התובע יליד 6.10.91 נפגע ביום 5.6.11 בתאונת דרכים (להלן: התאונה). המחלוקת היחידה שנטושה בין הצדדים והטעונה הכרעה הינה לעניין היקף הפיצוי לו זכאי התובע מאת הנתבעת שביטחה ביום התאונה את השימוש ברכב . החבלה והנכות; בעקבות התאונה התובע הובהל לביה"ח רמב"ם בחיפה. התובע נבדק במיון ונמצא פצע רוחבי מרוטש באזור ברך ימין, כן שפשופים בברך שמאל ומרפק שמאל. הפצע ברגלו של התובע נתפר והוא שוחרר עם המלצות להמשך מעקב רפואי ומנוחה לשמונה ימים. לאחר שחרורו התובע המשיך במעקב הרפואי. כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף לתצהירו, גם במסגרת מעקב זה נמצא בבדיקתו מיום 11.8.11 כי קיימת הגבלה ביישור וכיפוף הברך נוסף לנפיחות. הגבלה זו גם נמצאה בבדיקתו ביום 7.9.11 ואילו ממצאי הבדיקה מיום 25.3.12 עולה כי נותרה הגבלה קלה בכיפוף הברך זאת נוסף לדלדול השרירים. התובע גם, כפי המלצת רופאיו, עבר סדרה של טיפולי פיזיותרפיה אם כי הדבר לא הביא לשיפור משמעותי במצבו. בהסכמת הצדדים מונה פרופ' רופמן כמומחה מטעם בית המשפט שהוסמך אף להתייחס למישור הפלסטי. לאחר שהתובע נבדק בפני המומחה, האחרון הגיש את חוות דעתו בגדרה ציין את הממצאים שלהלן: "בקדמת ברך ימין, מעל לפיקה, צלקת באורך 6 ס"מ וברוחב 1 ס"מ. הצלקת רגישה ומגע בצלקת גורם לרתיעה של הברך" עוד מצא: " כיום ניתן למצוא הגבלת תנועות בברך ימין. ההגבלה היא בכיפוף המקסימלי ומלווה גם בכאב פיקתי ודלדול שרירי הקוודריספס. בבדיקת הדמיה ניתן למצוא פתולוגיה תוך בירכית, כנראה קרע ברטינקולום המידיאלי..." אלה הממצאים הרפואיים שהמומחה ציין בחו"ד ובגינם קבע כי נותרו בעקבות התאונה, הנכויות שלהלן: 5% לפי פריט הנכות 75(1), בין (א),ל-(ב), בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות"), זאת במישור הפלסטי. 10% לפי פריט הנכות 35(1)(ב) לתקנות, זאת במישור האורתופדי. טענות הצדדים; משום שהנתבעת עמדה על חקירת המומחה נקבע דיון שהתקיים ביום 15.12.13 לשמיעת ראיות וסיכומי הצדדים. בדיון זה המומחה נחקר בעיקר ע"י ב"כ הנתבעת, כן העיד התובע ואילו הנתבעת לא ראתה להביא עדים מטעמה. בסיכומיו התובע הדגיש, כי המומחה נותר איתן בעמדתו ומסר הסברים משכנעים באשר למסקנותיו. אין זה המקרה, כך הדגיש התובע, שבית המשפט יסטה מחוות דעתו של המומחה הממונה, ביחוד שעה שבחקירתו המומחה הציג את כלל השיקולים העומדים ביסוד קביעתו, כן שכנע כי הערכת הנכות מבוססת על ממצאים קליניים ואחרים שנמצאו בברכו של התובע. התובע הפנה בסיכומיו לתחשיב הנזק שהוגש מטעמו. בתחשיב זה התובע טען כי נכון לחשב הפסדי השכר לעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק וגריעה בשיעור של 15%. התובע גם טען להפסדים, בגין העזרה, ההוצאות, הפסדי פנסיה וכאב וסבל. בתחשיב שהוגש ע"י התובע הוא כמת את נזקיו שנגרמו בעקבות התאונה בסך כ-500,000 ₪. מהצד השני של המתרס, הנתבעת עמדה בהרחבה בסיכומיה על הנימוקים, שכפי גישתה, מצדיקים התערבות במסקנותיו של המומחה. הנתבעת הדגישה כי המומחה