נפלה טעות חישוב בכתב התביעה בכימות ראשי הנזק הנתבעים המורכבים מיסודם מעלות תיקון הרכב בסך 2,471 ₪, שכ"ט שמאי ע"ס 580 ₪, עוגמת נפש ע"ס 1,000 ₪ והפרשי ריבית והצמדה ע"ס 278 ₪, ובסה"כ 4,329 ₪ ולא הסך של 7,329 ₪ שנרשם בטעות כסכום לפיצוי. זהו אפוא הסכום שיבחן לפיצוי על בסיס נימוקי הצדדים כמפורט להלן. ומהם טענות הצדדים? אלה כדלקמן: התובע טוען כי התאונה אירעה בעת שהמתין כדין בצומת באחד מרחובותיה של השכונה על מנת לפנות עם רכבו ימינה לכביש דו סטרי המונה נתיב אחד לכל כיוון. בעוד הוא ממתין, הוא ראה את הוואן מגיע לכיוונו בצמידות רבה ותוך כדי סטייתו לעברו פגע בו וגרם לנזקים הישירים הנתבעים בכתב התביעה. התובע סומך ידיו בין היתר על ממצאי הנזק ברכבו בהתאם לחוות דעת שמאי מטעמו ועל עדותו של עד בשם נאדר לפטאו שהובא על ידו למתן עדות אשר תמך בגרסתו. הנתבעות טוענות כי להבדיל מעמדת התובע, זה כלל לא המתין בצומת אלא פרץ לנתיב נסיעת הוואן ובהתאם גרם לוואן נזקים בדופן החלק הקדמי. עוד נטען, ועל כך אין מחלוקת, כי ביתה של הנתבעת 1 ממוקם בצמידות למדרכה השמאלית של נתיב התנועה ממנו הגיע התובע ופניה של נתבעת זו היו לביתה אלא שהיא עשתה כן תוך כדי פנייה מעגלית ולא אלכסונית כעמדת התובע ועל כן אין לבסס עליה אשם לתאונה. כן לעמדת הנתבעות, אין על בית המשפט ליתן נפקות לעדות העד מטעם התובע היות וזה כלל לא ראה את התאונה וממילא התגלו סתירות בין עדותו לעדות התובע. החומר הראייתי: בפני בית המשפט הונחו בין היתר הראיות הבאות הדרושות לו להכרעה: כתב תביעה על נספחיו לרבות חוות דעת שמאי התובע על תמונות צבע של הנזקים פולקסווגן . כתבי הגנה מטעם הנתבעות לרבות תמונות צבע של נזקי הוואן. תמונות צבע של זירת האירוע התאונתי שצולמו לאחר התאונה בידי התובע והוגשו על ידו כראייה. הודעות הנהגים בכתב אודות גרסתם לאירוע התאונתי שניתנו לחברות הביטוח מטעמן. פרוטוקול דיון יום ה- 12.6.13 במסגרתו העיד התובע והעד מטעמו (להלן: "הדיון הראשון") ופרוטוקול דיון מיום 17.7.13 במסגרתו העידה הנתבעת 1(להלן:" הדיון השני"). סיכומי הצדדים בכתב לתיק. דיון ומסקנות: ניכר כי שאלה מרכזית וראשונית עומדת על הפרק להכרעה והיא מי משני נהגי הרכבים סטה לעברו של הרכב השני וכפועל יוצא מכך אחראי במישרין לתאונה. שאלה זו שאלה שבעובדה היא ועל בית המשפט להכריע בה בהסתמך על חומר הראיות המונח שבפניו מטעמם של בעלי הדין והתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים. עם זאת כיום הנטייה המנחה בפסיקה מצפה מבית המשפט להגיע לכלל הכרעה ממצה לאחר קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לאירוע שביסוד המחלוקת שבין הצדדים ,היינו ובהשאלה לענייננו, להסיק לאחר זיקוק כל הראיות בתיק כיצד אירעה התאונה ומהי למעשה התשתית העובדתית להיווצרותה ולגזור מתוך כך את אחריותו של מי מהצדדים להתרחשותה. רק במקרים בהם קיים "ספק שקול" , היינו כאשר ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, יטה בית המשפט לקבוע כי בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל על כתפיו לא עמד בחובתו לשכנע את בית המשפט בגרסתו. מאחר שברגיל ובשגרה ובמרבית "תיק הפח" נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובע, אלא וככל שקיימת עילה לסבור אחרת, יטה בית המשפט בעת מקרה שכזה לדחות את התביעה לנוכח הספק השקול שנותר במאזן ההסתברויות בהליך האזרחי (לעניין זה ראו: רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13). מהכלל אל הפרט: האם ניתן ללמוד מתוך חומר הראיות שבפנינו את שאירע בתאונה בהסתברות אלמנטרית לפחות בהליך האזרחי ולקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את גרסתו לתאונה? לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיונים שבפניי והתרשמתי מעדותם, עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו בפניי במעמד הדיון, ובכלל זה תמונת נזקי הרכבים המעורבים ותמונות המקום, סבורני כי התובע צלח משוכה זו שכן עמד בחובתו לשכנע את בית המשפט בגרסתו לתאונה וכפועל יוצא מכך באחריותה של הנתבעת 1 להתרחשותה. לעומת זאת, לא מצאתי תימוכין, הן בחומר הראיות הכתוב שבפניי והן בעדותה של הנתבעת 1 ויתר עדי הצדדים ,לטענת הנתבעות כי התובע התפרץ לנתיב נסיעתן כי אם להיפך כמפורט ביסוד התשובה לשאלה הבאה: שאלת מיקום הנתיב שבו נסעה הנתבעת 1 בעת התאונה- לטעמי אחת מאבני הבוחן הראשונות לבירור סוגיה זו טמונה במיקום הנזקים וטיבם ברכבים המעורבים. בהתאם לחוות דעת התובע ותמונות הצבע של הפולקסווגן, לאחר התאונה הפולקסווגן סבל מנזקים נקודתיים באזור צד שמאל קדמי שלו, דבר שהביא להחלפת הפנס השמאלי קדמי, הסמל המצוי במרכז הסורג הקדמי ולתיקון הכנף הקדמית שמאלית. בוואן נותרו סימני שפשוף יחסית קלים ומתמשכים באזור שבין חיבור הכנף השמאלית לדלת שמאל ולדלת גופה [ראה בעניין זה גם את עדותה, בעמ' 5 שורה 16 לפרו' הדיון השני של הנתבעת 1 ]. הותרת סימני הנזק ברכב התובע מלמדת כי זה היה בזווית קטנה במעט מוטה ימינה טרם שנכנס לצומת לכן יכל להבחין בוואן באה מולו בעוד שהותרת סמני השפשוף היחסית קלים והנמשכים בוואן לצד מיקומם, מלמד כי בעת התאונה הוואן היה מצוי בתנועה בעוד שהפולקסווגן מצויה היתה בעמידה וכך למעשה נוצר החיכוך, היחסית קל והמתמשך בוואן והנזקים הגדולים יותר בפולקסווגן. זאת ועוד, אילו היה הפולקסווגן פונה לכיוונו של הוואן בנסיעה רציפה או בהתפרצות וחוסם את נתיב נסיעתו ולא להיפך, סביר כי היינו חוזים בנזקים גבוהים יותר בפולקסווגן שהיו כוללים נזקי מעיכה בטמבון השמאלי או ניפוץ הפנס שמשמאל וביחס ישיר גם נזקים גדולים בוואן להבדיל מסמני השפשוף הקלים בצד ימין שלו. הסיבה לכך טמונה בעובדה שבשלב זה מצויים היו שני הרכבים בנסיעה, דבר אשר היה מעמיק את הנזקים בשניהם. עם זאת לא רק בכך סגי, שכן עלינו גם לבחון עתה האם מסקנת הנזקים