תביעה בעסקת מכירת רכב וסכסוך כספי שעלה בעקבותיה אף שבתחילה טען התובע כי יש לפצותו בסך של לא פחות מ- 104,850 ש"ח, הרי בסופו של יום, לעת הסיכומים טען ב"כ לפיצוי של 25,000 ₪ עד 30,000 ₪. כפי שיפורט להלן, אף שלדעתי לא ניתן לקבוע כי התובע הוכיח מעבר למאזן ההסתברות חלק מטענותיו ומגרסתו, עדיין יש לקבל תביעתו בחלקה. להלן יובהרו האירועים הרלוונטיים, למחלוקות, והטענות השונות של הצדדים, באשר לאופן בו התרחשו הדברים. טענות התובע: בהתאם לאמור בכתב התביעה, רכש התובע ביום 11.4.12, רכב מסוג "יונדאי" מהנתבעת תמורת 3,700$ לפי שער יציג של 3.744 ₪ (13,850 ₪). נטען כי עוד באותו היום התחוור לתובע כי ברכב ליקויים רבים ולמחרת הוא שב אל חצרי הנתבעת וביקש להחזיר הרכב. עובד החברה בשם כפיר ניסה לשכנעו לשדרג את רכישתו לרכב מסוג "סוזוקי", בכפוף לתשלום הפרש בסך 11,000 ₪. סך הכול שלם התובע תמורת הרכב השני 24,850 ₪. נטען כי רק לאחר שהתובע שילם במזומן את ההפרש ורק לאחר שכפיר חתם אתו על הסכם המכר מיום 12.4.12, נזכר לפתע הלה לציין כי ברכב קיימת פגיעת שלדה מאחור. התובע נזעק וביקש לבטל את הקנייה מיידית, עוד בטרם הוצא הרכב ממגרשה של הנתבעת. כפיר סרב להשיב את כספו של התובע, אלא אם זה ישלם קנס של 5,000 ₪, המוטל על מפר ההסכם, לפי האמור בו. בהמשך, ביום 16.4.12 הגיע בנו של התובע, שלמה יפרח, למגרש המכוניות בניסיון לדבר על ליבו של כפיר ולהניא אותו מעמידתו על תשלום הקנס. כפיר לא חזר בו ובאותו יום נשלח גם מכתב מב"כ התובע אל הנתבעת. בשיחת טלפון לאחר מכן, אף הובהר לכפיר כי עליו להשיב לכל הפחות את כספי התמורה בהפחתת 5,000 ₪ הנתונים במחלוקת, אך הסכום לא הוחזר. התובע ובנו הגיעו למגרש המכוניות ונתקלו בסירובו של כפיר להשיב לתובע את כספו, אלא בכפוף להשבת הסכם המכר המקורי וביטולו. התובע ובנו הודיעו לכפיר כי יעשו כן, רק בהוראת בא-כוחם ולאחר קבלת מלוא התמורה ופירעונה בפועל. כפיר סרב להחזיר כל סכום. התובע ביקש בתביעתו כי תושב לו תמורת המכירה במלואה - 24,850 ₪. בנוסף ביקש פיצוי של 80,000 ₪ כאשר נטען שאת חלק מהסכום יש לפסוק על בסיס חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) תשס"ח - 2008 (להלן:"חוק מכירת רכב משומש") וחלק אחר, על בסיס חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 (להלן:"חוק הגנת הצרכן"). נטען כי הנתבעת הפרה חובותיה לפי החוק הראשון, עת שלא נמסר לתובע טופס גילוי נאות, באשר למצבו של הרכב. עוד נטען לטעות והטעייה, בעת כריתת החוזה, ניהול מו"מ בחוסר תו"ל, ביצוע ההסכם בחוסר תו"ל, הטעייה בניגוד לחוק החוזים וחוק הגנת הצרכן, ניצול מצוקת התובע, הפעלת השפעה בלי הוגנת עד כדי עושק. נטען עוד לעוולות הנזיקיות - הפרת חובה חקוקה, תרמית, עיכוב נכס שלא כדין וגזל. טענות הנתבעת: הנתבעת מנגד ביקשה לסלק התביעה בהיותה טורדנית וקנטרנית, במקרה הטוב ומהווה את "זעקת הקוזק הנגזל", במקרה הרע. נטען כי העמדת סכום התביעה על כמעט פי ארבע מסכום הרכישה, מעיד על טיבה. באשר לאירועים לגופם - נטען כי למחרת רכישת הרכב הראשון, מסוג "יונדאי", שב התובע אל הנתבעת בטענה כי הרכב לא מספיק "רציני" לנסיעה מחוץ לעיר ולכן ביקש להחליף לרכב גדול יותר. החלפה מעין זו, אינה נעשית כדבר שבשגרה אצל הנתבעת ובכל זאת, מתוך רצון טוב, נעתרה הנתבעת לבקשה. נאמר כי בשלב זה יכולה הייתה הנתבעת לדרוש דמי ביטול בסך 3,000 ₪, אך ויתרה על זכותה זו. התובע התרשם מהרכב השני, מסוג "סוזוקי" וביקש לבצע בו נסיעת מבחן. בזמן נסיעת המבחן, ובהתאם להוראות חוק מכירת רכב משומש, נאמר לתובע כי ברכב קיימת פגיעה מאחור בקצה שלדה. למרות האמור, בחר התובע לחתום על הסכם המכר והבטיח כי לא יבקש להחליף הרכב שוב. סוכם בין הצדדים כי כל צד המפר את ההסכם, ישפה את השני ב-5,000 ₪ והאמור אף נכתב בהסכם תחת הכותרת "תנאים מיוחדים". בהסכם אף צוין מפורשות בכתב ידו של התובע - כי ידוע לו על פגיעת השלדה. במועד הרלוונטי עמד מחיר הרכב, על פי מחירון לוי יצחק, על סך של 32,500 ₪ בתוספת שיעור של 1% בגין תוספת לרכב אוטומט. סך-הכול 32,825 ₪. אותו מחירון נוהג להפחית 5%-3% מהמחיר בגין פגיעת שלדה. במקרה זה הופחתו 25%. לטענת הנתבעת ביקש התובע כי הנתבעת תשא גם בעלות הרישוי לשנה הקרובה והיא סירבה לאור ההנחה הניכרת שכבר ניתנה במחיר הרכב. עם זאת, הציעה לו הנתבעת כי היא תעביר את הרכב "טסט" לאחר שישלם אגרה. התובע ביקש לחשוב על זה. למחרת, לאחר שאשתו ובנו צעקו עליו שאין צורך ברכב נוסף בבית, הוא ביקש לבטל את העסקה. הנתבעת הכינה עבורו המחאה בגין ביטול העסקה, בהפחתת 5,000 ₪. התובע הגיע עם בנו, וזה האחרון החל צועק ומתלהם ואף קרא לשני חברים נוספים שלו ליצור מהומות, אשר היה צורך להרגיען באמצעות מנהלי הנתבעת, לאחר מאמצים רבים. התובע סרב לקחת את ההמחאה. המפגש הבא בין הצדדים, היה באמצעות מכתבי ב"כ התובע. תצהירי הצדדים: התובע הסתמך על תצהירו וכן על תצהיר של בנו, שלומי יפרח, אשר היה מעורב רק בהליכים המאוחרים לשתי העסקאות. מנגד הוגש תצהיר של מר כפיר כהן, אשר כאחד ממנהלי המגרש, ערך את שני ההסכמים עם התובע ובא עימו בדברים, במהלך האירועים. בתצהירים שבו הצדדים על טענותיהם דלעיל וכן הוצגו מסמכים רלבנטיים. מעבר לאמור לעיל, אני מוצאת להדגיש באשר לאמור בתצהירים, את הדברים הבאים: מאחר ובהסכם המכר השני כתב התובע כי ידוע לו על הפגיעה בשלדה, הבהיר התובע בתצהירו שתוספת זו, מאוחרת לחתימתו על ההסכם והופעל עליו לחץ לעשות כן, עת היה בבלבול. הובהר כי רק לאחר הגשת התביעה, נאות כפיר להשיב לתובע סכום של 19,400 ₪ המהווה את תמורת הרכישה, בניכוי דמי הביטול בסך 5,000 ₪. באשר לטיבו של כפיר הצהיר התובע כי מדובר ב"שור מועד" כלשונו, סוחר מכוניות שאימץ לעצמו דפוסי מסחר פסולים הנגועים, לעיתים, בבריונות של ממש. התובע הפנה לפסקי דין בעניינו של הנתבע ובהם ת"ק 42529-06-11 צופיוף נ. סיג מכוניות, שנידון בפני כב' השופט ג.ארנברג; ת.א 12510/04 ורקר נ. אביוף אסף, כפיר כהן, מאיר כהן, שנדון בפני כב' השופט ע. שחם; ת.א 6353/04 בן יוסף נ. כפיר כהן ואח', שנדון בפני כב' השופט ד.