חשיבות מעמדה כאוחזת כשורה, להבדיל מאוחזת רגילה או מאוחזת בעד ערך, באה לידי ביטוי בסעיף 37(2) לפקודת השטרות, הקובע, כי אוחז כשורה מקבל את השטר כשהוא "נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא" משמע, כי האחיזה כשורה מעבירה לאוחז בעלות נקיה בשטר, גם אם למעביר עצמו לא הייתה בעלות נקיה בו. המדובר, למעשה, בתקנת שוק, מכוחה זוכה האוחז כשורה לעדיפות על פני מושך השטר, המנוע מלהעלות כלפיו טענות הגנה שונות העומדות לו (ש' לרנר, דיני שטרות (תשס"ז-2007), עמ' 223). 8. בנוגע לנטל הוכחת תנאי האחיזה כשורה קובע סעיף 29(ב) לפקודה: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה. אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". הוראה זו מקימה חזקה לכאורה שהאוחז בשטר הוא אוחז כשורה. לפיכך ככלל, במקום שהתובע, האוחז בשטר, טוען כי הוא אוחז כשורה, מוטל על הנתבע לשלול טענה זו, ולהוכיח, כי חרף אחיזת התובע בשטר, אין הוא אוחז בו כשורה. עם זאת, אם הוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, כי אז חל היפוך בנטל ההוכחה ובמקרה זה על התובע מוטל הנטל להוכיח, כי הוא אוחז בשטר בתום לב ובעד ערך. הגם שהוראת הסעיף מונה שורה של טענות הגנה אשר בהתקיימן חל כאמור, היפוך בנטל ההוכחה, ההלכה היא שהוראת סעיף 29(ב) בפקודה אינה מוגבלת לנסיבות המנויות בה, וכי ישנו היפוך בנטל ההוכחה כל אימת שמושך ההמחאה מעלה טענת ההגנה כלפי הנפרע ( ראה: ע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לג(1) 304 , 305 (1979) ; יואל זוסמן, דיני שטרות (תשמ"ג-1983), עמ' 265-263 לרנר, שם, 224). 9. נבחן, איפוא, האם התקיימו התנאים להיותה של התובעת "אוחזת כשורה" בשיק, ראשון- ראשון ואחרון - אחרון. 10. יסוד נטילה של שטר: סעיף 3 לפקודת השטרות קובע "שטר-חליפין" מהו: (א) "שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה. (ב) מסמך שלא נתקיימו בו תנאים אלה, או שיש בו פקודה לעשות מעשה בנוסף על פרעון כסף, איננו שטר-חליפין". לטענת הנתבעת, השיק שנחתם על ידה כלל איננו "שטר" שכן בזמן החתימה לא נכללו בו הפרטים המהותיים המנויים בסעיף 3 לפקודה, דוגמת שמו של הנפרע. אולם, סבורני כי טענה זו אין בה ממש. על פי סעיף 3(ב) לפקודה, מסמך שלא נתקיימו בו התנאים הנקובים בסעיף 3(א) איננו אמנם בגדר "שטר חליפין", ואולם סעיף 19 לפקודה קובע, כי אם היה חסר בשטר פרט מהותי, רשאי לכאורה האדם המחזיק בו להשלים את החסר תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, וכי אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, וניתן לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה. מאחר ובמקרה דנן התובעת קיבלה את השיק מידי חברת סמער לאחר שזו השלימה את הפרטים החסרים בו- הרי שרואים השיק כאילו הושלם לפי ההרשאה המקורית שניתנה ע"י הנתבעת (זאת, חרף העובדה שפרטיו מולאו בהעדר הרשאה, לאחר שנגנב מידיו של רו"ח שגב, האוחז המקורי). ואמנם, בפסיקה נקבע, כי "גם חתימה על החלק... דינה כדין שטר כמשמעותו בסעיף 19 שכן הכוונה להוציא מסמך סחיר גלויה