לפני בקשה להורות על מעצר המשיבים 1-3 עד תום ההליכים המתנהלים נגדם בתיק פ"ח 624/09. כתב האישום נגד המשיבים הוגש כתב אישום, המייחס למשיב 1 ביצוע שתי עבירות רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין"), וביצוע עבירה של הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. כתב האישום מייחס למשיב 2 ביצוע שתי עבירות של הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ולמשיב 3 ביצוע שתי עבירות של הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, וביצוע שתי עבירות של הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. על-פי האמור בכתב האישום, המשיבים 1 ו-3 הינם אחים והמשיב 2 מצוי עימם בקשרי חברות. המשיבים מתגוררים בשכונת פת בירושלים. המנוחים, יהושע ודוד אבועזיז ז"ל, הינם אחים תושבי שכונת מוסררה בירושלים (להלן -"המנוחים"). המשיב 3 היה מצוי בסכסוך כספי עם המנוחים על רקע חוב שהמשיב 3 היה חב להם. ביום 19.3.2009 בסמוך לשעה 20:00 פגשו המנוחים במשיבים 1 ו-3 ברחוב דב הוז בשכונת פת בירושלים. המשיב 3 קם לשוחח עם המנוחים, כאשר המשיב 2 נמצא במרחק של כ-5 מטרים מהם. המנוחים שוחחו עם המשיב 3, ובמהלך השיחה הפילו המנוחים את המשיב 3, בעטו בו וגרמו לשריטה בפניו. זמן קצר לאחר מכן, התגודדו המשיבים והמנוחים על גבעה בקצה הרחוב, המשקיפה על צומת הרחובות יעקב פת וגולמב (להלן - "צומת פת"), כשהמשיבים 1 ו-2 אוחזים בידיהם סכינים. המשיב 1 אחז בידו סכין בעלת להב באורך של כ-10 ס"מ והמשיב 2 אחז בידו סכין חיתוך ("יפנית") שקיבל קודם לכן מהמשיב 1. עובר לשלב זה גמלה בליבו של המשיב 1 ההחלטה להרוג את המנוחים. בשלב זה ניסו המנוחים להימלט ולעזוב את המקום, כשהמשיב 1 דוקר אותם בפלג גופם העליון במטרה להרגם. לאחר שנדקרו, המשיכו המנוחים בניסיונם להימלט מהמקום, כשהם פצועים ותשושים, כשהמשיבים דולקים אחריהם. המשיב 1 עשה כן בכוונה להשיג את המנוחים ולהרגם. במהלך המרדף אחר המנוחים יידה לעברם המשיב 3 אבן. המנוחים נמלטו לעבר צומת פת כשהמשיבים דולקים אחריהם, ובהגיעם לכביש גולמב, כשהם פצועים, תשושים וחסרי יכולת להגן על עצמם, השיגו אותם המשיבים. המשיב 1 דקר את המנוחים בפלג גופם העליון במטרה להרגם. המשיב 2 חתך את דוד אבועזיז ז"ל מספר חתכים ארוכים ועמוקים בפניו. המשיבים עשו זאת שעה שהמנוחים חסרי יכולת להתגונן. במהלך התקיפה דלעיל, דקר המשיב 1 את המנוח יהושע אבועזיז ז"ל בחזהו ובגבו, כשהוא שוכב על הרצפה מבלי יכולת להתגונן בכוונה להרגו. סמוך למתואר החזיקו המשיבים 2 ו-3 את המנוח דוד אבועזיז ז"ל והמשיב 1 דקר אותו בפלג גופו העליון במטרה להרגו. המנוח יהושע אבועזיז ז"ל נדקר 8 דקירות עמוקות בפלג גופו העליון, שתיים מהן בגבו. כתוצאה מהדקירות נגרמו למנוח, בין היתר, הפגיעות הבאות: פצעי חדירה לריאות שמאל וימין, פצע חדירה לסרעפת ופצעי חדירה לשרירי הגב ושרירי בית החזה. המנוח דוד אבועזיז ז"ל נדקר 5 דקירות בפלג גופו העליון, וכן נחתך 3 חתכים ארוכים ועמוקים, נדקר פעמיים בידיו ונגרם לו פצע פתוח בקרקפת. כתוצאה מהדקירות נגרמו למנוח, בין היתר, הפגיעות הבאות: פצע חדירה ללב ופצעי חדירה לריאות. הפגיעות גרמו למותם של המנוחים. בהתייחס לעבירות הדחה בחקירה, המיוחסות למשיבים 1 ו-3, נטען בכתב האישום, כי לאחר שנמלטו ממקום הרצח, הגיעו המשיבים 1 ו-3 לביתה של א' בשכונת פת. א' שהתה באותה עת בביתה יחד עם בתה הקטינה. המשיבים 1 ו-3 סיפרו ל-א' ולבתה, כי הם היו מעורבים בקטטה במהלכה הם "דקרו את שוקי אבועזיז" ודרשו מ-א' לסייע להם להיפטר מראיות, העלולות לסבכם בעבירה. המשיבים 1 ו-3 דרשו מ-א' לזרוק את נעליו של המשיב 1 ולכבס את בגדיו. כמו כן, דרשו המשיבים מ-א' ומבתה לספר למשטרה, ככל שזו תגיע לדירתן, כי הם עזבו את הדירה רק חצי שעה קודם להגעת המשטרה למקום. המשיבים איימו על א' ובתה כי אם הן לא יענו לבקשתם הם יפגעו בהן. ואכן, א' כיבסה את נעליו ובגדיו של המשיב 1 במכונת הכביסה שבביתה, ומשהגיעה המשטרה למקום הן מסרו גרסאות שקריות כדי להגן על המשיבים ובמטרה לשבש את החקירה. בהתייחס לעבירה נוספת של הדחה בחקירה, המיוחסת למשיב 3, נטען בכתב האישום, כי ביום 20.3.2009 קיימה המשטרה עימות בין המשיב 3 לבין א' בתחנת המשטרה "מוריה". א' הטיחה בפניו של המשיב 3 את המתואר לעיל. בתגובה, איים המשיב 3 על א' ואמר לה "אם אני אשב בכלא ויפגעו בך, לא תוכלי לומר שזה אני", זאת במטרה לגרום ל-א' למסור עדות שקר בחקירתה במשטרה ולחזור בה מהודעתה. כנטען בכתב האישום, במעשיהם האסורים המתוארים לעיל: המשיב 1 גרם למותם של שני בני אדם, המנוחים, בכוונה תחילה. המשיב 1 החליט להמית את המנוחים בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין את עצמו להמיתם. כמו כן, המשיב 1 הניע את א' ואת בתה, בדרך של איומים, למסור עדות שקר בחקירה במשטרה. המשיב 2 גרם למותם של שני בני אדם, המנוחים. המשיב 3 גרם למותם של שני בני אדם, המנוחים, הניע את א' ואת בתה, בדרך של איומים, למסור עדות שקר בחקירה במשטרה, וכן הניע את א' למסור הודעת שקר בחקירה במשטרה ולחזור בה מההודעה שמסרה. הבקשה למעצר עד תום ההליכים בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה עו"ד אורי קורב, את הבקשה דנן למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. במסגרת הבקשה נטען, כי למבקשת ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס למשיבים, בין היתר, הודאתם של המשיבים 1 ו-2 במשטרה בביצוע מעשי דקירה במנוחים. לטענת המבקשת, עבירות אלה מקימות עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - "חוק המעצרים"). בנוסף, טענה המבקשת כי לשלושת המשיבים עבר פלילי בעבירות אלימות, סמים ורכוש. למשיב 3 עבר פלילי גם בעבירות של הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. כמו כן, נטען כי למשיבים אין כתובת מגורים קבועה, עובדה המקימה חשש כי שחרורם יביא להימלטותם מהדין. לדידה, מחומרת העבירות, נסיבות ביצוען ועברם הפלילי, עולה כי המשיבים מסוכנים לציבור. ולבסוף, נטען כי העובדה שהמשיבים 1 ו-3 מואשמים בעבירה של הדחה בחקירה והעובדה שלמשיב 3 הרשעות קודמות בעבירות של הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט, קם יסוד סביר לחשש כי שחרור המשיבים יביא לשיבוש הליכי המשפט בתיק דנן. טענות המבקשת בדיון בבקשה, שהתקיים לפניי ביום 5.5.2009, טענה המבקשת, באמצעות בא-כוחה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים, בגוללה אירוע התקיפה בו מצאו המנוחים את מותם. לדידה, המשיבים כולם נכחו בזירת האירוע, שהחל ברחוב דב הוז, המשיך לגבעה בקצה הרחוב המשקיפה על צומת פת, והסתיים בצומת פת. המדובר באירוע תקיפה קלאסי שאין בינו לבין האירוע הקודם, בו הפילו המנוחים את המשיב 3 ובעטו בו, לרבות לעניין הגנה עצמית, דבר. אין חולק כי המשיבים כולם היו על הגבעה, לקחו חלק באירוע התקיפה ורדפו אחר המנוחים לעבר צומת פת. יתרה מזאת, המשיבים 2 ו-3, אשר רואים את המשיב 1 אוחז סכין ודוקר את המנוחים, לשיטתם, אינם מנתקים את עצמם מהאירוע ורצים עימו במורד הגבעה אחר המנוחים. בהפנותה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין, טענה המבקשת כי יש לראות את המשיבים 2 ו-3 מבצעים בצוותא, משהיה להם יסוד נפשי של מודעות לגרימת מותם של המנוחים, ובהינתן כי גם המשיב 2 דקר את המנוחים והתרברב בעניין בפני עדים אחרים. ויוטעם, כעולה מהדוחות הפתלוגיים, המנוחים סבלו מדקירות רבות בפלג גופם העליון. לטענת המבקשת, גם עדי ראיה מתארים חמישה אנשים באירוע התקיפה. ככל שעדי ראיה אחרים מתארים רק שני תוקפים, הרי שבאופן טבעי באירוע מסוג זה מספר הגרסאות הינו רב, וכל עד ראיה הבחין בחלק מסוים של האירוע. לדידה, אין בכך כדי לסתור הטענה כי שלושת המשיבים נטלו חלק פעיל באירוע התקיפה. בהפנותה לחומר הראיות בתיק, טענה המבקשת כי המשיבים שיקרו כל הזמן בחקירתם במשטרה וניסו לתאם ביניהם גרסאות, ובפרט למקם את המשיב 3, אחיו הצעיר של המשיב 1, מחוץ לאירוע. יש לראות בכך התנהגות מפלילה בשים לב גם לראיות הנוספות, הקיימות בתיק. כך למשל, כעולה מהודעות א' ובתה ר', בפניהן הודו המשיבים 1 ו-3 כי דקרו את המנוחים ואיימו עליהן למסור עדות שקרית בחקירתן במשטרה. המבקשת הוסיפה ועמדה על עברו הפלילי המכביד של כל אחד מהמשיבים, אשר בהצטרפו לראיות לכאורה מלמד על מסוכנות המשיבים, המקימה עילת מעצר נגדם. לגבי המשיבים 1 ו-3 קיים גם יסוד סביר לחשש ששחרורם ממעצרם יביא לשיבוש הליכי המשפט, כפי שעשו לאחר אירוע התקיפה והמשיב 3 גם במהלך עימות שנערך לו עם א' בתחנת המשטרה. ולבסוף, המבקשת סבורה כי בנסיבות המתוארות לעיל, אין מקום לחלופת מעצר. למשיבים אין כתובת קבועה ועובר לאירוע התקיפה המשיבים 1 ו-3 התגוררו באוהל. טענות המשיב 1 המשיב 1, באמצעות בא-כוחו עו"ד שמואל אלבראנס, הצהיר כי לצורך הבקשה דנן ישנן ראיות לכאורה להוכחת ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, והסכים למעצרו עד תום ההליכים נגדו. יחד עם זאת, המשיב 1 ביקש להישלח לבדיקה פסיכיאטרית, וככל שזו תעלה אפשרות של שחרור מהמעצר הוא יעתור בבקשה לעיון חוזר. יוער כי המבקשת, באמצעות בא-כוחה, התנגדה לבקשה להפנות המשיב 1 לבדיקה פסיכאטרית, בהעדר ראיה כלשהי המלמדת על בעיה פסיכיאטרית של המשיב. טענות המשיב 2 לטענת המשיב 2, באמצעות בא-כוחו עו"ד חנן רובינשטיין, אין ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההריגה המיוחסת בכתב האישום למשיב 2, אלא לעבירה של חבלה חמורה או לעבירת פציעה, עבירות לפי סעיפים 333 ו-334 לחוק העונשין. אמנם, המשיב 1 מסר למשיב 2 סכין, המשיב 2 הגיע לזירה וחתך באמצעות הסכין את פניו של אחד המנוחים, אלא שמעשיו לא גרמו למותם של המנוחים, שכן מותם נגרם כתוצאה מדקירות בבית החזה. בנוסף, למעט עדת הראיה אפרת, כל עדי הראיה האחרים אמרו כי היו שני תוקפים ולא שלושה. כמו כן, על-פי חומר הראיות הקיים בתיק, אין ראיה כי למשיב 2 היה יסוד נפשי של הריגה - צפיה בפועל לאפשרות ממשית של קטילת המנוחים - אלא של פציעה. יש לראות את המשיב 2 כמי שנגרר לביצוע העבירה. המשיב 2 הוסיף וטען, כי במועד התקיפה פינה את הדירה בה התגורר, בשל תום תקופת השכירות, ואין לו בית משלו. המשיב לא הציע חלופת מעצר, אך ביקש כי יוגש בעניינו תסקיר מעצר לבחינת חלופת מעצר על-ידי שירות המבחן, לרבות קליטתו בקהילה טיפולית. טענות המשיב 3 לטענת המשיב 3, באמצעות בא-כוחו עו"ד אריאל הרמן, אין ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההריגה המיוחסת