מינץ. תצהיר התובע נתמך בנסח רשם החברות לגבי הנתבעת (סומן א'), הסכם המכר (סומן ב') וחלופת המכתבים בין באי כוח הצדדים (סומנה ג'-ה'). מנגד טען כפיר כהן בתצהירו כי המסמכים שצרף התובע לתביעתו, שומטים את בסיסה המשפטי והחוקי וגובה הסכום שנתבע מעיד על המטרה. הוצג הסכם המכר הראשון מיום 11.4.12 ונטען כי טענת התובע, עת התייצב לבטלו למחרת היום, הייתה שבנו ואשתו רבו אתו וכי הרכב לא מספיק "רציני" לנסיעות מחוץ לעיר. בהתאם, ביקש התובע להחליף את הרכב באחר גדול יותר. העד הצהיר כי עסקאות מעין אלה, של החלפת רכב למחרת היום, אינן נעשות כעניין שבשגרה, אך לפנים משורת הדין הסכים לרצות התובע ולוותר על דרישת דמי הביטול בסך 3,000 ₪. התובע ביקש לצאת לנסיעת מבחן עם רכב אחר מסוג סוזוקי. במהלך נסיעת המבחן, הודיע לו העד כי קיימת בו פגיעה מאחור בקצה שלדה, כמתחייב לפי חוק מכירת רכב משומש. לאחר נסיעת המבחן ולמרות הגילוי האמור, החליט התובע בכל זאת לרכוש את הרכב, תוך שהוא מבטיח כי לא יבקש החלפה נוספת. סוכם כי בגין הפרה, של מי מהצדדים, ישלם המפר פיצוי של 5,000 ₪. הסיכום האמור נרשם בהסכם תחת הכותרת "תנאים מיוחדים". בהסכם נרשם - "ידוע לי על פגיעה בקצה שלדה מאחור". כאמור בהגנה, נטען כי בוצעה הפחתה ניכרת מחיר המחירון (25% במקום 3%-5%) והוצג לתמיכה העתק מחירון לוי יצחק (סומן ב'). ההסכם השני ובו אותה הערה, בדבר הפגיעה בשלדה, צורף כנספח ג'. לטענת מר כהן, השינוי בעמדת התובע, יסודה בדרישתו (המאוחרת לכריתת ההסכם) כי הנתבעת היא שתשא בעלות אגרת הרכב השנתית לשנה הבאה. עמדת מר כהן הייתה כי במחיר בו נמכר הרכב, הוא לא יכול לספוג גם עלות זו. לפנים משורת הדין הוא היה מוכן לבצע פיזית את הטסט, לאחר שהתובע ישלם את האגרה. התובע השיב כי הוא רוצה לחשוב על כך עד ליום המחרת. למחרת, שב התובע אל משרדי הנתבעת וטען כי בנו ורעייתו צעקו אליו וסרבו לביצוע העסקה, הואיל ויש לו רכב נוסף, בו הוא יכול להסתפק. העד הכין עבור התובע המחאת ביטול בהפחתת 5,000 ₪, כמוסכם. נאמר שהעתק ההמחאה מצורפת כנספח ד'. אני מוצאת להעיר כי ההמחאה שצורפה היא ממאי 2012. לפי האמור בתצהיר הגיע התובע, למשרד הנתבע, יחד עם בנו והם דרשו את מלוא סכום העסקה. מר כהן הסביר כי ההמחאה הינה בניכוי דמי הביטול. בנו של התובע לא הסכים בשום אופן להפחתה האמורה והחל לחולל מהומות, על מנת ליצור השפעה והפחדה, בלתי הוגנות. לאחר מאמצים, הצליחו מר כהן ואביו להרגיע את בן התובע. נטען עוד כי גם לאחר שהתובע ובנו יצאו, התקשר מר כהן לתובע שיבוא לקבל את ההמחאה, אך זה סרב לפעול כך. מר כהן הצהיר כי לאחר כל המסכת המתוארת לעיל, התקבל במשרדו מכתב התראה מב"כ התובע, בו דרש כי יושב כל הסכום ללא דמי הביטול, אחרת תוגש תביעה. העד הוסיף כי לא ברור לו כיצד התובע אישר בכתב ידו שידוע לו על פגיעה בקצה שלדה, בעוד בתביעה הוא טוען כי אם היה יודע, לא היה עולה על דעתו להתקשר בהסכם. מהנסיבות שתיאר בתצהירו, הוא ביקש להסיק כי התובע התחרט ובתביעתו הוא מנסה להתעשר על חשבון הנתבעת. מר כהן עדכן כי ביום 22.10.12 שילם לתובע סך של 19,850 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת, לאחר שזה התרצה לקבל את הכסף. הכרעה: המצהירים נחקרו על תצהיריהם ביום 5.11.13 ולאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם. באשר לדברים שעלו, לעת אותן חקירות, אני מוצאת להדגיש הנקודות הבאות: התובע, אשר בעבר