תביעה לתשלום סך 1,259,784 ₪ המהווה לטענת התובעת את חלקה בעלות תכנון והקמת בריכת איגום על פי הסכם שנחתם בין התובעת למספר רשויות מקומיות אחרות (שכבר שילמו את חלקן). ההסכם נחתם בחודש 2005 וקבע הוראות בדבר ביצוע התשלומים ובדבר חיוב בריביות פיגורים במקרה של איחור בביצועם. לנתבעת הוצא חשבון סופי ביום 21.3.07 לתשלום סך 663,486 ₪ ברם זה לא שולם ולכן נושא ריבית פיגורים של החשב הכללי ומסתכם בסכום התביעה ליום הגשתה. הנתבעת טענה כי התביעה התיישנה כולה או חלקה, הטענה כבר נדונה ונדחתה בהחלטה מיום 2.5.13. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי היה מקום לצרף את יתר המועצות ואת תאגיד המים ברם לא ברור מה הבסיס לטענה זו שכן התביעה עוסקת בעילה מוגדרת ובסעד הנדרש והנתבע מהנתבעת בלבד ואכן הטענה נזנחה לא בכדי בשלב סיכומים כמו גם טענות אחרות כגון אי החתמת החשב המלווה או מורשי החתימה על גבי ההסכם. משכך מתמקדת המחלוקת בשתי נקודות, אחת-האם מוצתה עילת התובעת בהליך אחר ולכן ללא החלטה בדבר רשות לפצל סעדים קיים השתק ביחס לתביעה זו והשנייה-נוגעת לשיהוי הרב בו הוגשה התביעה והשלכותיה על סכום החוב. מיצוי עילת התביעה: התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך 1,144,400 ₪ ביום 11.4.11. אותה תביעה נגעה לחוב בגין אספקת מים על פי כמויות שנמדדו במדי המים. ההסכם שם כמו גם העילה באותו הליך אין לו דבר עם העילה וההסכם בהליך שלפני שכאמור עוסק בתשלום בעבור הקמת בריכת איגום ונסמך על הסכם אחר לגמרי. בהליך שם נסמכה התביעה על הסכם לאספקת מים שמספרו 20127 מחודש יוני 2002 והתביעה שלפני נסמכת על הסכם ממועד אחר ומאוחר שמספרו 413/2004 לו שותפות גם מועצות אחרות. משכך, הטענה של מיצוי העילה וקיומו של השתק נדחית. שיהוי: הנתבעת דרשה את דחיית התביעה בשל השיהוי הניכר בהגשתה. אין לקבל את טענה זו שכן בעניין זה הנני מקבל את טענות ב"כ התובעת בסיכומיה ככל שהדברים נוגעים לאי הוכחת התנאים המביאים לחסימת דרכה של התובעת להגשת תביעה בשל שיהוי. יש לזכור כי השיהוי יכול לפעול במישורים שונים כנגד הצד המשתהה אך לא בנקל יקבל מעמד של התיישנות או השתק דיוני. "נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת השיהוי, התנאים לקבלתה הם מחמירים. קבלת טענת השיהוי פוגעת לא רק בזכות הגישה לערכאות, מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות. " (משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, עמ' 736). יחד עם זאת השיהוי שננקט מצדה של התובעת רב, על פניו בלתי מוצדק ומקל וחומר כשהיא הופכת את הנתבעת וחמור מכך את ציבור תושביה לקופת חיסכון המניבה תשואות דמיוניות ביחס למצב במשק ככל שהדברים נוגעים למדד ולריביות הנוהגות לכל אורך תקופת השיהוי. המצהיר מטעם התובעת, מר יוסי לאודון מנסה לתרץ את השיהוי בהגשת התביעה בכך שהנתבעת לא שילמה את חובותיה השוטפים בגין אספקת מים בשנים האחרונות והיה ברור שהיא לא תשלם גם בגין ההסכם. כפי שמתברר, אין לקבל טענה זו. אמנם, מקובלת הגישה לפיה ריבית הפיגורים דינה כדין פיצוי מוסכם (והיא אכן חלק מתנאי ההסכם) ומשכך בית המשפט לא מתערב ולא מפחית מהפיצוי המוסכם אלא אם הוכח שקיימות נסיבות מיוחדות שבהן לא נמצא יחס סביר בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה. הגעתי למסקנה לפיה התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בעניין