לו בכתב האישום. לדידו, המדובר בראיות בעייתיות וקלושות, שאינן עומדות במבחן הסף של ראיות לכאורה, ולכן אינן מצדיקות מעצר המשיב 3 עד תום ההליכים נגדו. לטענת המשיב 3, אירוע התקיפה לא תוכנן מראש על-ידי מי מהמשיבים והתפתח בעקבות הגעה אקראית של המנוחים למקום בו ישבו המשיבים. המשיב 3 הותקף על-ידי מנוחים, על רקע חוב כספי בסך 400 ₪, וספג מכות קשות בראשו ובבטנו. לפתע חש המשיב 3, כי המכות הפסיקו וכשהוא הסתובב להבחין במתרחש, הוא ראה כי המנוחים רצים לכיוון צומת פת והמשיבים 1 ו-2 דולקים אחריהם. אין כל טענה כי המשיב 3 אחז בידו בסכין, וכל שמיוחס לו בכתב האישום, הקושר אותו לעבירת ההריגה, הינו כי אחז במנוח ביחד עם המשיב 2, כאשר המשיב 1 דקר אותו. אירוע זה נסמך על עדות יחידה של עדת הראיה אפרת, אשר לא יכלה לזהות את המשיבים. כמו כן, כנגד הודעה זו ישנן הודעות של עדי ראיה אחרים, אשר הבחינו רק בארבעה אנשים באירוע ולא בחמישה. יתרה, מזאת, לטענת המשיב 3 לא ניתן לייחס לו יסוד נפשי של הריגה. המשיב 3, אשר צפה על האירוע, לא הבחין כלל בסכינים, כעולה גם מהודעות עדי ראיה אחרים, אשר לא הבחינו בסכינים, ומשכך לא ניתן לייחס לו צפיה בפועל לאפשרות ממשית של קטילת המנוחים. בנוסף, אין ראיה לביצוע בצוותא, שכן המשיב 3 הותקף והתעורר לאירוע שאינו בשליטתו. לפיכך, אין בסיס לטענת המבקשת בדבר מסוכנות המשיב 3. בהתייחס לעבירות ההדחה בחקירה, טען המשיב 3, כי הדבר אינו נלמד מחומר הראיות בתיק. התנהגותו לאחר האירוע הינה טבעית וספונטנית, שכן ביקש לסייע לאחיו שבמצוקה. כמו כן, במהלך העימות עם א' המדובר בתגובה טבעית ורגעית של המשיב 3, אשר אינה מצדיקה מעצרו עד תום ההליכים נגדו. המשיב 3 לא הציע חלופת מעצר קונקרטית, אך ביקש כי בית המשפט יורה לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו לבחינת חלופת מעצר, בהפנותו להלכה הפסוקה בעניין זה. דיון סוגיית מעצר עד תום ההליכים מוסדרת בהוראת סעיף 21 לחוק המעצרים, המורנו כי בית המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אם התקיימו שלושה תנאים אלה במצטבר: האחד, קיימת עילת מעצר עניינית, כמפורט בהוראת סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, המונה שלוש חלופות: (1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לשיבוש הליכי משפט, כמפורט בסעיף קטן א'. (2) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, בטחון הציבור או בטחון המדינה, כמפורט בסעיף קטן ב'. (3) הנאשם מואשם באחת מהעבירות המנויות בסעיף קטן ג', המקימות חזקה כי מתקיימת עילת המסוכנות כאמור בסעיף קטן ב' לעיל. לחילופין, קיימת עילת מעצר דיונית, כמפורט בהוראת סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, שעניינה התפתחויות מאוחרות, הנוגעות לאי מתן ערובה, הפרת תנאי מתנאי ערובה או היווצרות עילה לביטול השחרור בערובה. השני, קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. השלישי, ככל שמדובר בעילת מעצר עניינית, נבחנה חלופת מעצר ולנאשם ניתנה הזדמנות להיות מיוצג, כמפורט בהוראות סעיפים 21(ב)(1)-(2) לחוק המעצרים (ראו, יעקב קדמי סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (תשס"ג-2003), עמודים 180-181). בענייננו, לאור הסכמת המשיב 1, הנני להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. אשר לבקשת המשיב 1 להישלח לבדיקה פסיכיאטרית, הרי שבהעדר ראיות כלשהן המלמדות כי מצבו הנפשי מצריך הפנייתו לבדיקה פסיכיאטרית, לא מצאתי להיעתר לה (ראו גם, הוראת סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991). בהתייחס למשיבים 2 ו-3, אפנה לבחון האם עלה בידי המבקשת להוכיח קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת להם בכתב האישום. ככל שישנן ראיות לכאורה, אבחן האם עלה בידי המבקשת להוכיח קיומה של עילת מעצר, לרבות הוכחת קיומה של חזקת מסוכנות, והאם ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה שפגיעתה בחירות המשיבים 2 ו-3 פחותה. "ראיות לכאורה" - המשיבים 2 ו-3 בית המשפט רשאי להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אם הוא נוכח לדעת שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לו בכתב האישום. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט הבוחן קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם בחומר החקירה שהונח בפניו מצוי כוח ראייתי פוטנציאלי, אשר בסיום המשפט - לאחר עיבודן של הראיות וקביעת אמינותן ומשקלן - יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. התכלית העומדת בבסיס הוראת סעיף 21 לחוק המעצרים ובכללה הדרישה לראיות לכאורה הינה בחינת השאלה האם קיים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בדין, והאם יש לעצרו משיקולים של אינטרס ציבורי נוכח מסוכנותו או בשל חשש לשיבוש הליכי משפט או להימלטותו. בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996), עמד בית המשפט בהרחבה על משמעות הדיבור "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" בהקשרו למעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, ועל היקף פריסתו של זה, בקובעו בעמודים 146-147 כהאי לישנא: "' ראיה