עשה שימוש מעת לעת ברכבים של בניו, היה מעוניין לרכוש רכב לעצמו. התובע היה מעוניין בכך, מאחר ואסף ברכבים בקבוקים ופחיות (לצורך החזרתם וקבלת דמי הפיקדון), אשר לכלכו את הרכבים וכך נגרם מתח בינו לבין הבנים. התובע טען כי כבר כאשר יצא עם הרכב הראשון מהמגרש, ראה תקלה בחלונות החשמליים ומר כהן אמר לו שיחזור בהמשך והוא יתקן התקלה. בנוסף, למחרת היום, הרכב גם לא התניע והיה צורך להסתייע בכבל לכך. אף לאחר שהרכב נסע והוא הגיע עמו למגרש הנתבעת ועצר, שוב לא היה ניתן להתניעו. לדבריו אמר למר כהן שהרכב לא בסדר והנ"ל השיב שאולי זאת הבטרייה ואז שכנע אותו לרכוש רכב אחר (ר' עמ' 3 ש' 7-4). ראוי להדגיש כי אף שבתצהיר מר כהן, לא היה זכר לדברים אלה ונטען כי ביסוד הביטול עמדה מחלוקת במשפחת התובע ורצון ברכב חזק יותר - לעת חקירתו, הסכים מר כהן כי אכן עלו אותם ליקויים. מר כהן טען עם זאת כי הסכים לתקן אותם ליקויים ולדידו זו אינה עילה לביטול (ר' עמ' 9 ש' 13-6). בניגוד לאמור בתצהיר התובע - בעת חקירתו, הוא הסכים כי לא הופעל עליו לחץ, עת שב למגרש הנתבעת (ר' עמ' 3 ש' 13). הצדדים היו חלוקים באשר למועד בו שולמה תוספת המחיר, הנדרשת לרכישת הרכב השני; התובע - טען כי שילם התוספת הכספית ורק לאחר מכן הם עשו סיבוב ברכב השני לבדיקתו. לדבריו, רק בסוף הסיבוב נחתם ההסכם, עת שמר כהן אומר לו, אז לראשונה, להוסיף הערה בכתב ידו (ר' בראש עמ' 6). התובע טען למעשה כי מר כהן הכתיב לו מה להוסיף, על ההסכם, בכתב ידו ורק אז הבין את דבר הליקוי, ברם הדבר היה מאוחר כאמור לתשלום. מנגד טען מר כהן - כי תחילה ראו השניים את הרכב, לאחר כן, מר כהן נהג בו עם התובע לידו וזאת לצורך בדיקתו. בשלב זה ידע כבר התובע על הפגיעה בשלדה. רק לאחר מכן, חתמו הצדדים על ההסכם ורק אז הלך התובע לקניון הדר הסמוך להביא כסף ולאחר ששב, שילם וקיבל קבלה (ר' בראש עמ' 10). בעוד התובע טוען כי עילת בקשתו לבטל הייתה ההפתעה מכך שהייתה פגיעה בשלדה והדבר נודע לו רק בסוף ההליך, עת הוסיף ההערה על הסכם, טען מנגד מר כהן, כי ביסוד רצון התובע לבטל העסקה - עמדה רק העובדה שהוא לא הסכים לבקשתו, לשאת בעלות הרישוי לשנה הקרובה (ר' עמ' 11 ש' 30-26). שני הצדדים הסכימו כי בהמשך, כאשר עלתה המחלוקת, היה התובע (ואף בנו עת היה מעורב) מוכן לוותר על חלק מהתמורה (1,000 עד 2,000 ₪) - כמעין דמי תיווך. מר כהן לא הסתפק בכך ועמד על תשלום מלוא 5,000 ₪ שנקבעו בהסכם, כפיצוי למקרה של ביטול (ר' לדוגמא עמ' 6 ש' 13-12 וכן בראש עמ' 12). עלה עוד כי אף עת הוכן שיק להחזר מלוא התמורה, בהפחתת סך של 5,000 ₪ - לא נאות מר כהן לתת את השיק, כל עוד לא יינתן לו מנגד ההסכם המקורי והקבלה שהיו בידי התובע. על אף שמר כהן מצוי בנבכי העסק המשפחתי כ- 15 שנה, הוא לא מכיר למעשה את חוק מכירת רכב משומש והוראותיו. הוא אישר בעת חקירתו, כי חרף הוראת אותו חוק, לא היה במקרה דנן טופס גילוי נפרד מהחוזה, כמצוות אותו חוק (ר' בשולי עמ' 10 וכן דבריו בעמ' 12 ש' 10 "לא יודע מה זה החוק הזה"). מר כהן טען כי ויתר על הפיצוי המוסכם בעת ביטול ההסכם הראשון וזאת לפנים משורת הדין, אך לא היה מוכן לשוב ולוותר על הפיצוי, עת