חישוב הריבית. התובעת טענה שהיא שלחה לנתבעת חשבוניות בגין החשבון החלקי ובגין החשבון הסופי . מאידך גיסא, בתצהיר מטעם גזבר הנתבעת נטען שלא נמצאו חשבוניות אלו בכרטסת או בשום מסמך במועצה. הצדדים ויתרו על חקירת עדים ומשכך יש להכריע על סמך מה שמצוי בתיק וסבירות הטענות בשים לב למאזן ההסתברות והנטל הרובץ ביחס לכל אחת מהטענות. מועצת ירכא (הנתבעת) התפזרה ומונתה ועדה אשר ניהלה את העניינים ואשר בנתה בתיאום עם משרד הפנים תכנית הבראה שיש בה לפעול לתשלום חובות המועצה לצד ניהול תקין של תקציבה. היות ואין ראיה על מסירת החשבוניות ורישום החוב בספרי המועצה ומנגד ניתן להניח שאם היה ידוע לוועדה על קיום החוב בין אם מהחשבוניות ובן אם מתביעה שהייתה מוגשת, לא הייתה הועדה מתעלמת ממנו ומנסה לפעול להסדרתו יחד עם שאר החובות. נראה שהתובעת טעתה עת סברה שלא צריך לדרוש ולתבוע את החוב היות וממילא הנתבעת מצויה בקשיים ולא משלמת חובות אחרים שכן יש להניח שהתובעת שסיפקה לנתבעת מים ושירותים דומים לאורך כל התקופה ידעה שהמועצה פוזרה ונראה כי דווקא בגלל זה היה עליה לתבוע מוקדם ככל האפשר כדי שהחוב יעמוד לפניה של הועדה שמונתה ויטופל על ידה. התובעת טענה שאם הייתה הנתבעת מקבלת הלוואה מהבנק לכסות את החוב הרי הריבית שהייתה משולמת על ידה הייתה אותה ריבית של פיגורים. טענה זו איננה מוכחת וגם איננה מתקבלת. ראשית, לא מן הנמנע שהנתבעת הייתה זכאית לתמיכה כלשהי ממשרד הפנים ע"מ לעמוד בתשלום החוב או חלקו, שנית אין ראיה המעידה על שיעורי הריבית שבה הייתה מחויבת הנתבעת ושלישית, מדובר בכפל ריבית תיאורטי שכן אם הייתה מוגשת תביעה בשנים 2007-2008 ואז הייתה נוטלת הנתבעת הלוואה בנקאית, סכום קרן החוב היה נמוך הרבה יותר ועליה הייתה משלמת את הריבית - מחיר ההלוואה. כיום אם תיטול הנתבעת הלוואה, בשל השיהוי סכום החוב תפח ממילא לממדים אדירים ועל סכום אדיר זה היא תהיה צריכה לשלם ריבית גבוהה לאורך שנים לבנק המלווה. אין דין הסכום המצטבר של ריבית בגין הלוואה בסך שבין 650,000 ₪ ל-750,000 ₪ (אם התביעה הייתה מוגשת בזמן סביר) כדין סכום הריבית ריבית בגין הלוואה ע"ס כ-1,300,000 ₪ או יותר (ליום מתן פסק הדין). מדובר בכספי ציבור, כסף המיועד למתן שירותים בסיסיים וחיוניים לתושבי הנתבעת ולא מדובר בפרוטות, מדובר בסכום משמעותי ביותר ומקל וחומר בעבור מועצה המצויה ממילא בקשיים. יש להדגיש, צודקת ב"כ התובעת עת היא מפנה למקורות המבססים את ריבית החשב הכללי כריבית לגיטימית בהתקשרויות המדינה ואין פסק דין זה קובע אחרת ברם גם כאשר קיימת לצד להסכם זכות, יש לפעול למימושה בתום לב ועל פי עיקרון הקטנת הנזק. אין מקום לחייב בנסיבות העניין בריבית החשב הכללי ויש להסתפק בריבית "כחוק" קרי על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961 ובגין כל התקופה. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 663,486 ₪ (קרן החוב) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאת החשבון הסופי 21.3.07 ועד לתשלום בפועל בצירוף הוצאות משפט בסך 15,500 ₪ ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ כאשר סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. היות ובתיק לא התקיימו הוכחות, היות ולא התקיימו 3 דיונים והיות והצדדים הגיעו להסדר דיוני בעניין ההכרעה, ניתן פטור מתשלום אגרה שנייה. חוזהבריכת שחיה / בריכת מים