בפני תביעה לתשלום סך 12,311 ₪ בגין נזקים שארעו כתוצאה מתאונת דרכים מיום 08/12/11. העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים: ביום 08/12/11 היו כלי הרכב של התובע והנתבעת 1 מעורבים בתאונת דרכים בצומת הרחובות המלך ג'ורג' ואבידע, בירושלים. כתוצאה מהתאונה, נפגעו חלקו קדמי שמאלי של רכב התובע וחלקו הימני של רכב הנתבעות (דלת קדמית וכנף ימנית). המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות, שכן שני הצדדים טוענים לכניסה לצומת בחסות אור ירוק בכיוון נסיעתם. אליבא דתובע נסע ברח' המלך ג'ורג' בירושלים במסלול התחבורה הציבורית. כאשר חצה את הצומת באור ירוק, הנתבעת אשר לא צייתה למופע אור אדום, פגעה ברכבו. גרסת הנתבעות לאופן התרחשות התאונה שונה. לגרסתן, דווקא התובע הוא שחצה את הרמזור במופע אור אדום ופגע ברכב הנתבעות. לגישתן, הנתבעת 1 המתינה בצומת אחרי שני רכבים נוספים. עת התחלף הרמזור לירוק, החלו שני הרכבים שלפניה לנסוע, והיא אחריהם. כשהתקרבה לרח' המלך ג'ורג', פגעה בה מונית התובע והדפה אותה מספר מטרים קדימה. לכתב ההגנה צרפו הנתבעות חוו"ד של מר שלמה אלימלך, חוקר תאונת דרכים ובוחן תנועה ולפיה, "לא ייתכן מצב של כניסה לתחום הצומת, במופע אדום מנהגת הפרטית (מבוטחת) אשר החלה בנסיעה, ובנוסף לכך זו הייתה במרכז הצומת בזמן האימפקט, אשר גרם נזק במרכז מכוניתה ודבר זה מעיד על כך, שנהג צד ג' הגיע בנסיעה רצופה במהירות, ללא ניסיון של בלימה, או סטייה מצידו". יצוין, כי המומחה לא הגיע למסקנה חד משמעית, אך מסקנתו מתיישבת יותר גם גרסת הנתבעת מאשר עם גרסת התובע. דיון והכרעה בתום שמיעת העדויות ולאחר שעיינתי בתשתית הראייתית שהונחה בפני, לא מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת ומכאן, שדין התביעה להדחות. כידוע, על מנת לזכות בתביעתו, על התובע לעמוד בנטל השכנוע לגבי כלל יסודותיה העובדתיים של תביעתו: "הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999))" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, ). עדות התובע הותירה רושם בלתי מהימן, בניגוד לנתבעת ועדיה. התובע אף לא זימן לדיון את העד אשר בשמו נקב בהודעתו (אבו פארס), כשהסברו של התובע לאמור, לא הניח את הדעת: "הוא לא הגיע כי הוא נהג מונית" (פרוט' עמ' 7, ש' 10). למען שלמות התמונה אוסיף, כי התובע הביא עמו לדיון עד, אלא שבניגוד להחלטת בית המשפט ולהוראת תקנה 214ט(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומכאן, שעדותו לא הותרה. מעבר להעדר מהימנות, גרסת התובע אף אינה מתיישבת עם טענתו שרכב נוסף חצה את הצומת מהכיוון הנגדי, אך למרות האמור ולמרות שהנתבעת חצתה לכאורה את הנתיב של הרכב הנוסף בטרם נכנסה לנתיב נסיעת התובע, לא ארעה תאונה בין הנתבעת לרכב צד ג'. הסברו של התובע לאמור אף הוא לקה בחוסר סבירות והעדר הגיון, "הוא עם גיר רגיל ואני עם רכב אוטומט. תשאלו אותו" (פרוט' עמ' 7, ש' 27). בהמשך טען, "יש לו ירוק, ואני גם עברתי בירוק הירוק שלו היה לו קודם. הרמזור שלו התחלף קודם" (ש' 30). לא זו אף זו, בהודעה שמסר התובע לחברת הביטוח ואשר צורפה לכתב התביעה נכתב, "בעודי נוסע בצומת רכב צד ג' עבר ברמזור אדום ופגע ברכבי צד שמאל קדמי", גרסה עליה חזר גם בחקירתו במשטרה, אלא שמיקומי הנזקים בשני הרכבים, כמו גם עדויות הצדדים בפני, מתיישבים דווקא עם פגיעת התובע ברכב הנתבעת, ולא להפך. הוא הדין באשר לשרטוט שבוצע בהתאם לגרסאות הצדדים ואשר צורף לתיק המשטרה. אוסיף, כי בהודעה שמסר במשטרה ובעדותו אישר התובע, כי נסע באופן רציף ולא עצר בטרם כניסתו לצומת, באופן המתיישב עם השערת המומחה מטעם הנתבעות: "לא ייתכן מצב של כניסה לתחום הצומת, במופע אדום מנהגת הפרטית (מבוטחת) אשר החלה בנסיעה, ובנוסף לכך זו הייתה במרכז הצומת בזמן האימפקט, אשר גרם נזק במרכז מכוניתה ודבר זה מעיד על כך, שנהג צד ג' הגיע בנסיעה רצופה במהירות, ללא ניסיון של בלימה, או סטייה מצידו" (הדגשה הוספה). בסיכומיו העלה התובע השערה נוספת לעניין אופן קרות התאונה, "יתכן גם, כי הנתבעת ראתה את האור הירוק בכיוון נסיעתה. עד שהרכבים שלפניה הספיקו לעבור, והיא לא שמה לב לכך, האור התחלף, משום שמופע הרמזור קצר. זה יכול לתת הסבר לאירוע התאונה". אלא שעדות התובע אינה מתיישבת גם עם גרסה זו. התובע אישר בעדותו, כי לא ראה את רכב הנתבעת בטרם כניסתו לצומת ("ראיתי אותה שהיא כבר הייתה בצומת. לא ראיתי אותה כמה שניות קודם", פרוט' עמ' 8, ש' 5-6), זאת למרות שבהתאם לעדות בוחן התאונות, "הוא יכול לראות אותה לפחות במרחק של 20 עד 30 מטר לפני הצומת" (פרוט' עמ' 14, ש' 7) ומכאן, שעל פניו התובע אף לא נקט בזהירות המתחייבת ויתכן ואף נסע במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך. מסקנת הדברים הינה שהתובע לא הרים את הנטל המונח לפתחו להוכחת תביעתו ודין תביעתו להדחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעת (שכר עדיה) ובשכ"ט עו"ד ע"ס 5,000 ₪. בקביעת שיעור שכר הטרחה לקחתי בחשבון גם את החלטת כב' הרשם הבכיר נחשון מיום 15/10/12. משפט תעבורהתאונת דרכיםצומת