בקשה לפסק דין הצהרתי לפיו הקנסות הנוגעים להעסקת עובדים התיישנו והם בטלים 2. במקרה שלפנינו הוטלו על התובעת ביום 18.7.05 קנסות מנהליים מכוח חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1986 (להלן - החוק) בשל העסקת 9 עובדים זרים שלא כדין (להלן - הקנסות). 3. הודעות הקנס נשלחו לכתובתה הרשומה של התובעת, מכוח סעיף 123 לחוק החברות התשנ"ט - 1999, באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה, וחזרו בסימון "לא ידוע" ביום 22.7.05. כתוצאה מכך, הונפקו הודעות קנס בפעם נוספת , ביום 7.11.05. ההודעות הוחזרו בסימון "לא נדרש" ביום 17.11.05. 4. על פי כתב התביעה, דרישת החוב התקבלה אצל התובעת רק ביום 20.12.10, כאשר הקנסות המנהליים שבגינם הוצאה הדרישה מעולם לא התקבלו אצלה, וביום 7.8.11 עוקל רכב של התובעת. עקב כך, הגישה התובעת ביום 11.8.11 בקשה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב להארכת מועד להגשת בקשה להישפט (19762-08-11), וכן הגישה ביום 24.8.11 בקשה לעיכוב הליכים (להלן - ההליך בביה"ד לעבודה). 5. לטענת התובעת, הואיל והבקשה נדחתה והואיל ועל פי הפסיקה הליכים כנגד הקנסות בשל טענת התיישנות יידונו בבית משפט אזרחי - הוגשה התביעה שלפנינו. 6. התובעת טוענת כי הקנסות התיישנו בשל התיישנות העונש מכוח הוראות סעיף 22א(ג) לחוק, הקובע התיישנות של 5 שנים מהיום שבו הוטל הקנס. התובעת מודה כי הקנסות הוטלו ביום 7.11.05, אך טוענת כי המועד שבו המוצאה לה הדרישה לראשונה היה רק ביום 20.12.10, ולכן חלה התיישנות על הקנסות. 7. לטענת הנתבעים (להלן - המדינה), מכוח תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1986 (להלן - התקנות), היום הקובע לעניין 5 השנים שבסעיף 22א לחוק הוא 27.12.05 (30 ימים ממועד ההמצאה שנקבע בתקנה 15 לתקנות), ולכן לא חלפה תקופת ההתיישנות במועד שבו התקבלה ההודעה נשוא התביעה (20.12.10). המדינה טוענת עוד, כי יש לראות במשלוח ההודעות בדואר רשום בתקופה שבין 11.4.06 לבין 19.9.06 כפעולות שנעשו לשם אכיפת העונש, המאריכות את תקופת ההתיישנות, וגם מסיבה זו העונש לא התיישן. 8. המדינה דורשת להשית על התובעת הוצאות בסכום משמעותי הואיל והיא עושה כל שביכולתה על מנת להימנע ולדחות את תשלום הקנס, ונמנעה מלפנות לנתבע 1 לשם בירור הפעולות המאפסות את מרוץ התיישנות העונש לפני הפנייה לערכאות. 9. עוד נטען, כי יש למחוק את התובענה לאחר שהיא נתמכה בתצהיר של מי שאינו רשום ברשם החברות כדירקטור או בעל מניות בתובעת, ואינו רשאי להצהיר בשם החברה. 10. בדיון שהתקיים ביום 8.1.13 הסכימו הצדדים למתן פסק דין על סמך סיכומים קצרים בכתב. 11. הואיל וסיכומי המדינה לא הוגשו במועד, על אף שניתנו לה אורכות - ניתן ביום 23.4.13 פסק דין המקבל את התביעה (להלן - פסק הדין). פסק הדין בוטל ביום 5.6.13, תוך חיוב המדינה בהוצאות בסכום של 2,000 ₪. דיון והכרעה 12. סעיף 22א(ב) לחוק קובע , כי לעניין התיישנות עבירה יראו את מועד הטלת הקנס כמועד העמדה לדין. לעניין התיישנות העונש קובע סעיף 22א'(ג)(1) לחוק כי יראו את המועד הקבוע לתשלום הקנס המנהלי כמועד שבו פסק הדין נעשה חלוט. סעיף 22א(ג)(2) לחוק קובע: "על אף האמור בפסקה (1), לא יחלו בגביית קנס מנהלי שהוטל בשל עבירה מסוג עוון, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שהוטלו הקנס או מיום הפסקת הביצוע, לפי המאוחר, עברו חמש שנים". 13. תקנה 15 לתקנות, שעניינה המצאת מסמכים, קובעת: "הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי החוק, ניתן להמציאו במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני אדם; היום העשרים לאחר המשלוח כאמור ייראה כתאריך ההמצאה, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו לקבלם" תקנה זו חלה כאשר הנמען נמנע מלקבל בפועל את המשלוח, ובמקרה כזה קובע המחוקק שיש לראות את היום העשרים שלאחר המשלוח כיום ההמצאה . 14. במקרה דנן, ראיתי לקבל את עמדת המדינה לפיה המועד שבו המוצאה הודעת הקנס השנייה היה ביום 27.11.05 (20 ימים לאחר המשלוח), ולפיכך המועד האחרון להגשת בקשה לביטול בקשה להישפט מטעם התובעת היה 27.12.05. זהו המועד שבו נעשה פסק הדין חלוט, וזהו המועד הקובע למניין 5 השנים לפי סעיף 22א(ג) לחוק, אשר טרם הסתיימו ביום בו התקבלה ההודעה אצל התובעת (20.12.10) אשר בו מודה התובעת. 15. לפיכך, גם לפי פרשנותה של התובעת עצמה המועד בו התיישן העונש הוא רק ביום 28.12.10, דהיינו, לאחר שההודעה הגיעה אליה. 16. בהקשר זה יוזכר פסק דין חדש מיום 11.6.13 ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ. כרם , לפיו קיימת "חזקת מסירה", דהיינו מסמך שנשלח בהתאם לחיקוק רלבנטי - חזקה שהגיע ליעדו , ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. הואיל ובמקרה דנן טעמים הקשורים בתובעת עצמה הם אלה שהביאו לכך שההודעות לא התקבלו אצלה (אי עדכון כתובת רשומה ברשם החברות) - מכאן, שיש לראות את ההודעות כאילו נמסרו לתובעת , ועליה לשאת בתוצאות מחדליה. לעניין זה אין כל נפקות לשאלה האם קיבלה התובעת בפועל את ההודעות אם לאו. 17. לאור האמור, דין התביעה להידחות, ומשהגעתי למסקנה זו - מתייתר למעשה הצורך להתייחס לשאלת "איפוס תקופת ההתיישנות" עקב משלוח ההודעות הנוספות בשנת 2006. למעלה מן הנדרש יוער בהקשר זה , כי על פי הפסיקה ההודעות שנשלחו לתובעת בשנת 2006 בדואר רשום "החזירו את מרוץ ההתיישנות לנקודת התחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו" (ראה ברע"א 10200/07 טחורש נ. מדינת ישראל מיום 1.4.08 , וכן בג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נ. עיריית תל אביב - יפו פ"ד (ב (2) 542). מכאן, שגם עקב כך לא התיישן העונש במקרה דנן, וכל טענותיה של התובעת בעניין זה דינן להידחות. סוף דבר 18. לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית. התובעת תשלם למדינה, תוך 30 ימים, הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. קנספסק דין הצהרתי