מתיישבת עם יתר הראיות בתיק ובכלל זה עם עדות הצדדים בפניי. לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים לצד גרסתם לתאונה אני יכול להסיק כי בעוד שהתובע היה איתן בדעתו לכל אורך הדרך באשר למה שראו עיניו והיה קוהרנטי לגרסתו במקור שתוארה בשרטוט ששרטט במסגרת הודעתו לחברת הביטוח, על פיה הוא לא זז עם רכבו בעת שביקש לפנות ימינה, עמד בצומת וראה את הנתבעת 1 מגיחה לעברו מימין ופוגעת בו [עמ' 1 שורות 8-12 לפרו' הדיון הראשון במסגרת עדותו הראשית וחקירתו הנגדית], עדותה של הנתבעת 1 ביחס לגרסתה לא היתה עקבית וסבלה מספקות שהותירו רושם וצל כבד על אמתות תוכנה. כך- ראשית, הנתבעת 1 הודתה בעדותה הראשית כי פניה היו לשמאל במקור, לכניסה לרחוב המצוי לשמאל הדרך ממנה הגיע התובע וזאת בכדי להחנות את רכבה לצד ביתה המצוי ברחוב [ עמ' 5 שורות 14-15 לפרו' הדיון השני]. היא אמנם ציינה כי ביתה מרוחק מרחק מה מאזור הצומת שבו קרתה התאונה [עמ' 6 שורה 3 לפרו' הדיון השני], ואולם הדבר אינו מעלה או מוריד לעניין זה שכן ממילא עליה היה להיכנס לרחוב האמור ובכדי להיכנס אליו יש צורך קיומי לסטות עם הרכב שמאלה וזאת כיוון שבהתאם לתמונות זירת האירוע התאונתי, הגישה לרחוב זה מהכיוון ממנו הגיעה הנתבעת 1 הינה מעגלית ועל כן הכניסה אליו נגישה ונוחה יותר ככל שנוסעים בנתיב השמאלי הממשיך הלכה למעשה ישר מכיוון נסיעתה של הנתבעת 1. מובן עם זאת כי מדובר בנסיעה מסוכנת שצריכה להביא בחשבון כניסתם של רכבים לנתיב השמאלי כפי שאירע בעניינו ואולם מאזן האינטרסים מלמד כי לנתבעת 1 היה אינטרס לעשות כן בפועל . לעומתה, הוכח בפניי כי התובע התכוון לפנות עם רכבו ימינה בצומת, ובכדי לעשות כן אין לו כל סיבה לסטות או להתפרץ לנתיב נסיעתה של הנתבעת 1. שנית, בחינת עדויות הצדדים בפני בית המשפט מלמדת על איתנות גרסתו של התובע ביחס לדרך שבה קרתה התאונה ומנגד על חולשת גרסתה של הנתבעת 1 בעניין זה. כך, במסגרת עדותה הראשית, העידה הנתבעת 1 כי טרם שחצתה את הנתיב ממנו הגיע התובע היא הסתכלה לשני הכיוונים ולא ראתה איש. היא גם ציינה כי המרחק שחלפה מרגע שהסיטה מבטה לימין ולשמאל ועד לרגע התאונה נע בין 4-10 מטרים [ עמ' 5 שורה 20 לפרו' הדיון השני]. במסגרת חקירתה הנגדית ולשאלת הבהרה של בית המשפט, הודתה הנתבעת 1 כי לא ראתה את התובע לפני התאונה כפי שציינה כאמור במקור אלא רק ברגע הפגיעה כאשר זה הגיח לעברה [ עמ' 6 שורות 18-21 לפרו' הדיון]. עדותה זו של הנתבעת 1 לפיה בדקה את הצומת טרם שחלפה על פני התובע אינה עומדת בקנה אחד עם גרסתה בטופס הודעתה שם לא ציינה פרט מהותי וחשוב זה וגם אינה מתיישבת עם תמונות זירת האירוע המתארות את הצומת. בהתאם לתמונות אלו ניתן לראות בבירור כי נתיב הנסיעה משמאל- ממנו הגיע התובע, מצוי בצמידות רבה של מטרים ספורים לנתיב הממשיך ישר אליו ביקשה הנתבעת 1 להיכנס. על מנת לבחון את הצומת כדבעי ולראות האם ישנם רכבים חוצים מהכיוון ממנו