שבוטל גם ההסכם השני. לדבריו, איש מקצוע מטעמו בודק את הרכבים וכך הוא יודע את מצבם. הוא לא מחזיק בדיקה מסודרת המוחזקת אצלו ונמסרת לרוכש. אדם המבקש לבדוק רכב, צריך לקחתו לבדיקה במכון חיצוני, או לחלופין יכול לעשות סיבוב במקום, כאשר מי מטעם הנתבעת הוא הנוהג ברכב (זאת, מחמת העדר ביטוח לרוכש). במקרה דנן, לא חלק מר כהן על כך שהסיבוב שנעשה ברכב לבדיקתו, היה כאשר הוא נוהג והתובע רק יושב לידו. בעת חקירת התובע - היה ניכר כי מדובר באדם פשוט, אשר אינו מבין ברכבים ואף התקשה להבין חלק מהמילים, בהם עשה בא כוחו שימוש בתצהירו (ר' לדוגמא החקירה בעמ' 2 באשר למילים "התחוור" ו-"נלוזים"). עלה כי התובע מועסק בניקיון והוא נוהג לאסוף בקבוקים ופחיות כדי לקבל את דמי הפיקדון בגינם. נראה כי על רקע זה, העלה גם את הטענה כאילו מר כהן הכתיב לו על הליקוי בשלדה והוא כתבו בידו ורק אז הבין הליקוי הקיים ברכב שרכש. הצדדים הרחיבו באשר לתגרה שהתפתחה בהמשך, עת היה גם בן התובע מעורב, אך נראה כי אין בסוגייה זו לתרום לגרעין המחלוקת, הרלוונטי להכרעה. מכל מקום - לא נותרה מחלוקת כי מאז הוגשה התביעה, הוחזרה כבר התמורה, בהפחתת סך של 5,000 ₪, כאשר למעשה המחלוקת היא על השבת, סכום נוסף זה, בתוספת פיצוי ועלויות המשפט. לאחר שמיעת חקירות העדים והתרשמות ישירה מהנ"ל - אני מסופקת אם הצליח התובע להוכיח, מעבר למאזן ההסתברות, חלק מטענותיו העובדתיות. על אף זאת, מסקנתי היא כי היה רשאי לבטל ההסכם והיה מקום להשיב לו מלוא כספו, או לחלופין, יש להורות על השבת סכום זה כעת, כפיצוי בגין הנזק שנגרם לו מדרך התנהלות הנתבעת. אבהיר להלן כיצד הדברים מתיישבים; חרף טענת מר כהן כי מטרת התובע ביום השני, הייתה לשדרג את הרכב הראשון, לרכב מאסיבי יותר, שוכנעתי כי התובע הגיע למגרש מחמת התקלות שהתגלו ברכב הראשון, מיידית לאחר רכישתו. מר כהן לא נתן טעם מדוע לא צוינו בתצהירו הליקוי בחלונות ובהתנעה, על אף שבחקירתו לא חלק על דבר קיום אותם ליקויים (ר' עמ' 9 ש' 8). חרף טענת מר כהן, שוכנעתי בנסיבות אלה, כי התובע בה במטרה לבטל את ההסכם, לאור הליקויים שברכב הראשון ולא במטרה לשדרג את זה, לרכב אחר (כפי שהצליח מר כהן לשכנעו לפעול). עם זאת, על אף שהתרשמתי כי התובע אדם פשוט, אדם שאינו מבין ברכבים, קל להניעו לעסקה השנייה והוא אף מתקשה להבין את משמעות המשפט שנכתב בכתב ידו, בדבר פגיעה בקצה שלדה מאחור - עדיין ספק אם ניתן לקבל גרסתו, באשר להמשך הדברים. יש לזכור כי התובע הגיע למגרש, לנוכח הליקויים שהתגלו ברכב, במטרה לקבל חזרה את כספו (או לחלופין לקבל התחייבות לתקן את הדרוש תיקון ברכב שרכש). ממילא לא ניתן לומר שמופרכת הטענה כי לא נשא עימו כסף והיה צריך לצאת במהלך הדברים מהמגרש, להביא כסף, הכול כפי שטען מר כהן. אף בשים לב למוגבלות של התובע, ממנה התרשמתי בעת עדותו, יש קושי לקבל את הטענה כי אדם ש"ניכווה" ברכישת רכב במגרש פלוני, יסכים לחתום על הסכם חדש, באותו מגרש וזאת בטרם בדק את הרכב (ולו בדרך המצומצמת שניתנה לו במקרה זה, עת הצטרף לסיבוב בו, כאשר מר כהן הוא שנוהג) ובטרם חתם על הסכם, המסדיר כלל ההסכמות שבין הצדדים (מקום בו נדרש למעשה ביטול ההסכם