התביעה הוגשה הן נגד הנתבע והן נגד אימו אשר נטשה את הדירה ועברה להתגורר בבית אבות. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה מפני התביעה ובהודעת הקרן לטיפול בחסויים מטעמה, ואשר מונתה כאפוטרופוס על הנתבעת, נמסר כי הנ"ל אינה מסוגלת לחזור בכוחות עצמה לדירה. בנסיבות העניין, ניתן נגד הנתבעת פסק דין מיום 15.8.12 לפיו עליה לפנות את הדירה. ביום 23.1.13 הלכה הנתבעת לבית עולמה. 2. ביום 27.1.1971 וביום 1.9.1972 נערכו ונחתמו שני הסכמים בין גב' חנה מצקין, ואשר התובעים באו בנעליה, לבין הנתבעת ובעלה המנוח, מר פסח שמילוביץ ז"ל, לפיו הושכרה הדירה לבני הזוג שמילוביץ ולימים הם הפכו לדיירים מוגנים בדירה. במועד השכרת הדירה לבני הזוג שמילוביץ היה הנתבע בן 19 והוא התגורר בדירה כל השנים פרט לתקופה קצרה. יצויין כי אביו המנוח של הנתבע הלך לבית עולמו ביום 30.12.1993. 3. בעבר התנהלו בין הצדדים בעלי הדין ביחס לדירה שתי תביעות מאוחדות בבית משפט השלום בחיפה, כלהלן: תביעה בת"א 15284/96 לפינוי הנתבעת מהדירה בעילות פינוי שונות, ותביעה בת"א 15285/96 למתן צו נגד הנתבע המונע ממנו מלהיכנס לדירה, להחזיק או להתגורר בה (להלן: ''ההליך הקודם''). במסגרת ההליך הקודם נשמעו ראיות הצדדים וניתן פסק דין ביום 13.2.00 לפיו תביעת הפינוי נגד הנתבעת התקבלה בנימוק כי בנה הנתבע המתגורר עימה נוהג להטריד ולהרגיז את השכנים והדיירים שבמקום, אף כי בית המשפט נתן סעד מן הצדק ונמנע ממתן צו פינוי. מאידך, התביעה נגד הנתבע נדחתה ובית המשפט קבע כי זכותו להמשיך להתגורר בדירה יחד עם הנתבעת (להלן: "פסק הדין"). הצדדים לא הגישו ערעור על פסק הדין והוא הפך לחלוט. 4. התובעים מבקשים לפנות את הנתבע מהדירה משני טעמים, משפטי ועובדתי: פסק הדין קבע כי הנתבע אינו דייר מוגן בדירה ואין לו בה כל זכויות פרט לזכותו למגורים עם אימו הנתבעת. קביעה זו מהווה מעשה בית דין המחייבת את הצדדים במסגרת הליך זה. אי לכך, משנטשה הנתבעת את הדירה וניתן נגדה פסק דין המורה לפנותה מהמקום הרי כתוצאה מתחייבת יש להורות גם על פינוי הנתבע מהדירה. הנתבע גרם נזק למושכר והטריד את השכנים בהזדמנויות חוזרות ונשנות ולפיכך יש להורות על פינויו בהתאם לעילות הקבועות בסעיפים 131 (3) ו-131(5) לחוק הגנת הדייר. 5. מנגד, הנתבע טען כי הוא התגורר בדירה במשך 6 חודשים עובר לפטירת אביו המנוח שהיה דייר מוגן, ולפיכך הוא בבחינת דייר ממשיך. הקביעות בפסק הדין ביחס לזכויות הנתבע בדירה נאמרו באגב אורחא ולא יוצרות מעשה בית דין, שכן השאלה באם הוא דייר מוגן, אם לאו, כלל לא הועמדה להכרעת בית המשפט. הנתבע מבקש לדחות את הטענה לעניין הטרדת השכנים וגרימת נזק למושכר בנימוק כי הדבר לא הוכח כדבעי ובהעדר ראיות ועדים מספקים. 