לכאורה' היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. ... הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. ... על כן, השאלה אותה צריך השופט לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא, לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר." בבש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005), הוסיפה כב' השופטת א' פרוקצ'יה וקבעה לאמור: "מטבעו של הליך המעצר הוא כי חומר החקירה העומד להערכה במסגרתו אינו נבחן על פי מבחנים ראייתיים חלוטים ונוקדים משום בחינה שהיא; אין אפשרות בשלב זה להעריך באופן מחייב את מהימנות הגרסאות המובאות בחומר החקירה; אין גם מקום לקבוע באורח מוחלט מה מן החומר יהיה קביל, ומה יהיה משקלו. הערכות הקבילות, המהימנות והמשקל הראייתי של חומר החקירה נעשות בעזרת מבחנים של הסתברות, הגיון, ושכל-ישר ולא על פי ערכים מוחלטים. חומר הראיות בהליך מעצר הוא חומר גולמי שטרם עבר תהליך עיבוד בהליך הפלילי, ובחינתו משקפת עמדה ראשונית, לכאורית, ביחס למעורבות הנאשם בעבירה המיוחסת לו, אשר טרם עברה את מבחני ההערכה הראייתית-שיפוטית הצפויים להיעשות במשפט גופו." כך גם כב' הנשיא בדימוס א' ברק בבש"פ 8087/95, לעיל, בקובעו בעמודים 148-150 לאמור: "בית המשפט בוחן אפוא את הגיונם הפנימי של הדברים, את מידת הפירוט או ההכללה שבהן, את נקודת האחיזה שבהם, את השתלבותם של הדברים אלה באלה. מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם. ... הוא [בית המשפט] צריך לבחון את מהותן הפנימית של הגירסאות ואת מידת הסתירות הפנימיות המצויות בהן. הוא צריך להעריך את 'העיבוד' שחומר 'גולמי' זה יעבור במהלך המשפט. .... עליו להעריך סיכויים. עליו להניח הנחות באשר לאמון ולמשקל. עליו להיות מודע לאופי הלכאורי של החלטתו. בדיקתו היא מעצם הדברים כללית וכוללנית." (ראו גם, בש"פ 863/06 חילו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); בש"פ 11444/05 שרביט נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 817 (1997)). העולה מן המקובץ, בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים נגדו, בית המשפט אינו נדרש לבחינה של כל ראיה כשלעצמה, אלא לבחינת המכלול הראייתי שהונח בפניו. על בית המשפט להעריך עד כמה, ברמה הלכאורית, יש בראיות המהוות חומר החקירה כדי לבסס סיכוי סביר להוכחת אשמת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט אינו נזקק לשאלות של מהימנות העדים וכן אין הוא נדרש באופן פרטני ומדוקדק למשקלן של העדויות. אף בהתייחס לקבילות הראיות בשלב זה, נקבע כי לא בכל מקרה של ספק בדבר קבילות הראיה במשפט ימנע בית המשפט מלהסתמך עליה לצורך הליך המעצר, שכן על בית המשפט לבחון מידת ההסתברות להפיכתה של הראיה לקבילה במשפט גופו (ראו גם, בש"פ 9585/07 שיבלי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 647, 651 (2004); ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 6, 10-11 (1983)). ומן הכלל אל הפרט: המשיב 2 קיבלתי לידי את חומר החקירה. עיון בהודעותיו של המשיב 2 בחקירתו במשטרה העלה, כי תחילה הכחיש מעורבות כלשהי לאירוע הדקירה נשוא כתב האישום. לאחר מכן, הודה המשיב 2 בדקירת אחד המנוחים בפניו בצומת פת, זאת לאחר שלטענתו, הצטרף בריצה למשיב 1 והגיע יחד עימו לצומת פת שם ראה את המנוחים לאחר שכבר נדקרו בחלקי גופם השונים והיו במצב של אפיסת כוחות. אפרט: בהודעתו הראשונה מיום 20.3.2009 בשעה 00:10, הכחיש המשיב 2 כל קשר לאירוע, כלשונו "לא יודע על מה אתה מדבר בכלל" (עמוד 1 שורות 1-2 להודעה, מוצג 5 למוצגי המבקשת), ובתארו המקומות בהם היה בין השעות 18 בערב עד השעה 21, בה נעצר. בהתייחס לפצע קטן בידו השמאלית, טען המשיב 2 כי זה נגרם לו כתוצאה מזכוכית ראי שנשברה בביתו. אשר לכתמי דם על מכנסיו של המשיב 2 באזור הכיס, טען המשיב כי המדובר בכתמי דם שלו מהפציעה בבית. בהודעתו השניה מיום 20.3.2009 בשעה 02:38 ביקש המשיב 2 להתייעץ עם עורך דין, ולפיכך חקירתו נדחתה (מוצג 6 למוצגי המבקשת). בהודעתו השלישית מיום 22.3.2009 בשעה 15:18שמר המשיב 2 על זכות השתיקה, והשיב בשלילה לשאלה האם היה מעורב באירוע הדקירה מיום 19.3.2009 (מוצג 13 למוצגי המבקשת). בהודעתו הרביעית מיום 22.3.2009 בשעה 17:34, לראשונה, קשר עצמו המשיב 2 לאירוע הדקירה, במסרו גרסתו-הוא לאירוע (מוצג 14 למוצגי המבקשת). לטענתו, בסביבות השעה 19:45 קרא לו המשיב 1, עת שהה בבית של ידידה בשכונה, באמרו כי המנוחים דוקרים את אחיו, המשיב 3. המשיב 2 הצטרף למשיב 1 ותוך כדי ריצה נשאל על-ידי המשיב 1 אם יש לו משהו להגן על עצמו. משהשיב בשלילה, מסר לו המשיב 1 סכין טפט באורך 7 ס"מ. בתום הריצה הגיעו המשיבים 1 ו-2 לכביש גולמב (צומת פת), שם ראה המשיב 2 את אחד המנוחים שוכב על הרצפה ואת המנוח השני עומד ומושיט יד לאחיו המנוח, ביחס אליו סיפר המשיב 2, כי "באתי מאחוריו וחתכתי אותו בפניו" (עמוד 2 שורה 9 להודעה, שם), "שתיים, שלוש, ארבע [חתכים] בצד אחד אני חושב" (עמוד 5 שורות 136-137 להודעה, שם). בהמשך חקירתו חזר המשיב 2 ותיאר את חלקו באירוע הדקירה: "ואני התנפלתי על זה שעמד..." (עמוד 4 שורות 100-101 להודעה, שם). המשיב 2 הוסיף וטען, כי המשיב 1 ניגש למנוח ששכב והוסיף ודקר אותו, וכאשר המשיב 2 