הראשון, על הקנס שבו, אשר עמד על 3,000 ₪). כך גם, באשר לגורם לחזרת התובע בו מהסכמתו לרכישת הרכב השני - על אף שהתובע טען כי הדבר היה נעוץ בפגיעה בשלדה, אשר דבר קיומה נמסר לו רק לאחר התשלום, לא ברור שניתן לקבל אותה טענה. הדבר אינו ברור מאחר ובעת חקירת התובע, הוא למעשה, דיבר מספר פעמים, גם על נושא הטסט. ציון נושא זה, באופן ספונטאני על ידי התובע, מעלה אפשרות שיש ממש בטענה המנוגדת כי עניין הטסט הוא שגרם לעמדתו, בדבר ביטול העסקה השנייה. בעניין זה, ר' לדוגמא בעמ' 4 ש' 10 - שם עת טען כי כלל לא נאמר לו שניתנת לו הנחה בגין הפגיעה בשלדה, מצא להוסיף מיוזמתו: "הוא לא אמר שאין טסט וגם לא נתן לי לעשות סיבוב עליו". כך גם בעמ' 5 ש' 27-25, עת חזר על הטענה כאילו מר כהן אמר לו קח עט ותכתוב ורק אחר כך יסביר לו, מצא שוב להוסיף מיוזמתו: "גם לא אמר לי על הטסט". כאשר קיימות שתי עדויות מנוגדות, עצם גרסת התובע אינה מובנית מאליה (גם לאחר שמביאים בחשבון את ההתרשמות הישירה, בדבר היותו אדם פשוט, אשר בנקל ניתן להטעותו), עולים בחקירת התובע, בקיעים אשר עשויים לתמוך בגרסה הנגדית (כמו העלאת נושא הטסט מיוזמתו), ובנוסף נטל ההוכחה מוטל על התובע - אני סבורה כי לא ניתן לקבוע שהתובע עמד בחובתו להוכחה מעבר למאזן ההסתברות. האמור הינו חרף ההתרשמות החיובית מהתובע והתחושה הכללית שאכן לא היה מודע לכל הדברים. לא אוכל לשלול את האפשרות שהתובע בא מתוך כוונה לבטל העסקה הראשונה (כאמור לאור הליקויים המידיים שהתגלו ברכב) - אך כאשר הבין שייתכן ויצטרך לשלם בגין כך סך של 3,000 ש"ח, היה ניתן בקלות לשכנעו ל"שדרג" את הרכב. כך, לא ניתן לשלול אפשרות שלאחר סיבוב ברכב עם מר כהן, לאחר שנאמר לתובע על הליקוי, אך ללא שהדברים הובנו על ידו כראוי, הוא חתם על ההסכם ופנה להביא את הכסף הדרוש. רק לאחר שהוסיף את התשלום הנוסף, עת ביקש להוציא את הרכב החלופי, גילה כי לא יוכל לעשות כן מיידית, לנוכח הצורך בטסט ואז ביקש כי זה ייכלל במחיר. ייתכן כי רק עת השיב מר כהן שלא יוכל לעשות זאת, לנוכח ההנחה שכבר ניתנה, בגין הפגיעה ברכב - ניסה התובע לבטל העסקה המאוחרת. יוער כי בהנחה זו - קיים גם הסבר מסוים, מדוע הסכים התובע להשאיר סך של עד 2,000 ₪ מהתמורה המקורית, בעוד מר כהן לא הסכים להסתפק בכך, עת דובר כבר בביטול שני. על אף שכאמור אין ביכולתי לאחר שמיעת הראיות לדחות חלופה זו, באשר להמשך האירועים לאחר שהתגלו התקלות ברכב הראשון, אני עדיין סבורה כי יש להשיב לתובע גם את הסך של 5,000 ₪ אשר טרם הושב לידו, ואנמק; עלה באופן ברור מהחקירה כי שתי העסקאות נעשו תוך הפרת הוראות חוק מכירת רכב משומש, באופן המהווה הפרת חובה חקוקה, כמשמעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 4 לאותו חוק, קובע כי לא יעשה עוסק ברכב, עסקה ברכב משומש, אלא בהתמלא התנאים שבסעיף. אחד מאותם תנאים - הוא מסירת טופס גילוי - "עד למועד חתימת החוזה ובנפרד מהחוזה". כמו כן על הרוכש לאשר בכתב ידו את קבלת טופס הגילוי. אין למעשה חולק כי במקרה דנן לא ניתן טופס גילוי כאמור, לא בעת שנדון הסכם הראשון ולא בעת שנדון ההסכם השני (לעניין הפרטים שעל אותו טופס לכלול, ר' סעיף 