6. שקלתי מכלול טענות הצדדים בתביעה ובאתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בהתקיים מעשה בית דין. אנמק להלן. 7. כלל מעשה בית דין קובע כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, פסק הדין מקים מחסום דיוני בפני בעלי דין וחליפיהם, המונע מהם התדיינות נוספת בעניינים שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין על ידי ערכאת הערעור או על ידי בית המשפט אשר נתן אותו, הוא מחייב את בעלי הדין וחליפיהם ביחס לקביעות העובדתית והמשפטית אשר נכללו בו והם מנועים להעלות טענה הסותרת אותן קביעות. כלל מעשה בית דין מבוסס על העיקרון של סופיות הדיון והוא מעוגן בשני שיקולים עיקריים: האחד, הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות, השני, האינטרס של עשיית צדק עם בעל הדין האחר, כך שלא יוטרד יותר מפעם אחת בהתדיינות על אותה עילה או פלוגתא (ר' ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 97). שני היבטים למונח "מעשה בית דין": השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מתקיים כאשר תביעה נדונה והוכרעה לגופא על ידי בית משפט מוסמך, ולפיכך אין להיזקק לתביעה נוספת בין הצדדים בעלי הדין או חליפיהם באם היא מבוססת על אותה עילה. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת אשר נדונה בעבר וקיומו מותנה במספר תנאים, כדלקמן: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. התקיים בין הצדדים דיון באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה ולצד אשר נגדו מועלית טענת ההשתק היה יומו בבית המשפט. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללה, של בית המשפט באותה פלוגתא וזאת בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מחוסר הוכחה. ד. ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית של פסק הדין. (ר' ספרו של גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמוד 112, וכן ע"א 1041/97 סרור נ' נעלי תומס בע"מ, פ"ד נד(1) 642). 8. חשוב להדגיש כי כלל מעשה בית דין אינו מותנה בכך כי בעלי הדין העלו פלוגתאות בהליך משפטי קודם אלא הוא חל גם כן על טענות שמן הדין היה להעלותן באותו הליך ובפועל הן לא הועלו במהלכו. משמע, בעל דין שהיה חייב להעלות במסגרת הליך קודם טענה זו או אחרת ולא עשה זאת, מושתק מהעלאת הטענה במועד מאוחר יותר. לדברים משנה תוקף כאשר טענות חדשות נועדו לקעקע ממצאיו של פסק דין חלוט והן היו רלוונטיות בהליך בו ניתן פסק הדין. בנדון נפסק ב-ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל ואח', פ"ד מו(1) 741, כדלקמן: "למערער היתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן, הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון". גם ב-ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פסק בית המשפט לעניין זה באומרו: "העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה לפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת 'מעשה בית דין'. על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק". בפסק דין נוסף שניתן ב-רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ויינשטיין התייחס בית המשפט לשתי ההלכות שנקבעו לעיל, וכב' השופטת (כתוארה אז) נאור