החל לרוץ ולברוח, המשיב 1 תקף גם את המנוח שעמד, אשר המשיב 2 חזר ותיאר "שאני חתכתי לו את הפנים" (עמוד 2 שורה 12 להודעה, שם). המשיב 2 הוסיף וטען, כי כאשר דקר את המנוח הלה "לא דיבר הרגשתי שהוא באפיסת כוחות, לא התנגד לכלום זה מה שהפליא אותי. הוא היה חלש" (עמוד 5 שורות 122-123 להודעה, שם). המשיב 2 הוסיף וסיפר, כי בכל אירוע הדקירה היה תחת השפעת אדולן וקלונקס (עמוד 2 שורה 24 ועמוד 5 שורות 144-145 להודעה, שם). כמו כן, טען המשיב 2 בחקירתו, כי ידע שהמשיבים 1 ו-3 אמרו "שהם לא יעברו לסדר היום" על תקרית החוב והסמים בין המשיבים 1 ו-3 למנוחים, עובר לאירוע הדקירה, ושהם חיכו להזדמנות מתאימה (עמוד 3 שורות 57-59 להודעה, שם). יוער, כי בחקירתו הוסיף המשיב 2 וסיפר, שהוא מפחד מהמשיב 1, כך שהתיר לו ולמשיב 3 להתגורר בדירה אותה שכר בעבר ופינה ביום האירוע (עמוד 2 שורות 35-39 ועמוד 4 שורות 88-89 להודעה, שם). בהודעתו החמישית מיום 23.3.2009 בשעה 13:55, ביקש המשיב 2 להדגיש, כי "אני לא הייתי בהתחלה, אני אומר לך בוודאות אני באתי כבר האחים [המנוחים] היו בכביש. אחד היה שוכב על הרצפה, השני נותן לו יד כדי לעזור לו לקום. ואז אני הלכתי על הבחור שעמד וחתכתי אותו בפנים, לא צעקתי ולא אמרתי שום דבר פשוט חתכתי אותו בפנים." (עמוד 2 שורות 28-34 להודעה, מוצג 16 למוצגי המבקשת). לשאלת החוקר האם כשהגיע לזירה המנוחים ניסו לתקוף אתכם, השיב המשיב 2 בשלילה, בהוסיפו: "הם לא הגיבו בכלל" (עמוד 2 שורות 37-39 להודעה, שם). לשאלת החוקר מדוע תקף את המנוחים, השיב המשיב 2 "לא יודע, אני בעצמי לא מבין. אולי רציתי לרצות אותו [המשיב 1] אני לא יודע הייתי משותק" (עמוד 2 שורות 40-41 להודעה, שם). גם בחקירתו זו חזר המשיב 2 על טענתו, לפיה המנוחים לא התנגדו והמנוח אותו דקר "אפילו לא ניסה לתקוף אותי" (עמוד 3 שורה 48 להודעה, שם). המשיב 2 הוסיף והסביר לחוקר כי חתך את המנוח בפניו, הואיל והיתה ברשותו "סכין קטן, זה מקום גלוי והוא נועד לפנים" (עמוד 3 שורות 61-62 להודעה, שם). עיון בהודעותיו של המשיב 1, מעלה כי בתחילה שמר על זכות השתיקה והכחיש כל מעורבות לאירוע הדקירה בו מצאו המנוחים את מותם (הודעות מיום 20.3.2009 בשעה 04:30, מיום 20.3.09 בשעה 15:55, מיום 23.3.2009 בשעה 09:57 ומיום 23.3.2009 בשעה 14:44, מוצגים 9, 11, 15 ו-17 למוצגי המבקשת, בהתאמה). לאחר שהתייעץ עם עורך דין, הודה המשיב 1 במעשים המיוחסים לו ומסר גרסתו לאירוע. בהודעה מיום 23.3.2009 בשעה 20:16, טען המשיב 1, כי ביום האירוע בסביבות השעה 19:45 הוא ואחיו המשיב 3 היו בדרך לביתו של החבר י' לאסוף ממנו תיק ובו בגדים ונעליים. הם קראו למשיב 2 להצטרף אליהם והציעו לו לשהות באוהל שהקימו ליד סניף קופת החולים בשכונה. המשיב 2 סירב לשהות באוהל והצטרף אליהם. לאחר שאספו את התיק התיישב המשיב 1 במדרגות לבדוק את הציוד, אז הופיעו המנוחים בשביל המוביל לביתו של י' והחלו לשוחח עם המשיב 3 על תקרית החוב והסמים מלפני כ-3 חודשים. לאחר חילופי דברים הפילו המנוחים את המשיב 3 והחלו לבעוט בראשו. המשיב 1 נזכר כי באחת הנעליים שהיו בשקית בתיק ישנה סכין מטבח באורך של כ-15 ס"מ. המשיב 1 תיאר בחקירתו כי מצא את הסכין וכי בנוסף נתן למשיב 2 סכין טפטים קטנה באורך של 4 ס"מ, שמצא בעת החיפוש אחר סכין המטבח (עמוד 2 שורות 33-35 להודעה, מוצג 18 למוצגי המבקשת). המשיב 1, שהיה במרחק של כ-10 מטרים מהמשיב 3, הגיע במהירות לזירה, החל לבעוט במנוח דוד אבועזיז ז"ל ולדקור את המנוח שוקי אבועזיז ז"ל מספר פעמים בגופו, כלשונו: "אני לא יודע כמה פעמים דקרתי את שוקי אבל היה כמה פעמים שדקרתי אותו, פשוט איבדתי שליטה, הגנתי על עצמי ועל אחי והתחלתי לתת דקירות לשוקי ולדוד [המנוחים], שלוש דקירות לזה שניים לזה. כמובן שזה לא מדויק במספר אבל זה היה הקטע, אני הייתי באיבוד שליטה מוחלט והגנה עצמית והגנה על אחי, כל הזמן הזה דוד ושוקי [המנוחים] הולכים אחורה ומניפים ידיים, דוד היה לו סכין טפטים... ושוקי עם אבן ביד." (עמוד 2 שורות 36-40 להודעה, שם; ראו גם, עמוד 4 שורות 116-117 להודעה). בהתייחס למשיב 2, טען המשיב 1 כי בזמן הדקירות כאמור הוא ראה את המשיב 2 מאחוריו, בהוסיפו "בזמן הזה אני עוד דוקר פה אחד ופה עוד אחד בכדי לא להיפגע כי הסכין טפטים שהיה לדוד אבועזיז ביד הוא לא הרפה ממנה" (עמוד 2 שורות 41-43 להודעה, שם). כשהגיעו לאזור המדרכה תיאר המשיב 1, כי דקר דקירה נוספת את המנוח שוקי אבועזיז ז"ל שנפל וכן הרים אבן שמצא על המדרכה וזרק אותה על פניו של המנוח (עמוד 2 שורות 43-44 להודעה, שם). לאחר מכן, ראה המשיב 1 את המנוח דוד אבועזיז ז"ל עומד לצידו ומניף את היד ולכן דקר אותו בבטנו ובחזה שתי דקירות והוא נפל (עמוד 3 שורות 45-46 להודעה, שם). המשיב 1 טען כי בשלב זה הוא הסתובב, ברח דרך מגרש החניה ו"עלינו את העליה הקטנה בכורכר. לפני העלייה חיכה לנו סימו [המשיב 3] ואז שלושתנו התחלנו לעלות ולרוץ...ואז אמרתי לחפוטה [המשיב 2] תוריד את הכובע/כיפה בצבע לבן ותמצא לך אליבי" (עמוד 3 שורות 46-49 להודעה, שם; ראו גם, עמוד 7 שורות 210-211 להודעה). המשיב 1 הוסיף והסביר בחקירתו, כי לא ברח מהזירה באמצע אירוע הדקירה, הואיל ורצה "שזה ייגמר... לא מדובר באנשי ישוב מדובר בעבריינים מאד אלימים" (עמוד 5 שורות 120, 126-127 להודעה, שם). ובהמשך: "רציתי שזה ייגמר, ידעתי שאם זה לא נגמר הם יבואו עוד באותו לילה והיו מפרקים אותנו." בהוסיפו בהמשך חקירתו: "...