות על-ידי הנתבע. הנתבע, מנגד, מכחיש כאמור בתצהירו כי רכש ברזל במועדים האמורים, וטענתו נסמכת בין היתר על מסמכים המצביעים על מועדי הבניה של הבתים הרלוונטיים, בהשוואה למועדי שלושת החיובים שבמחלוקת. 11. סבורני כי על בסיס התשתית הקיימת בפני, שעל-פיה בלבד ניתן פסה"ד נוכח הודעת הצדדים כי אינם מבקשים לחקור את המצהירים, לא עלה בידי התובעת להוכיח את עילת תביעתה. 12. כפי שצויין לעיל, העתקי תעודות המשלוח שצורפו ע"י התובעת אינן חתומות על-ידי הנתבע. אין בתצהיר מטעם התובעת מידע רלוונטי באשר לאספקה בפועל של ברזל במועדים הנטענים, כגון הצהרה מפי הגורם אשר הוביל את הסחורה ומסר אותה לנתבע. התובעת אף לא צירפה העתקי תעודות משלוח קודמות מההתקשרות בין הצדדים, מהן ניתן היה ללמוד על מתכונת העבודה והנוהג העסקי בין הצדדים במהלך ההתקשרות ביניהם, ובכלל זה השאלה האם היה הנתבע נוהג לחתום על תעודות משלוח, או לא. יתר המסמכים שצורפו הם מסמכים שערכה התובעת עצמה. יצויין עוד, כי במכתבי ההתראה שצירפה התובעת, אשר מוענו לפני הנטען לנתבע, ואשר נכתבו בשנים 2008 ו- 2012, כלל לא נזכרים החיובים הנוספים משנת 2006, ואף לא התשלום ששולם על-ידי הנתבע בסך 40,000 ₪. אל מול טענות התובעת, גרסתו של הנתבע לפיה הוא לא רכש ממנה ברזל החל מתחילת ינואר 2006 משום שלא נזקק לכך יותר נוכח מצב הבנייה של הבתים, היתה גרסה מפורטת, והיא נתמכת לכאורה במסמכים שצירף אודות הפסקת הבניה בבית ברמת ישי והמועד בו הסתיימה בניית השלד בבית בקיסריה. 13. לא נעלמה מעיני העובדה כי ביום 17.2.06 שילם הנתבע לתובעת סך 40,000 ₪ כאשר לטענתו הוצג בפניו כי החוב עמד אותה עת על סך 38,131 ₪. לטענת הנתבע, שולם סכום מעוגל, וזאת בגין הובלה ו/או השלמות. התובעת לא הציגה גרסה עובדתית כלשהי באשר למה שארע באותה פגישה ומה סוכם בין הצדדים, דבר הפועל לחובתה. נוכח הפער הקטן בין הסכומים, משלא נחקר הנתבע, ולאור כל המפורט לעיל, אינני סבורה כי ניתן לשלול על-פניו את הסברו של הנתבע, באופן שיביא לקבלת התביעה. 14. לנוכח קביעותי הנ"ל, איני נדרשת להכריע בטענות הנתבע ביחס לקיזוז, שיהוי בהגשת התביעה ובדבר נזק ראייתי שנגרם לו. 15. המסקנה מהמקובץ לעיל הינה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי סיפקה לנתבע סחורה לפי החיובים שבמחלוקת כפי שפורטו לעיל, ולפיכך דין התביעה להידחות. 16. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. ברזל