4ב' לחוק. בכלל הפרטים שיש לגלות - גם פגיעות שנגרמו לרכב). לו היה נמסר טופס זה בהסכם הראשון והיה נכתב בו על בעיית החלונות החשמליים ו/או בעיית ההתנעה - יש מקום להנחה שהתובע לא היה רוכש הרכב. לחלופין - לו נמסר טופס הגילוי, ללא אותם ליקויים, יכול היה התובע, לבקש על בסיס זה, את ביטול ההסכם, ללא תשלום כל פיצוי. את אותו ביטול היה יכול לדרוש גם על בסיס ניהול מו"מ בחוסר תו"ל, עת הוסתרו אותם ליקויים. להבנתי, התובע הוטעה וסבר כי אין באפשרותו לבטל ההסכם הראשון, ללא פיצוי ומטעם זה נגרר לבחינת הרכב החלופי (זאת, במקום להסתפק בהחזרת הרכב הראשון, על הפגמים שבו וקבלת כספו בחזרה). כך, הפרת החובה החקוקה כבר בהסכם הראשון, גרמה לתובע בסופו של יום לנזק, מאותו מין שאותו התכוון המחוקק למנוע. אעיר בהקשר זה כי בהצעת החוק (ר' הצ"ח תשס"ח, 210, מיום 26.2.08 בעמ' 207), נאמר שהסדרי החוק ובעיקר מסירת טופס גילוי, נועדו להקל על רוכש רכב משומש שנמסרו לו פרטים כוזבים, או מידע חסר על הרכב, לפעול לביטול ההסכם מחמת טעות או הטעה (ר' עמ' 208). אני מוצאת להעיר כי לא הונחו בפני ראיות ממשיות שאכן היה ניתן לתקן אותן בעיות שהיו ברכב הראשון בתיקון מזערי, כפי שניסה לטעון מר כהן. כמו כן - לא שוכנעתי מטענתו כי לא ידע על אותם ליקויים. כאמור, לו ידע התובע על אפשרותו לבטל העסקה הראשונה, מחמת הליקויים ברכב, עליהם לא נמסר לו דבר (גם לא בע"פ, אף בהתעלם מסוגיית טופס גילוי) - לא היה בוחן את החלפת הרכב לאחר, ובאמצעות אותה נתבעת, אשר כבר הטעתה אותו. נראה כאמור כי מצג שיהא עליו לשלם פיצוי כספי, בעת ביטול העסקה הראשונה, הטעה אותו וגרם לו להוסיף ולבחון רכישת רכב חלופי, באותו מקום. להתרשמותי, מר כהן לא העמיד את התובע גם על הצורך המיידי בטסט, באשר לרכב השני וזאת עד לאחר החתימה על החוזה, עת שזה ביקש להוציא את הרכב מהמגרש, לאחר שכבר שילם התשלום הנוסף. הן באשר לליקויים ברכב הראשון והן בהקשר לצורך בטסט ביחס להסכם השני - מסכימה אני עם הפניית ב"כ התובע להוראת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 (האוסר על כל הטעיה באשר לטיב הנכס, מהות הנכס, השימוש שניתן לעשות בו וכיו"ב) ולחובה לנהל מו"מ בתו"ל, כמצוות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. אני מוצאת להעיר עוד כי אף אם ייתכנו אולי מקרים בהם ניתן להישמע לטענה: "לא יודע מה זה החוק הזה", ביחס לחוק מכירת רכב משומש (ר' עמ' 12 ש' 10 בדברי מר כהן) - ברור הוא כי לא ניתן לקבל טענה זו, עת מדובר, במקום אשר עיקר עיסוקו, הוא כבר שנים רבות, במכירת רכבים משומשים. ראוי כי עסק שכזה, יקפיד היטב על מילוי הוראת המחוקק, הן באשר להיקף הגילוי והן באשר לאופן בו זה נעשה - במסמך נפרד מהחוזה, אשר נמסר לרוכש ועוד לפני מועד חתימת החוזה. אוסיף כי ייתכן ויש מקום רק על בסיס הפרת הוראות אותו החוק, להעביר במקרה המתאים, את נטל הראיה למפר החוק, אך בענייננו אינני נדרשת להכריע באפשרות זו. בהקשר זה אני מוצאת להוסיף ולציין כי אין אני סבורה שדי בהפניה לפסיקה, בה הועלו טענות דומות כלפי הנתבעת; אין צורך להרחיב במילים כי יש לדון בכל תיק לגופו, על בסיס הראיות שבו (זאת אף מבלי