אני קיבלתי מסר שיפרקו אותנו ביום רביעי עם 16-M, הכוונה שאבי ושרון שהם אחים של שוקי ודוד [המנוחים] שיש להם אמל"ח בעקבות הכסף שיש להם מהסמים אז אני אומר שהם עלולים, הם יפגעו בנו." (עמוד 9 שורות 284-285 ו-290-293 להודעה, שם). המשיב 1 אישר בחקירתו, כי הוא נתן למשיב 2 סכין טפטים באורך להב של כ-4 ס"מ וכי המשיב 2 היה עימו בזירת האירוע. בתשובתו המתחמקת, הוסיף המשיב 1 וסיפר כי המשיב 2 חתך את אחד המנוחים, כלשונו: "דוקר בטוח לא, חותך אולי ניסה אבל אני לא ראיתי הייתי עסוק" (עמוד 7 שורות 193-200 להודעה, שם). כעולה מחוות דעת המומחה בתחום הפתולוגיה, ד"ר קונסטנטין זייצב, מיום 2.4.2009, מותו של המנוח דוד אבועזיז ז"ל נגרם כתוצאה מנזק חמור ללב ולריאה בעקבות פצעי דקירה בבית החזה משמאל ומימין ואיבוד דם, אשר נגרמו באמצעות חפץ מושחז כגון להב של סכין באורך של לפחות כ-10 ס"מ. המומחה הוסיף וקבע בחוות דעתו, כי בגופו של המנוח נמצאו פצעי דקירה נוספים בצוואר ובזרוע הימנית, פצעי חתך ושריטה בפנים, בצוואר, בבטן ובזרוע השמאלית, ופצע קרע בקרקפת (מוצג קנט למוצגי המבקשת). כעולה מחוות דעת המומחה בתחום הפתולוגיה, פרופ' יהודה היס, מיום 29.3.2009, מותו של המנוח יהושע אבועזיז ז"ל נגרם כתוצאה מהלם תת נפחי (איבוד דם) בעקבות 3 פצעי דקירה בגב עם חדירה לריאה הימנית ולריאה השמאלית, מלהב שאורכה לפחות 10 ס"מ. כמו כן, נמצאו 5 פצעי דקירה בגב שגרמו לדימומים (מוצג קס למוצגי המבקשת). העולה מחומר הראיות לכאורה דלעיל - הודעות המשיבים 1 ו-2 במשטרה וחוות דעת המומחים הרפואיים בתחום הפתולוגיה - המשיב 2 הודה בחקירותיו במשטרה כי לקח חלק באירוע הדקירה בהגיעו לזירה בריצה עם המשיב 1. המשיב 2 דקר באמצעות סכין, שהיתה ברשותו ושקיבלהּ מהמשיב 1, את אחד המנוחים בפניו, כשהוא מגיח מאחוריו, מבלי שהמנוח תקף אותו ובהדגישו מצב אפיסת הכוחות של המנוחים. המשיב 2 הוסיף ותיאר את מעשי הדקירה הרבים של המשיב 1 במנוחים ואת השלב בו נמלטו מהזירה. בהקשר זה אציין, כי גרסת המשיב 2 לפיה הגיע ביחד עם המשיב 1 לאירוע הדקירה כאשר המנוחים כבר סובלים מדקירות ובמצב של אפיסת כוחות, אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות הנוסף הקיים בתיק, לרבות הודעות המשיב 1, לפיהן אירוע הדקירה של המנוחים היה בנוכחות שלושת המשיבים כבר מתחילתו. המשיב 1 הודה כאמור במעשים המיוחסים לו, בציינו כי המשיב 2 נכח באירוע הדקירה מתחילתו, כשבידו סכין שמסר לו המשיב 1 מיד בתחילה, כמפורט לעיל. המנוחים נפטרו כתוצאה מפצעי דקירה מלהב שאורכה לפחות 10 ס"מ, האחד בבית החזה משמאל ומימין, והשני בגב עם חדירה לשתי הריאות. יתרה מזאת, עיון בהודעות שנגבו מעדי ראיה לאירוע הדקירה העלה ממצאים, לכאורה, ביחס למעורבות שלושת המשיבים באירוע הדקירה, כדלקמן: העדה אפרת אורנבוך, העובדת כרופאה מתמחה בבית החולים הדסה עין כרם, אשר ישבה ברכב עם יעל ובעלה ירון, עדי ראיה נוספים לאירוע (להלן), מסרה בהודעתה למשטרה מיום 21.3.2009, כי הבחינה בחמישה צעירים יוצאים לכיוון הכביש "כאשר היתה מריבה ביניהם". העדה הבחינה כי החמישה נכנסים לכביש וכי התוקפים אוחזים בידיהם לבנים בידיים. העדה תיארה בהודעתה, כי "ראיתי בוודאות שניים מחזיקים את הבחור עם החולצה הכתומה ואחד מרביץ לו." וחזרה על כך בהמשך הודעתה "את הבחור עם החולצה הכתומה אני זוכרת ששניים החזיקו ואחד תקף אותו." (מוצג 28 למוצגי המבקשת). בהודעה השניה שמסרה במשטרה מיום 27.3.2009, חזרה העדה על תיאור אירוע הקטטה, בו השתתפו חמישה אנשים. העדה חזרה על התיאור, לפיו שניים אחזו במותקף והשלישי מכה אותו בתנועות שיכולות בדיעבד להתאים לדקירה באמצעות סכין, ובמקביל המותקף השני נפל לכביש והתמוטט (מוצג 43 למוצגי התביעה). בהודעתה השלישית מיום 31.3.2009, הוסיפה העדה וציינה, כי השניים שאחזו במותקף "החזיקו אותו בידיים משני הצדדים" והשלישי תקף אותו (מוצג 48 למוצגי התביעה). עדת הראיה גלית אמסלם, אשר עמדה בתחנת אוטובוס בצומת פת מול זירת האירוע, מסרה בהודעתה במשטרה מיום 19.3.2009, כי הבחינה בחמישה גברים יורדים מגבעה סמוכה לכיוון הכביש, כאשר שלושה מהם במרדף רגלי אחר השניים הנוספים, כשהם אוספים אבנים. לטענתה, לאחר ששני הבחורים הגיעו לשפת המדרכה בצומת פת, הבחינה העדה בתנועת דקירה של אחד התוקפים בפלג גופו העליון של אחד המותקפים, כשהתוקף מצמיד את המותקף לשמשת רכב שעצר (מוצג 23 למוצגי המבקשת). עדת הראיה נוהא אבן יונס, סטודנטית לסיעוד בבית החולים הדסה עין כרם, טענה בהודעתה מיום 19.3.2009 כי צעדה מכיוון צומת פת לתחנת האוטובוס, אז שמעה צעקות והבחינה בחמישה גברים רצים אחר אחד אחר השני, כלשונה: "היה ערבוביה". לטענתה, כאשר הגיעו למדרכה הסמוכה לכביש, הבחינה כי שניים מהחמישה נעמדו בצד ואחד תקף שניים אחרים שהיו ביחד. העדה הבחינה כי התוקף אוחז בידו בסכין שאורך הלהב שלה כ-10 ס"מ וכי הוא דוקר את שני המותקפים בפלג גופם העליון. העדה הבחינה כי הדוקר אמר לשני חבריו לאחר מכן: "תברחו מפה שלא יתפסו אותנו" (מוצג 25 למוצגי התביעה). בהודעתה השניה במשטרה