מן החתימה על הטופס גופה ... שטר, לענין סעיף 19 לפקודה, פירושו מסמך המעיד על עצמו כי הוא נכתב כדי ליצור מסמך סחיר אף אם כוונה זו לא יצאה בשלמותה לפועל. ייתכן שמקצת היסודות הדרושים לעשיית שטר מצויים בו ואחרים חסרים וגם על אלה משתרעת הוראת סעיף 19" (ע"א 9/71 גרשון דוד נ' בנק לייצוא בע"מ ואח', פ"ד כב(2) 331, פס' 3 (1971)). טענה נוספת בפיה של הנתבעת הינה, כי אין המדובר כלל ב"מסירה" של השיק, שכן השיק נגנב ממשרדו של רואה החשבון, ומסירה הינה יסוד הכרחי לתוקפו של השטר בהתאם להוראת סעיף 85 לפקודה, הקובעת, כי "שטר חוב הוא לא-שלם ולא-מוגמר עד שלא נמסר לנפרע או למוכ"ז". את טענתה זו סומכת הנתבעת על פסק הדין שניתן בעניין הלכת קהא (ע"א 195/68 קהא נחמיה נ' בנק י' ל' פוככטונגר בע"מ, פ"ד כב(2) 331 (1968) (להלן: "הלכת קהא"), אשר דן במקרה בו אב מסר לבנו פנקס שיקים שלם, לאחר שחתם על כל השיקים בפנקס חתימת מושך, והרשה לבנו להשתמש בחמישה מהשיקים החתומים בלבד. הבן הפר הוראת האב, מילא הפרטים החסרים בשיק נוסף והשתמש בו לצרכיו. הבנק אשר לידיו הגיע השיק האמור, תבע פרעונו מהאב, והאב טען להגנתו, כי לא הרשה לבנו להשתמש בשיק, ועל כן אין מדובר במסירה של שטר, אלא בחריגה מהרשאה. על אף שהבנק מילא אחר כל התנאים של אחיזה כשורה, פסק ביהמ"ש לטובת האב המושך, מן הטעם שהשיק בו עשה הבן שימוש ללא הרשאת האב היה למעשה בגדר מסמך לא שלם אשר "כלל לא הוצא" מידי האב מושך השיק, מאחר והלה מסר את השיקים לבנו למשמרת, ולא על מנת שיוכל למלא הפרטים ולעשות בו כרצונו. על סמך הלכה זו , טוענת הנתבעת, כאמור, כי גם השיק דנן- אשר נגנב מידי רואה החשבון - איננו בגדר שטר שנעשתה לגביו מסירה. ואולם סבורני, כי הנתבעת לא דקה פורתא בפסק הדין הנ"ל. הלכת קהא עוסקת במקרה בו לא הייתה כוונה להפוך את השיק אשר נחתם על ידי המושך למסמך סחיר, בעוד שבענייננו כוונת הנתבעת כאשר השיק החתום נמסר על ידה לרואה החשבון הינה שהוא יהפוך למסמך סחיר בתור תשלום בגין מיסים, הוצאות ושכר טרחה, על מנת שרואה החשבון יעשה בו שימוש לצורך זה. משכך, השיק ניתן בהרשאה מלאה ומתוך כוונה להופכו, כאמור, למסמך סחיר. לשון אחר: גניבת השיק התרחשה לאחר שהייתה הוצאה ראשונית של השיק מידי מושך השיק (הנתבעת) שכן למסירת השיק ע"י הנתבעת לידי רואה החשבון, נתלוותה כוונה מצידה להפוך את השיק לסחיר. ואמנם, עיון בפסיקה מלמד, כי פסקי הדין אשר ניתנו לאחר הלכת קהא ערכו הבחנה בין מצב בו השיק נגנב (ללא שמולאו בו כל הפרטים) לאחר שהייתה הוצאה ראשונית של השטר מידי עושהו, מתוך כוונה להפוך אותו למסמך סחיר - שאז האוחז כשורה גובר על מושך השיק, לבין מצב בו החתימה על השטר כלל לא נועדה להפוך אותו למסמך סחיר, אלא לצורך אחר (כגון שיק שנמסר לבטחון, למשמרת וכיוצ"ב) והוא נגנב ללא שמולאו בו כל הפרטים, שאז למושך השיק עדיפות על פני האוחז כשורה (ראה למשל : ע"א 615/68 באופק בע"מ נ' בנק למסחר חוץ בע"מ ואח' פ"ד כג1) 566 (1969) ; ע"א 9/71 גרשון דוד נ' בנק לייצוא בע"מ ואח', פ"ד כב(2) 331 (1971) ; ע"א 115/72 רפאל יוחננוב נ' סלומון