בעדותו הסביר כי בגין כל אחד מהממצאים אין מקום לקביעת נכות רפואית, כך שהיה על המומחה לקבוע, לכל היותר, נכות רפואית בשיעור של 5% במישור האורתופדי. עוד הוסיפה הנתבעת, כי הממצא הקליני היחידי שהמומחה הצביע עליו הינו הגבלה מינורית בכיפוף הברך, שלא מקנה נכות בפני עצמו. משזו ההגבלה היחידה הקיימת, הרי, כך היא סבורה, ברור הוא כי המומחה הפריז בקביעת נכותו הרפואית של התובע במישור האורתופדי. לעניין הנזק הנתבעת טענה, כי טענתו של התובע לעזרה והוצאות לא הוכחו כלל ועיקר. התובע לא הציג ראיות גם לא הביא עדים שבכוחם לתמוך בקיומם של הפסדים אלה. הנתבעת בדעה כי השלכתה התפקודית של התאונה הינה מזערית ואין בה כדי להשליך או לגרוע מיכולתו של התובע לעבוד ולהשתכר. הנתבעת הציעה לחשב הפסדי השכר לעתיד ב-10 השנים הקרובות כפי השתכרות התובע כיום, ולאחר מכן בהתאם לשכר הממוצע במשק בסך של 8,500 ₪ (לאחר הפחתת מס הכנסה), כן הפסדי פנסיה לפי 5% מהפסדי השער לעתיד. דיון והכרעה; אמנם נכון הדבר, כפי שהעיד המומחה, כל אחד מהממצאים הרפואיים שנמצאו בברכו של התובע לא מקנים בפני עצמם נכות רפואית בתחום האורתופדי בהתאם למבחני הנכות הקבועים בתקנות. עם זאת, המומחה חזר והדגיש רבות בפניי, כי מכלול הפגימות שנמצאו וביניהן דלדול השרירים ברגל ימין, ההגבלה המזערית בכיפוף הברך, הממצא הרנטגני בדבר קרע ברצועת הרטינקולום זאת נוסף לשינויים הארתריטיים שסביר כי יתפתחו בברכו של התובע (עמ' 7, ש' 28), כל אלה יחדיו עמדו ביסוד מסקנתו (עמ' 8, ש 15-20). עמדתו זו של המומחה מקובלת עלי. לעיתים אין זה נכון לבודד ולהתייחס אל כל פגימה לחוד, אלא דווקא נכון להשקיף על כלל הממצאים ומהם לגזור את הנכות הרפואית הנכונה. הדבר נתון לשיקול דעתו של המומחה, ושעה שלא נמצא כי מסקנה זו לוקה בחוסר סבירות או קיימים טעמים שיצדיקו התערבות בהערכתו, הרי נכון להותיר קביעה זו על כנה. אף מעבר לכך, למומחה נתונה הסמכות גם לבחור בסע' סל או אף בסע' מתאים שעה שלממצאים שאותרו אין התייחסות מפורשת בתקנות. קיומו של ליקוי שלא זכה להכרה מפורשת במבחנים אלה לא מובילה בהכרח לשלילת כל נכות רפואית בגינו. הדבר נתון לשיקול דעתו המקצועי והרחב של המומחה, זאת בייחוד לאור העובדה כי מבחנים אלה הינם ישנים ולא משקפים בחובם את ההתפתחות שחלה ברפואה המודרנית. הנתבעת סבורה כי המומחה הפריז בקביעת הנכות האורתופדית. כפי גישתה, האיזון הראוי בנסיבות מוביל לקביעת נכות בשיעור של 5% בלבד, ולא כפי שנקבע. ראשית, לבד מהטענה הנתבעת לא הניחה תשתית שתתמוך וממילא כזו שתוביל למסקנתה. שנית, הנכות נקבעה בהתאם לידע, הניסיון והמקצועיות של המומחה שמונה בהסכמת הצדדים. משום שלא עלה בידי הנתבעת להצביע על אף נימוק בעל משקל שיצדיק סטייה מהערכה זו, אזי אין הצדקה להתערבות בית המשפט. המומחה העיד ושטח בפניי את כלל השיקולים שהביאו אותו לקביעת הנכות הרפואית. ניכר מדברי המומחה כי בדק יסודית וכי הערכתו מבוססת על שיקולים וממצאים איתנים ומשכנעים. מכל אלה, אני סבור כי טענתה של