הוסיפה באומרה: "המחוקק קבע כי כאשר מוגשת תביעה על הנתבע להתגונן ... אם לא עשה כן - נסחפה שדהו. בלשון משפטית אומר כי קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם". וכב' השופט רובינשיין הוסיף וקבע בנדון באומרו: "לדידי אין מקום להבחין בין טענה שלא נטענה, לבין כתב הגנה שלא הוגש, ולבין אי התייצבות לחקירה. ההלכה לפיה 'מעשה בית דין משתיק לא רק טענת בעל דין שנטענה אלא גם טענה שחייב היה לטעון להגנתו, גם אם נמנע מעשות כן' ... היא מהוותיקות במשפטנו... הלכה זו מלמדת כי העובדה שבית משפט לא דן והכריע בטענה מסוימת באופן פוזיטיבי, אינה מכשול בלתי עביר להיווצרות מעשה בית דין בעניינה. לדידי השאלה מדוע לא נדונה הטענה לגופה - האם כיוון שלא נטענה בכתב הגנה שהוגש, או כיוון שנכללה בכתב הגנה שלא הוגש, או בשל אי התייצבות בעל הדין - אינה עיקר. הדגש הוא בעובדה, שלבעל דין היתה הזדמנות ליתן ביטוי לעמדתו בגדרי ההליך, והוא מסר את העניין להכרעת בית המשפט בלא שעשה כן". מן הכלל אל הפרט. 9. תחילה יובהר כי בניגוד לנתבע אשר טען כי שני הוריו שכרו את הדירה והיו דיירים מוגנים בדירה, טענו התובעים כאילו רק הנתבעת שכרה את הדירה. אין לקבל עמדת התובעים בנדון, שכן, בפסק הדין שניתן בהליך הקודם, עליו מבססים התובעים טענתם למעשה בית דין, נקבע מפורשות בסעיף 3 כדלקמן: "הדירה הושכרה בשנת 1972 לגב' שמילוביץ ולבעלה המנוח, כדיירים מוגנים על-פי חוזה שכירות". לאור האמור לעיל, התובעים מנועים מלהתכחש לעובדה כי שני הוריו של הנתבע שכרו את הדירה והיו דיירים מוגנים. 10. בפסק הדין נקבע ביחס לנתבע כדלקמן: "אריה מתגורר בדירה עם אימו. אריה אינו שוכר של הדירה. גם לא הועלתה כל טענה כאילו הוא הדייר" (שם, סע' 3 לפסק הדין). ובהמשך: "הנתבע אריה אינו דייר מוגן בדירה ואין לו זכויות בדירה פרט לזכותו למגורים עם אימו" (שם, סע' 6 לפסק הדין). טענת הנתבע ולפיה הקביעות לעיל אינן יוצרות מעשה בית דין הואיל ומדובר באמרת אגב שאינה עוסקת בשאלה המשפטית שעמדה על הפרק בפני בית המשפט, אינה משכנעת כלל ועיקר בעיניי. בסעיף 3 סיפא לפסק הדין התייחס בית המשפט לתביעה שהוגשה נגד הנתבע באומרו: "התביעה לצו מניעה נגד אריה מבוססת על טענה כי אינו רשאי להחזיק או להתגורר בדירה, כי נכנס לגור בה יחד עם אימו ועוד נטען כי אריה גורם נזקים למבנה ומטריד את השכנים באיומים למעשי אלימות". לאור החלק הראשון של טיעון זה ברור הדבר כי על בית המשפט היה להכריע במעמדו וזכויותיו של הנתבע בדירה בטרם ייקבע באם לתת נגדו צו המונע ממנו להיכנס אליה. עניין זה הינו בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים בעלי הדין שהובאה להכרעת בית המשפט בהליך הקודם ולפיכך קביעותיו בנדון אינן בבחינת אמרת אגב, כטענת הנתבע. 