הלל, פ"ד כז(2) 684 (1973) ; ת"א (שלום-קריות) 9090-07-08 יונס עלי סאלח נ' רמי רחאל, עמ' 2 לפסה"ד מיום 19/07/12 , )). כנגד הבחנה זו הופנו אמנם חצי ביקורת מצד מלומדים. בספרו דיני שטרות כתב, למשל, המלומד פרופ' ש' לרנר: "להבחנה אין תימוכין בלשון הפקודה ואין לה היגיון מזוית הראיה של האוחז כשורה, שאינו צריך להיות מושפע ממערכת היחסים המדויקת שבין המושך לבין הנפרע. בסופו של דבר השאלה היא על מי משני תמי הלב, המושך או האוחז כשורה, להטיל ההפסד הנובע מהתרמית שביצע הנפרע, ולא נראה להבחין לענין זה בין מקרה שהמושך הסמיך את הנפרע להשלים את השטר בהתקיים תנאי מסוים או שקבע עמו להמתין להוראות נוספות. בשני המקרים, להבדיל מטענת "לא נעשה דבר" או מהטענה בדבר זיוף חתימתו של המושך, ידע המושך שהוא מוציא מסמך היכול בנקל להפוך למסמך סחיר. לכן נראה כי יש להטיל עליו את הסיכון הנובע מהמעילה באמון של הנפרע. מי שמוציא מסמך לא שלם, שנראה על פניו סחיר, חושף עצמו לסיכונים. על כן הוא אינו ראוי להגנה מול אוחז כשורה שרכש את המסמך בתמורה ובתום לב ובלי לדעת שהמסמך יצא בתחילה לא שלם" (לרנר, שם, 336. ראה גם : אהרן מילשטיין "אי מסירה של מסמך לא שלם" עיוני משפט ב (התשל"ב) 140 ). אך חרף ביקורת זו (שטעמה בצידה), ההבחנה האמורה משקפת את ההלכה הרווחת בעניין זה. בהתאם להלכה זו, מסירת השיק דנן ע"י הנתבעת לרואה החשבון, על מנת שיהפוך למסמך סחיר הינה "מסירה" כדין של שטר, אשר יש בה, בהתקיים יתר התנאים לאחיזה כשורה, להקנות עדיפות לתובעת האוחזת בשיק, על פני הנתבעת מושכת השיק. 11. יסוד התמורה: התובעת הגישה כרטסת לקוחות וחשבוניות המוכיחות, לטענתה, כי השיק הנדון נמסר לה ע"י חברת ס.ע.מ.ר בגין שירותי תיירות שוטפים שסופקו לה על ידה החל מחודש נובמבר 2010 ועד מועד קבלת השיק (30/07/11), אשר התמורה בגינם עמדה, נכון ליום קבלת השיק, על סך של 27,648 ₪. לדברי התובעת, חברת ס.ע.מ.ר הינה לקוחה קבועה שלה, ועל כן הועמד לטובתה קו אשראי מיוחד במסגרתו היא הייתה משלמת התמורה עבור שירותי התיירות שסופקו לה אף חודשים לאחר אספקתם (ס' 23 לסיכומי התובעת). ואולם, הנתבעת טוענת, כי השיק דנן נמסר לתובעת ע"י ס.ע.מ.ר בתור תשלום על חשבון חובות עבר שצברה כלפי התובעת, ועל כן אין לומר, כי השיק ניתן לתובעת "בעד ערך". המדובר במחלוקת עובדתית, אשר אין למעשה כל נפקות משפטית במקרה דנן, שכן בין אם השיק דנן נועד לפרוע חובותיה של ס.ע.מ.ר כלפי התובעת, ובין אם הוא נועד להוות תשלום עבור שירותי תיירות שסיפקה התובעת לס.ע.מ.ר במועד קבלת השיק - הוא ניתן לתובעת "בעד ערך", שכן סעיף 26 לפקודת השטרות קובע, מפורשות, כי תמורה בת-ערך לשטר יכול שתהא גם "חוב קודם או חבות קודמת" וכי "משניתן בזמן מן הזמנים ערך בעד שטר, רואים את האוחז כאוחז בעד ערך כלפי הקבל וכלפי כל מי שנעשה לשטר לפני אותו זמן". מן האמור, עולה, כי די בכך שס.ע.מ.