הנתבעת בעניין זה דינה דחייה. כפי שהקדמתי התובע נפגע בתאונה בזמן שהיה חייל בשירות חובה. ביום התאונה התובע היה בן 19.5 שנים ולא השתלב באף אפיק תעסוקתי. הלכה היא, ולגביה אין עוררין יותר, כי באשר לנפגע צעיר בשנים שאינו קטין הנטייה תהייה לשום את הפסדי ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק. הנחת עבודה זו מתחזקת שעה שעתידו וכושרו לעבוד של הנפגע לוטים בערפל ואין בנמצא עובדות או נתונים מגובשים שעשויים להצביע על יכולותיו, על אישיותו ועל הפוטנציאל הטמון בו, כפי ענייננו. בהקשר זה אדגיש, גם הנתבעת לא חלקה בסיכומיה לעניין בסיס חישוב זה, אם כי הוסיפה שנכון לחשב כפי השכר הממוצע במשק בחלוף 10 שנים מהיום, ואילו בתקופה זו כפי השתכרותו הנוכחית . הנתבעת נימקה הצעתה זו בעובדה כי הצפי שהתובע יגיע לשכר זה בחלוף שנים מהשתלבותו בשוק העובדה, כאשר בפרק הזמן הראשון המשתרע על 10 שנים, סביר להניח כי ישתכר פחות מהשכר הממוצע במשק. נקודת מוצא זו בה אוחזת הנתבעת לעניין העלייה ההדרגתית בשכרו של התובע כפי כל צעיר אחר בגילו מקובלת עלי. עם זאת, הנחה זו לא מובילה למסקנתה הסופית אלא דווקא לחישוב לאורך כל שנות עבודתו הצפויות של התובע בהתאם לבסיס זה. עסקינן בממוצע ההכנסה שכולל בחובו הכנסותיהם של עובדים צעירים וותיקים כאחד, כאשר ממוצע זה מגלם את ההכנסה שמשתכרים כלל העובדים לאורך שנות עבודתם, ומשקף את ממוצעם של הכנסות אלו. הווי אומר, ממוצע זה משקף את העלייה בשכרו של התובע עד הגיעו לשכר הממוצע במשק, אולם גם האפשרות המוחשית להתקדמות בעבודה ושיפור השכר מעבר לממוצע זה. סטייה מבסיס זה בתחילת הדרך מצדיקה גם סטייה בסופה וחישוב בהתאם לשכר העולה על בסיס זה. כך או כך, בסופו של יום התוצאה שמתקבלת הינה דומה אם לא זהה, על-כן נכון להיצמד לבסיס זה שגם מוסיף לוודאות ומסיר כל אפשרות לסטיות בענייניהם של נפגעים קטינים או צעירים בשנים. המגמה החותרת להתוויית שיטות חישוב אחידות מתוך שאיפה לשוויוניות באומדן הפיצוי בגין נזקי גוף, קיבלה ביטוי גם בקביעת הנחת העבודה לפיה הנכות הרפואית, בעניינם של נפגעים קטינים או צעירים בשנים, שווה ככלל לגריעה הצפויה בהשתכרותם (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו {פורסם במאגרים}). יחד עם זאת, אין לסבור שעסקינן בהנחת עבודה חלוטה, אלא היא מתרככת בקיומן של נסיבות מיוחדות ומשמעותיות שמצדיקות סטייה ממנה. נסיבות מיוחדות אני מוצא במקרה בו עסקינן. שעה שחלק מהנכות הינה בתחום הפלסטי, נכות שהשלכתה במישור התפקודי לרוב הינה נמוכה, ובענייננו נראה כי הינה נעדרת כל השפעה על תפקודו של התובע בכלל ויכולתו לעבוד ולהשתכר בפרט . לא כך לעניין הנכות האורתופדי. באשר לנכות זו נכון לדבוק בהנחת העבודה שלעיל בשל השלכותיה, המגבלות, הכאבים והחשש להחמרה בעתיד בשל השינויים הארתריטיים שעלולים להתפתח. חיזוק למסקנתי זו אני מוצא בעובדה שפוטנציאל השתכרותו של התובע טרם יצא לפועל. נכון וראוי להניח כי בפניו פרושה כל קשת העבודות האפשריות כפי כל צעיר