מיום 23.3.2009, חזרה העדה על רשמיה, לפיהם היו מעורבים באירוע חמישה אנשים, בהוסיפה כי לאחר שהם הגיעו בריצה, שלושה ירדו לכביש ושניים נשארו על המדרכה (מוצג 38 למוצגי התביעה). עדת הראיה יעל גולומב איתן, אשר ישבה ברכב עם אפרת ובעלה ירון, סיפרה בהודעתה מיום 21.3.2009, כי היתה בדרכה חזרה ממקום עבודתה כרופאה מתמחה בבית החולים הדסה עין כרם לביתהּ. בהגיע הרכב לצומת פת הרמזור היה אדום, אז הבחינה, למיטב זכרונה, בארבעה אנשים שמגיעים מאזור הכורכר "כאילו עומדים להתחיל בקטטה". תוך כדי דיווח טלפוני למשטרה, הבחינה העדה, כי שניים מהם ברחו לכיוון הכביש כשבידיהם לבנים, בהוסיפה "הם אפילו לא ניסו לזרוק את האבן או להרביץ או לתת איתם מכות הם ממש לא התגוננו. היה נראה שאו שהם פצועים או מסוממים. זאת היתה התנהגות כזאת של צאן לטבח." העדה הוסיפה וסיפרה, כי האחרים נראו כתוקפים את השניים, בהבחינה בתנועות דקירה לעבר אחד המותקפים (מוצג 26 למוצגי התביעה). בהודעה השניה במשטרה מיום 30.3.2009 תיארה העדה ארבעה אנשים המעורבים באירוע הקטטה. העדה לא זכרה כמה אנשים עמדו ליד המותקף שנפל ראשון בשלב בו נדקר, וציינה כי שני המותקפים לא הגנו על עצמם ולא ניסו להתנגד (מוצג 49 למוצגי התביעה). עד הראיה ירון רפאל גולומב, בעלה של יעל, אשר היה עימה ועם אפרת ברכב, מסר בהודעתו במשטרה, כי הבחין בתגרה ברחבת הכורכר מימין לרכב בשטח כורכר. לדבריו: "שניים היו נרדפים, היו לפחות שני תוקפים". לאחר שהגיעו לכביש התוקפים השליכו לעבר המותקפים אבנים ואז הבחין בתנועות שנראו תחילה כאגרופים והתבררו במהרה כדקירות סכין. אחד המותקפים ספג אבן ושניהם נדקרו (מוצג 30 למוצגי המבקשת). בהודעתו השניה במשטרה מיום 26.3.2009 חזר העד על תיאורו, לפיו "ראיתי קבוצה של אנשים כמה מטרים אחד מהשני בשטח כורכר לא בכביש", בהוסיפו כי אינו יכול לומר במדויק כמה אנשים ראה. העד הבחין כי חלקם מחזיקים "גושי אספלט" וכי שני המותקפים החלו לברוח לכיוון הכביש. העד תיאר כי בשלב זה התוקפים השליכו לעבר המותקפים את גושי האספלט וכי אחד או שניים מהתוקפים דקרו את המותקפים (מוצג 41 למוצגי התביעה). עדת הראיה ענת לוי קרמני, המתגוררת בדירה בקומת קרקע המשקיפה על גבעת הכורכר בצומת פת, סיפרה בהודעתה במשטרה מיום 27.3.2009, כי שמעה ויכוח בין אנשים וכשהסתכלה החוצה הבחינה בכחמישה צעירים "אולי יותר", אשר החלו לרוץ לכיוון רחבת הכורכר והגיעו לכביש, כשהם "הולכים מכות ומתגודדים ביניהם" (מוצג 42 למוצגי התביעה). בנוסף להודעות עדי ראיה לאירוע הדקירה נשוא כתב האישום, ישנה הודעת העדה מרגלית בוכריס במשטרה מיום 21.3.2009, אשר מכירה את המשיב 2 כ-10 שנים מתקופת ההתמכרות שלה לסמים והמיודדת עימו מאד בשנה האחרונה. העדה סיפרה כי ביום האירוע בסביבות השעה 21:30 הגיע המשיב 2 לביתה, כשהוא נסער מאד ומבולבל. העדה הבחינה בדם על הידיים של המשיב 2 והלה סיפר לה שהוא והמשיבים 1 ו-3 היו בתגרה עם המנוחים "וישר הוא התחיל לספר שהוא לא הפסיק עם סכין טפטים לקרוע להם את הפנים". העדה התרשמה כי מדובר היה בתגרה מאד קטנה, לאור הפציעה הקלה שהיתה בכף ידו השמאלית של המשיב 2. בדירה נכחו עוד שניים ממכריה וארבעתם ישבו לשתות קפה, כאשר המשיב 2 "צחק והמשיך לספר כמה הוא קרע את הפנים של האחים בועזיז [המנוחים]. עודד אמר ליעקב [המשיב 2] אבל אתה לא כזה, יעקב אמר אתה לא מכיר אותי שאני משתגע מה קורה לי". העדה הוסיפה וסיפרה, כי "בחדר, לי הוא [המשיב2] אמר שויקטור וסימו דיין [המשיבים 1 ו-3] דקרו את האחים שוקי ודוד בועזיז [המנוחים] בגלל חוב כספי, והוא קרע להם את הפנים עם סכין טפטים שהיה לו ביד, הוא גם ניסה להמחיש לי עם הידיים מה הוא עשה להם... יעקב [המשיב 2] התרברב שהוא חתך את האחים בועזיז." (מוצג 29 למוצגי התביעה). יתרה מזאת, כעולה מהודעתה הראשונה של א' מיום 20.3.2009 בשעה 00:29, חברתו לשעבר של המשיב 3, אליה הגיעו המשיבים 1 ו-3 לאחר אירוע הדקירה, המשיבים 1 ו-3 סיפרו לה שהמשיב 2 היה איתם "בזמן הריב" ובהמשך: "סיפרו שיעקב חפותה עזר [המשיב 2] עזר להם במכות בזמן שרבו עם דוד ושוקי בועזיז [המנוחים]" (מוצג 2 למוצגי המבקשת). בהודעה השניה של א' מיום 20.3.2009 בשעה 02:44, אף היא תחת אזהרה, סיפרה א', כי לאחר שאחד המנוחים הפיל את המשיב 3, המשיבים 1 ו-2 התנפלו על המנוח ודקרו אותו, "הם אמרו שכולם היו מעורבים בקטטה כולל יעקב חפותה [המשיב 2]" (מוצג 3 למוצגי המבקשת). בחקירתה השלישית מיום 25.3.2009 בשעה 16:55, אף היא תחת אזהרה, חזרה א' על האמור בהודעתה הקודמת, בציינה, כי "ויקטור [המשיב 1] אמר דקרנו את שוקי אבו עזיז, וסימו [המשיב 3] אמר שהוא הרביץ לשוקי עם השרשרת. הם אמרו שיעקב [המשיב 2] קישקש לו את הפנים." (מוצג 20 למוצגי המבקשת). העולה מחומר הראיות לכאורה הנוסף דלעיל - הודעות עדי ראיה לאירוע הדקירה, הודעת ידידה של המשיב 2 אליה הוא הגיע מיד לאחר האירוע והודעות א', תחת אזהרה, אליה הגיעו המשיבים 1 ו-3 לאחר האירוע - מחזק מסקנתי דלעיל, לפיה המשיב 2 נטל חלק פעיל באירוע הדקירה ותקף את המנוחים, בין היתר, ברדפו אחר המנוחים מגבעת הכורכר לעבר צומת פת, בדקירת המנוח דוד אבועזיז ז"ל מספר פעמים בפניו, באחיזת אחד המנוחים כאשר המשיב 1 דקרו ובהימלטו ביחד עם המשיבים 1 ו-3 מזירת