ר חבה כסף לתובעת, וכי בגין חוב זה ניתנה ההמחאה, כדי לקבוע שהתקיים התנאי של מתן ערך בעד השטר. יצויין, כי בהתנגדותה לבקשה לביצוע שטר העלתה הנתבעת, באופן לאקוני וסתמי, טענה של כשלון תמורה מלא. בסיכומים שהוגשו מטעם הנתבעת לעומת זאת, לא בא זכרה של הטענה ונראה כי היא נזנחה. מכל מקום, טענת כישלון תמורה מלא היא הגנה טובה רק בין צדדים קרובים, שהם הצדדים לעסקת היסוד שבגינה ניתנה ההמחאה, או בין צדדים רחוקים, כבענייננו, ובלבד שאין בהם אוחז כשורה (ראה: ע"א 442/82 בנק קונטיננטל נ' נחום שייקביץ, פ"ד לט(3)113 , 116 (1985) ; ע"א 407/62 הרמן שטרן נ' ישראל וגר, פ"ד יז 1108 (1963) ;זוסמן, שם, 261). התובעת בענייננו לא הייתה צד להתקשרות שבגינה ניתנה ההמחאה ע"י הנתבעת, ומשכך אין רלוונטיות לשאלה אם ניתנה תמורה בחוליית העברת ההמחאה שבין הנתבעת לבין רואה החשבון. 12. יסוד תום הלב: שאלת תום-ליבו של האוחז בשטר נבחנת ביחס למועד סיחורה (ע"א 569/70 דוד סלמה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד כה(1) 525 , 528 (1971) ; ע"א 389/67 בנק פ.ק.או. נ' יוסף קיבוביץ, פ"ד כב(1) 264, 266 (1968)). אמת המידה לבחינת תום הלב הדרוש לצורך אחיזה כשורה נקבעה בסעיף 91 בפקודה, לפיו "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב, רואים כאילו נעשה בתום-לב כשמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות". משמע, כי מבחן תום הלב לצורך אחיזה כשורה הינו מבחן סובייקטיבי, אשר מקל על אוחז השטר להוכיח אחיזה כשורה , שכן הוא אינו נדרש לערוך בדיקות מקיפות לפני הרכישה. עם זאת, התנאים המפורטים בסעיף 28 לפקודה לאחיזה כשורה כוללים גם העדר ידיעה מצד האוחז, בעת שסיחרו לו את השטר, כי זכותו של המסחר פגומה. תנאי זה משלב יסוד אובייקטיבי במבחנים לקביעת אחיזה כשורה, שכן על אף שהאוחז כשורה אינו מצווה לערוך בדיקות כלשהן- הוא נדרש להסיק מסקנות הגיוניות וסבירות מהמידע המצוי ברשותו. הנתבעת טוענת, כזכור, כי סיחור השיק לתובעת במקרה דנן היה נגוע בחוסר תום לב מצד התובעת, שכן במועד בו נמסר לה השיק ע"י חברת ס.ע.מ.ר (ביום 31/07/11) הייתה האחרונה חדלת פירעון ואף ניתן נגדה צו פירוק, ובעת שהתובעת נטלה את השיק מידי מנהלה של חברת ס.ע.מ.ר היא ידעה על כך או שהיה עליה לדעת על כך. להוכחת טענתה זו צירפה הנתבעת לראיותיה את צו הפירוק שניתן נגד חברת ס.ע.מ.ר כשלושה ימים לפני סיחור השיק (קרי, ביום 28/07/11) ואת ההכרזה על מנהלה כפושט רגל שנעשתה כחודש ימים לפני סיחור השיק לתובעת (קרי, ביום 30/06/11). עוד טוענת הנתבעת בעניין זה, כי העובדה שמשך שנה שלמה לא שילמה חברת ס.ע.מ.ר לתובעת מאומה על חשבון שירותי התיירות שסופקו לה על ידה החל מחודש נובמבר 2010, וביום 31/07/11 העבירה לה באופן מפתיע שתי המחאות שונות, האחת ע"ס 20,000 ₪ והשנייה ע"ס של 45,000 ₪, אשר לא נמשכו מחשבונה, אלא מחשבונם של צדדים שלישיים, בצירוף העובדה, שסכום השיק נשוא תביעה זו הינו הסכום המירבי שניתן היה למלא בשיק לאור ההגבלה שנרשמה על גביו (20,000 ₪)- כל היו צריכים, לטענתה, להדליק "נורה אדומה" אצל התובעת ולגרום לה לערוך בירור באשר למצב פרעונה של ס.ע.מ.ר, והימנעותה מלעשות כן מלמדת, כי נטילתה את השיק הייתה נגועה לפחות בחוסר תום לב, אם לא במירמה ממש, במסגרת קנוניה שרקמה יחד עם ס.