הגיע התובע יש צורך להימצא אל מול נתיב זה שכן זוהי בדיוק נקודת המפגש היחידה המאפשרת בדיקת הצומת לשני הצדדים. לפיכך, עדותה של הנתבעת 1 כי בדקה את הצומת כ- 4 עד 10 מטרים טרם שאירעה התאונה, אך בכל זאת לא ראתה את התובע אינה מתיישבת עם האמור שכן אילו באמת עשתה כן היתה בוודאי רואה לנגד עיניה את התובע ומצליחה להסיט את רכבה ממנו. בנסיבות, הנתבעת 1 אינה יכולה לאשר או לשלול את הימצאותו של התובע בצומת טרם שארעה ההתרחשות שבין הרכבים ועדותה על כן בעניין זה הינה לכל היותר מן הסברה לעומתה, לא נמצאו בקיעים או סתירות ביחס לעדותו של התובע לפיה הוא ראה בזמן אמת את התובעת נוסעת לעברו בעודו מצוי בצומת ולא זע אלא שבעת המעבר היא התחככה ברכבו. עדותו זו גם תואמת את יכולתו לעשות כן בפועל לנוכח שדה הראייה הנפתח לו ימין לדרך לצד שדה הראייה המוגבל שעומד לנתבעת 1 טרם נקודת המפגש שתוארה לעיל. בהקשר לאמור אציין כי עיון באחת מתמונות המקום אשר סומנה כת/1 מראה כי טווח הראייה לעומדים בנקודת המפגש לשמאל, היינו מהמקום ממנו הגיע התובע, הינו מרוחק דיו בכדי להבחין ברכבים העולים במעלה המסלול לצומת. על כן ברי כי אילו הנתבעת 1 היתה בוחנת באמת את הצומת בנקודה זו לא היתה לה כל בעיה להבחין מבעוד מועד בתובע עומד בנציב לה. לסיכום פרק זה: בהתאם לטיב הנזקים ומיקומם ברכבים המעורבים, בהתאם לאינטרס המובהק של הנתבעת 1 לסטות לשמאל הדרך לצד העדר אינטרס זהה לתובע, בהתאם לספק שהתגלה בעדות הנתבעת 1 ביחס ליכולתה בפועל להעיד על אי המצאותו של התובע בצומת, כעדותו, טרם התאונה והעדר ראייה כי עשתה כן בפועל, בהתאם לעובדה שלתובע היה שדה ראייה פתוח מימין לדרך אליה ביקש להשתלב ולכן יכל להעיד על התאונה ממה שראו עיניו בעוד שהנתבעת 1 לא יכלה לעשות כן, אני יכול לומר כי התובע שכנעני בגרסתו בדבר סטיית רכבים הנתבעים לעברו. שאלת משקלו של העד הניטרלי ביחס למאזן ההסתברויות הכולל. הגם שקבעתי את שקבעתי לעיל בהסתמך על עדויות נהגי הצדדים ויתר החומר הראייתי, ראיתי מקום להתעכב מה על המחלוקת שהתגלתה בין הצדדים ביחס למעמדו של העד מטעם התובע. כאמור, התובע הביא לעדות עד מטעמו כיוון שסבר כי הוא יוכל לשפוך אור על אשר קרה לאחר התאונה הגם שהודה ביושר כי עד זה להבנתו לא ראה את התאונה [ עמ' 1 שורה 16 לפרו' הדיון הראשון] בעוד שזה העיד כי דווקא כן ראה אותה [ עמ' 2 שורות 24-25 לפרו' הדיון הראשון]. הנתבעים, ובצדק מבחינתם, מבקשים להתלות בהודאתו זו של התובע על פיה העד לא ראה את התאונה בכדי לפסול את עדותו של זה (טעם נוסף עלה בעדותה של הנתבעת 1 אשר טענה לחברות בין התובע לעד [עמ' 5 שורה 25 לפרו' הדיון השני] הגם שעניין זה נזנח בסיכומיהם) . בנוסף, לעמדתם בסיכומיהם, לא נמצאה חפיפה בין עדות התובע לעדות העד מטעמו ביחס למספר פרטים שנמסרו על ידם. אין בידי להסכים עימם גם בנקודה זו. דווקא חוסר הקוהרנטיות שבין עדות התובע לעדות העד מטעמו ביחס לשאלת הימצאותו