11. ככל ובפי הנתבע טענה כי הוא דייר מוגן מתוקף מגוריו בדירה במשך 6 חודשים עובר לפטירת אביו המנוח, היה עליו להעלות טיעון זה בהליך הקודם ומשלא עשה זאת, הרי בהתאם להלכה הפסוקה, כמצוטט לעיל, הוא מנוע מהעלאת טענתו במשפט זה ומעשה בית הדין כפי שנקבע בפסק הדין לא נגרע כהוא זה בשל אותו מחדל. 12. הואיל והנתבע לא ישמע בטענה כאילו הוא דייר מוגן מתוקף מגוריו בדירה למשך 6 חודשים עובר לפטירת אביו, ומאחר ובפסק הדין נקבע כי אין לו זכויות כלשהן בדירה למעט זכותו להתגורר עם אימו הנתבעת, ומאחר והנתבעת נטשה את הדירה ואיבדה זכותה לדיירות מוגנת, הרי מן הסתם גם הנתבע אינו זכאי עוד להתגורר בדירה ויש להורות על פינויו מהמקום. 13. המסקנה אליה הגעתי לעיל מייתרת את הצורך לדון בטענות הצדדים באשר לנזק שגרם הנתבע למושכר ולהטרדות החוזרות ונשנות של הדיירים במקום. על אף זאת אתייחס להלן, ולו בקצרה, לעניין זה. 14. להוכחת טענותיהם בנדון הגישו התובעים תצהירי עדותם הראשית של תובעת מס' 3, גב' אסתר סובול, מר ג'ימי קלאלוה, העוסק בשיפוץ הבניין נשוא התביעה כמו גם נכסים אחרים של התובעים, ומר טדסה אנגדאו המתגורר באותו בניין. כל המצהירים נחקרו בפניי ומעדותם עולה כי לרוב טענותיהם לעניין התנהלות הנתבע הינן מפי השמועה, זאת למעט שלושה עניינים כלהלן: עדותה של תובעת מס' 3 לפיה, באחת ההזדמנויות בהן הגיעה לחצר הבניין הנתבע שפך עליה דלי מים, אירוע בגינו הוגשה תלונה במשטרה (סעיף 17 לתצהיר). עדותו של מר קלאלוה לפיה הוא ראה את הנתבע מאכיל את החתולים הרבים שהוא מטפח בחצר (שהינם מקור לטרדה, זוהמה ולכלוך) (שם, עמ' 15 שורה 31 ועמ' 17 שורה 2 לפרוטוקול הדיון). עדותו של מר אנגדאו לפיה הוא הבחין באחת ההזדמנויות בנתבע כשחתך את צינורות הנחושת המחברים את בלוני הגז המצויים בחצר (שם, עמ' 8 לתצהיר וכן עמ' 18 שורה 6 לפרוטוקול הדיון). העדויות כמפורט לעיל אינן מבססות טענה כאילו הנתבע נהג באופן שיטתי ובאופן חוזר ונשנה להטריד את השכנים או לגרום נזק בניין. התובעים טענו כי הם הסתפקו בהגשת התלונות במשטרה נגד הנתבע ונמנעו מהזמנת עדים נוספים למשפט הואיל והנתבע התנכל לאותם עדים ואלה לא היו מוכנים להעיד במשפט בכדי לא להתעמת עימו. אין לקבל עמדת התובעים לעיל, שכן התלונות במשטרה נגד הנתבע אינן הוכחה לאמיתות תוכנן אלא רק לעצם הגשתן, זאת ותו לא. יתירה מכך, לגרסת התובעים קיימת תחלופה רבה של שוכרים בבניין ולפיכך לא ברור מדוע לא הוזמן מי מהשוכרים אשר עזבו את המקום על מנת להעיד בפני בית המשפט לעניין התנהלות הנתבע. מכל האמור לעיל, התובעים לא הוכיחו עילת הפינוי מכוח הוראות סעיפים 131(3) ו-(5) לחוק הגנת הדייר. 15. שקלתי בדעתי שמא לתת לנתבע סעד מן הצדק, אולם לא מצאתי לעשות זאת. הנתבע עצמו לא ביקש סעד מן הצדק, והרי בית המשפט אינו נוהג לתת סעדים שלא התבקשו, וכן מאחר ובפסק הדין בהליך הקודם ניתן סעד מן הצדק לנתבעת (לגביה הוחלט כי יש לפנותה מהדירה בשל התנהלות הנתבע עצמו), ואין כל מקום לתת אותו סעד בשנית. 16. לסיכום, אני מקבל את התביעה ומורה על פינוי נתבע מס' 2 מדירת המגורים שברחוב החלוץ 53, חיפה, הידועה כגוש 10863 חלקה 15 וזאת תוך 30 יום. נתבע מס' 2 ישלם לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מקרקעיןבית אבות