אחר בגילו, כאשר הנכות האורתופדית עלולה בהשמך הדרך לצמצם קשת זו (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ רים אבו חנא {פורסם במאגרים}). זאת בייחוד, משהערכה הצופה פני עתיד נשענת מטבעה על ספוקולאציות והשערות (ע"א 9980/06 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיירת ירושלים {פורסם במאגרים}). התובע השתחרר בחודש 4/13 משירותו הצבאי והחל עובד ביום 29.5.13 חלקית בהפעלת תאורה באמצעות מחשב באירועים. התובע צירף לתצהירים 4 תלושי שכר החל מחודש 6/13 ועד חודש 9/13. מעיון בתלוש האחרון עולה כי סכום הכנסותיו המצטבר בחודשים אלה הינו סך -10,951, היינו הממוצע החודשי הינו בסך של-2,737 ₪. עם זאת, אין זה צודק לייחס את ההפרש בין הכנסתו הנוכחית לזו הצפויה (השכר הממוצע במשק) לתאונה. גם באשר לעבר נכון לערוך את החישוב כפי גריעה בשיעור 10% מהשכר הממוצע במשק נטו בסך 8,500. הפסדי השכר לעבר ולעתיד הינם כדלקמן: מתחילת חודש 5/13 ועד סוף 12/13: 8,500 *8 *10% = 6,800 ₪. לעתיד: 8,500 * 10% * 297.5 = 252,875 ₪. התובע גם עתר לחייב את הנתבעת בהפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים. אף שטענה זו התאפיינה בכלליות ולא נתמכה בחו"ד, או בהגשת מסמכים שעשויים להפיג את הערפל האופף אותה. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שעפ"י דין כל מעסיק חייב לבטח את עובדיו לרבות התובע. בפועל הגריעה בהשתכרותה ובכושרה של התובע לעבוד תגרום בהכרח להפחתה בהכנסתו. מאחר ושיעור ההפרשות לקרן פנסיה נגזר מהשתכרותו אזי מתחייבת המסקנה, כי בבוא העת ובזמן פרישת התובע יהיה זכאי לתשלומי פנסיה הנמוכים מאלו להם היה זכאי אלמלא התאונה. בנסיבות העניין, לאור העובדה שנזק זה יצא אל הפועל בחלוף שנים רבות דבר שמחייב היוון כפול ולנוכח העובדה שזכויותיו ונזקיו לא לובנו במישור זה כראוי. גם בשים לב להצעת הנתבעת לחישוב ההפסד בראש נזק זה לפי 5% מהפסדי השכר בעתיד (עמ' 13, ש' 2), יהיה נכון להעריך הפסד זה על דרך האומדנה בסך 15000 ₪. באשר לדרישת התובע לפיצוי בגין העזרה וההוצאות, אני סבור כי התובע לא הוכיח הפסדיו הנטענים כראוי. לבד מטענותיו כי נזקק לעזרת בני ביתו והמעקב שעבר היה כרוך בהוצאות, לא הובאה אף ראיה תומכת גם לא קרוביו, שכנטען, עזרו בחודשים לאחר האונה. גם מעיון בתיעוד הרפואי לא נראה כי התובע נזקק לעזרה מוגברת, אלא יתכן לכזו מוגבלת ובימים הסמוכים לאחר התאונה בלבד. גם בעניין ההוצאות לא הוצגו קבלות הגם שאת המעקב הרפואי התובע עבר במסגרת הצבאית. מכל אלה, אני סבור כי נזקיו מצומצמים ואותם אני מעריך גלובאלית בסך של- 2,500 ₪. התובע גם זכאי לפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל בסך 26,500 ₪ (לפי נכות בשיעור 14.5% בצירוף ריבית). סוף דבר; לאור כל האמור לעיל, מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 303,676 ₪, בצירוף שכ"ט והוצאות משפט בסכום כולל בסך 46,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ברכייםתאונת דרכים