של העד בזירת האירוע וראייתו את התאונה פועלת לטובת התובע שכן להבדיל ממנו לעד אין אינטרס בתביעה או בתוצאותיה. על פניו, יכול והיינו סוברים כי הצדק במקרה זה עם הנתבעים מקום בו סדר הדברים היה הפוך אלא שאין זהו המקרה שלפנינו. זאת ועוד, אין לי סיבה לפקפק בעדותו של עד התובע ביחס למה שראו עיניו. לטענתו הוא ראה את התאונה ממרחק של כ- 300 מטר ממנה [ עמ' 2 שורה 15 לפרו' הדיון הראשון] ועל כן יכול וזו הסיבה בגינה סבר התובע כי העד אינו יכול להעיד עליה שכן הוא פגש בו רק לאחר התאונה משזה התקרב למקום. פרט לכך, עיון בעדויות העד והנתבעת 1 שהעידה כזכור במועד אחר ממנו, מלמד כי ניתן לזהות חפיפת מה בין עדות העד לבין עדותה של הנתבעת 1 ביחס לפרטים מוכמנים שלכאורה מצויים היו ברשותם. כך, במסגרת חקירתו הנגדית, ציין העד כי ראה לנגד עיניו נזק קטן ברכב התובע לאחר התאונה [עמ' 2 שורה 27 לפרו' הדיון הראשון]. הנתבעת 1 חזרה על הדברים במסגרת חקירתה הנגדית כאשר גם טענה לנזק קטן שראתה ברכב התובע לאחר התאונה [ עמ' 5 שורות 26-27 לפרו' הדיון השני]. העד העיד עדות דומה לזו של הנתבעת 1 ביחס לדרך ממנה הגיעו הצדדים [ עמ' 2 שורות 32-33 לפרו' הדיון הראשון ועמ' 5 שורות 13-14 לפרו' הדיון השני] ובנוסף שני העדים העידו כי העד הגיע למקום התאונה דקות ספורות לאחר שהתרחשה התאונה, דבר התואם גם את טענתו כי ראה אותה ממרחק של כמה מאות מטרים [ עמ' 2 שורה 27 לפרו' הדיון הראשון ועמ' 19 לפרו' הדיון השני] ועל כן פגש בנהגים מספר דקות לאחר מכן בעת שסיים לגמוע את המרחק ממנו עמד למקום התאונה. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא שלא ניתן לשלול את עדותו של עד התובע בבחינת דברים שלא ראה ובדה מליבו עת על פניו אין לו אינטרס מובהק שהוכח לעשות כן ולנוכח כך שפרטים עקרוניים ומוכמנים שהיו בשליטתו תאמו את עדותה של הנתבעת 1. סוף דבר, על יסוד מקבץ הנימוקים המפורט לעיל, מצאתי את הנתבעת 1 אחראית באופן מלא לקרות האירוע התאונתי וזאת בהעדרו של אשם תורם מצד התובע. עם זאת, מה שנכון בנוגע לאחריות לתאונה אינו נכון לנזק הנתבע שכן פרט לנזק הישיר שנגרם לתובע עקב התאונה, זה תבע גם עוגמת נפש שנגרמה לו לטענתו. ראש נזק זה, לא עלה בעדותו של התובע וחקירת הנתבעת 1 וגם לא נטען לגביו דבר בסיכומי התובע ועל כן יש לראותו כנזנח על ידו. בנסיבות, התובע זכאי אך לפיצוי בגין הנזק הישיר שנגרם לו עקב התאונה וזאת בסך 3,051 ₪ (קרן). אשר על כן, אני מורה כי הנתבעות, באמצעות הנתבעת 3, ישלמו לתובע את סך הנזק הישיר בגין התאונה ועלות שכ"ט שמאי מטעמו בסך 3,051 ₪, בצירוף הפרישי ריבית והצמדה למדד מיום 1.5.11 (מועד עריכת חוות הדעת מטעם התובע), שכ"ט עו"ד ע"ס 1,800 ₪, אגרת בית משפט ששולמה בפתיחת התיק, שכר עדותו בסך 400 ₪ ושכר העד מטעמו בסך 400 ₪ כפי שנפסק בדיון הראשון. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כתב תביעהרכבמסמכיםתיקון רכב