שאתייחס לכך באחד המקרים דובר בפסיקה בדרך של פשרה ובאחר ההפניה היא לטענת הצדדים שם ולא לאמור בהכרעה). עם זאת, עת הייתה הנתבעת מעורבת בהליכים, בהם הועלו טענות דומות, קיימת חשיבות ייתרה, שתפיק לקחים ותקפיד על דקדוק בכל תג מהוראות החוק הרלוונטי. עולה מן המקובץ; הנתבעת לא קיימה אחר הוראות חוק מכירת רכב משומש, בדבר טופס גילוי ובכך הפרה חובה חקוקה. אף אם ידע התובע על הפגיעה בשלדה של הרכב השני בע"פ כטענת מר כהן, ואף אם התשלום הנוסף, היה לאחר אותה ידיעה - לא די בכך להועיל לנתבעת. לא די בכך, שכן לא היה גילוי נאות ביחס לעסקת הרכב הראשון (בו התגלו פגמים מיידית לאחר הרכישה), בנוסף - הייתה הטעיה של התובע כי אם יבטל ההסכם הראשון, חרף אותם ליקויים יידרש לשלם פיצוי. עוד לא נמסר לתובע, מבעוד מועד, הצורך המיידי בטסט, ביחס לרכב השני. בגין הפרות חובות הגילוי ביחס נ"ל (בין מכוח חוק מכירת רכב משומש ובין מכוח חוק הגנת הצרכן או הוראות חוק החוזים), בגין ההטעיה הכרוכה בכך - זכאי התובע לקבל מלוא כספו בחזרה (בין מכוח ביטול העסקאות ובין כפיצוי בגין הנזק שנגרם לו מהפרת חובה חקוקה). אני מוצאת להוסיף בשולי הדברים כי אין אני מקבלת את טענת ב"כ התובע שעת לא הושב הסכום עליו לא הייתה מחלוקת, ביצעה הנתבעת, עיכוב נכס שלא כדין (ר' סעיף 49 לפקודת הנזיקין). מר כהן הבהיר כי, בין השאר, מטעמי מס, הוא עמד על קבלת ההסכם המקורי וביטול מלא של העסקה, כולל ביטול הקבלה המקורית (ר' בראש עמ' 12). בכל עת, הסכימה הנתבעת לכבד את ההסכם או לחלופין לבטל העסקה ולהותיר הפיצוי בידיה, כנגד קבלת כל הדרוש לביטול. אף שלא מצאתי תיעוד לכך בפרוטוקול, זכורים לי היטב דברי מר כהן כי עד שלא הוסכם על הביטול, הוא גם לא מכר את הרכב. התובע יכול היה אפוא להחזיר ההסכם והקבלה, תוך חתימה על צילום של הנ"ל כי הדבר נעשה תחת מחאה, ללא הודאה בטענות ותוך שמירה על הזכות למצות הליכים באשר לסכום שהופחת. לו היה עושה כן, היה מוסכם על ביטול העסקה, שחרור הנתבעת מלשמור עבורו את הרכב ורק אז - אם לא היה מוחזר הסכום שאינו שנוי במחלוקת, היה עיכוב הכסף שלא כדין. כך גם הייתה המחלוקת מתרכזת, כבר מתחילת ההליך, רק בסך של 5,000 ש"ח (סכום שללא כל קושי והוצאות מיותרות, היה ניתן לתבוע אף בבית משפט לתביעות קטנות). בסופו של יום, ביקש ב"כ התובע מעבר להשבת הסך הנוסף של 5,000 ₪ גם פיצוי בסך של כ- 20,000 ₪ עד 25,000 ₪ (ר' הסכום הכולל שהתבקש בסיכומים). בהקשר זה, יש ליתן את הדעת - - לכך שאת מרבית ההחזר הכספי, היה התובע יכול לטעמי לקבל חזרה, ללא פניה לערכאות, - את הפער המשמעותי שבין הסכום אותו ראה לנכון לתבוע ובין הסכום אותו ראוי היה לתבוע, - את החלקים לגביהם לא מצאתי שהתובע הוכיחם מעבר למאזן ההסתברות. בשים לב לאמור ולכך שבסופו של יום, יש להשיב סך של 5,000 ₪ - מצאתי לפצות התובע, רק בסך נוסף של 2,500 ₪. מעבר לאמור, תשלם עוד הנתבעת בגין שכ"ט ב"כ התובע סך של 2,500 ₪ נוספים. בשים לב לסכום המופרז של התביעה, לא מצאתי להורות על החזר אגרת בית משפט. סך הכול תשלם אפוא הנתבעת לתובע סך של 10,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום. רכבסכסוךמכירת רכב