ע.מ.ר. לאחר עיון בטענות הצדדים סבורני כי אין לקבל טענות המבקשת. העובדה, כי צו הפירוק נגד חברת ס.ע.מ.ר וההכרזה על פשיטת רגל של מנהלה נעשו טרם סיחורו של השיק לתובעת - אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס ידיעה בפועל מצד התובעת על מצבה הכלכלי הרעוע של חברת ס.ע.מ.ר, בעת שנטלה מידיה את השיק, ואף לא התעלמות מצדה מחשדות סבירים בדבר מצבה הכלכלי של ס.ע.מ.ר (ודוק: צו הפירוק ניתן יום אחד בלבד לפני שס.ע.מ.ר מסרה השיק לתובעת, וההכרזה על פשיטת הרגל של מנהלה נעשתה כחודש ימים בלבד לפני מסירת השיק. פרק זמן זה אינו ארוך באופן כזה שיש להניח לשיטת הנתבעת שהמידע היה מצוי בידיעתה של התובעת). כאמור, מבחן תום הלב הינו סובייקטיבי בשילוב מרכיב אובייקטיבי של העדר ידיעה על קיומו של פגם במסחר: "תחילה יש לעמוד על היקף הידיעה בפועל של מקבל השטר, ולאחר מכן לקבוע מה האדם הסביר היה מסיק מאותו מידע" (לרנר, שם, 236) . על כן, לצורך הוכחת אחיזה כשורה מצד התובעת במקרה דנן, אין הנתבעת יוצאת ידי חובתה בהוכחת מצבה הכלכלי הרעוע של ס.ע.מ.ר בעת מסירת השיק לידי התובעת, אלא עליה להוכיח, כי המידע הנ"ל היה מצוי אותה עת בידיעתה של התובעת, וכי התובעת לא הסיקה ממידע זה את המסקנה הסבירה בדבר חדלות פרעונה של ס.ע.מ.ר. בסיכומיה טענה התובעת, כי חברת ס.ע.מ.ר היא לקוחה ותיקה שלה, אשר התנהלותה הכספית מולה הייתה במשך כל השנים "ללא רבב" (ס'25 לסיכומיה), ואשר בהתאם לקו האשראי המיוחד שהועמד לרשותה נהגה לשלם בדיעבד עבור שירותים שקיבלה אף חודשים קודם לכן, ועל כן לא הייתה לה כל סיבה לחשוד, בעת קבלתה את השיקים מידי ס.ע.מ.ר, כי זו נקלעה לקשיים כלכליים. הנתבעת לא סתרה טענתה זו של התובעת, ולו לכאורה. גם העובדה, כי פרט לשיק דנן מסרה ס.ע.מ.ר לתובעת ושיק נוסף (ע"ס 45,000 ₪) אשר נגנב ממשרדו של רואה החשבון אין בה כדי לשלול תום לבה של התובעת, שכן המדובר בשיק שנמשך ע"י חברה אחרת ("חמסה וכסף") ולא ע"י הנתבעת, ועל כן לא היה בו כדי לעורר חשדה של התובעת בקשר לשיק דנן שנמשך כאמור ע"י הנתבעת . זאת ועוד, מהמכתב שהפנתה התובעת לחמסה וכסף" לאחר שהשיק המשוך על ידה לא כובד בשל מתן הוראת ביטול (צורף כנספח ה' להתנגדות) עולה, כי השיק הנ"ל נמסר לתובעת ע"י ס.ע.מ.ר בדיוק באותו היום בו נמסר לה השיק דנן (קרי, ביום 30/07/11 ולא לפני כן, כטענתה של הנתבעת בסיכומיה), ומכאן כי במועד קבלתה את השיק דנן מידי ס.ע.מ.ר התובעת לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת כי השיק המשוך ע"י "חמסה וכסף" הינו שיק גנוב. 13. העולה מן המקובץ הוא כי התובעת עומדת בכל התנאים הקבועים בהוראות הדין לאחיזה כשורה, ועל כן זכותה בשיק עדיפה על זכותה של הנתבעת, מושכת השיק. משכך התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/07/11 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב הנתבעת לשאת בשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ ובאגרת בית המשפט. סכומים אלו ישולמו לתובעת בתוך 30 יום. שיקיםאוחז כשורהאחיזה בשטרשטרפקודת השטרות