האירוע. בהקשר דנא, אין להתעלם מסתירות לכאורה בעדויות עדי הראיה, הנעוצות בטבע האנושי, באשר למספר המשתתפים באירוע הדקירה וחלקו של כל אחד מהמשיבים. סתירות אלה אין בכוחן לפגום בסיכויי ההרשעה של המשיב (ראו, רע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007)). הוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין מורנו, כי "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר." הלכה פסוקה היא, כי אדם עשוי להיחשב מבצע בצוותא אף אם מעשיו אינם מקיימים את כל היסודות העובד תיים של העבירה, ככל שהוא נמנה על "המעגל הפנימי" של מבצעי העבירה, במובחן מ"המעגל החיצוני" הכולל את המסייעים באופן עקיף למבצעים העיקריים לקיים את משימתם הפלילית. לאמור, אין נפקא מינה אם כל אחד מהמבצעים העיקריים עשה מעשה אשר כשלעצמו אינו ממצה את יסודותיה העובד תיים של העבירה (ראו, רע"פ 2895/07, לעיל; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 50 (1998); ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 402-403 (1997); י' קדמי על הדין בפלילים, חוק העונשין חלק ראשון (תשס"ה-2004), 361). כך נקבע גם ביחס להצטרפות ספונטאנית לחבורה ללא תכנון מוקדם, העושה את העבריינים מבצעים בצוותא (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, 590 (2002); ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5) 747, 756 (1999)). בע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, 518-520 (2001) הוסיף בית המשפט וקבע, כי: "העבריין המחזיק בקורבן כדי למנוע התנגדות מצדו שעה ששותפו לביצוע עושה בו מעשה אלימות או מעשה מיני, נוטל ללא ספק חלק ממשי באירוע העברייני עצמו, ואין לראות בו אך 'מסייע' השייך ל'המעגל החיצוני' של מבצעי העבירה." כך גם ביחס לחלקו של מי ששמר בעת ביצוע העבירה כדי שאחר לא יתקרב ויפריע לביצועה, משבית המשפט ראה בו חלק אינטגראלי של ה"חבורה" שביצעה את מעשה השוד והאינוס שלשמם הגיעו השותפים לזירת העבירה (ע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185, 189 (1998)). עמדה על כך כב' השופטת ד' ברלינר בע"פ 8407/05 אביכזר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007) (להלן - אביכזר), שם הלין המערער, אשר נמנה על חבורת תוקפים, על הרשעתו מקום בו לא ניתן היה להצביע על הדוקר בפועל ולא ניתן היה לייחס לפלוני את הדקירה, בקובעה לאמור: "אלא, שהרציונלה העומדת מאחורי הגדרתו של המושג מבצעים בצוותא, היא שונה. לא האפשרות שפלוני הוא הדוקר (כּמָשל) אלא העובדה שבמעשיו איפשר את הפעילות העבריינית שמדובר בה. הדגש הוא על השתלבותו של פלוני במעגל העברייני שיכול ויהיה מורכב מחוליות רבות שונות בגודלן ובחשיבותן ובלבד שכולן יחד יוצרות את המעגל. משום כך, כאשר מדובר באלימות שבה נוטלים חלק מספר אנשים, כמו במקרה שבפנינו, אין כל משמעות לעניין ביצוע העבירה לכך שבידי פלוני כלי נשק מסוג מסוים, בידי פלמוֹני, נשק מסוג אחר ואילו אלמוני נעזר בידיו החשופות בלבד. אין גם כל רבותא בכך שפלוני נפנה 'לטפל' רק באחד מבני קבוצת הנפגעים ולא תרם תרומה פיזית לפגיעה ביתר הנפגעים (לרבות הפגיעה הקטלנית)." (ראו גם, ע"פ 2894/02 שטיינר נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2002), שם ראה בית המשפט את השותפים לחבירה ספונטאנית כמבצעים בצוותא). ובענייננו, בבחינת קל וחומר, שעה שהמשיב 2 הודה כי נטל חלק פעיל באירוע תקיפת המנוחים, בהשתמשו בסכין לדקירת אחד המנוחים. בנוסף, כעולה מחומר הראיות, לכאורה, המשיב 2 רדף ביחד עם המשיבים האחרים אחר המנוחים מגבעת הכורכר לעבר צומת פת ואחז באחד המנוחים כאשר המשיב 1 דקרו. לפיכך, יש לראות את המשיב 2, לכאורה, כמי שהתקיימו לגביו יסודותיה העובד תיים של עבירת ההריגה, שכן הדקירות בהן הודה המשיב 1 גרמו למותם של המנוחים. אשר להתקיימות היסוד הנפשי בעבירת ההריגה, יש לראות המשיב 2 כמי שהיה מודע, לכאורה, לפעילותו בצוותא עם המשיבים האחרים ולאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית - מות המנוחים. חומר הראיות לכאורה, כפי שעמדתי עליו בהרחבה לעיל, מקים חזקה עובדתית ראייתית, לכאורה, לפיה המשיב 2 - שהחזיק בידו סכין, דקר באמצעותו את אחד המנוחים בפניו והיה שותף ונוכח באירוע בו המשיב 1 דקר את שני המנוחים מספר רב של דקירות עם סכין נוספת שבידו, וכשברקע ידיעת המשיב 2 כי המשיבים 1 ו-3 מסוכסכים עם המנוחים, אף הם בעלי עבר פלילי מכביד - היה מודע לכך שבמעשיו ובמעשי המשיב 1 מצוי פוטנציאל לחבלות חמורות העלולות, מעצם טיבן, לסכן את חיי המנוחים ולגרום למותם, כפי שאכן אירע בפועל (ראו גם, פס"ד אביכזר; ע"פ 9112/07 חייפץ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר, פ"ד נט(2) 408, 423-425 (2004); ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 93 (2000)). על יסוד כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי המבקשת להוכיח קיומן של ראיות לכאורה לביצוע שתי עבירות ההריגה המיוחסות למשיב 2 בכתב האישום. המשיב 3 עיון בהודעותיו של המשיב 3 בחקירתו במשטרה העלה, כי בתחילה הכחיש המשיב כל קשר לאירוע הדקירה ולאחר מכן שמר בחקירותיו על זכות השתיקה וסירב למסור גרסתו לאירוע מחשש שיפליל עצמו. רק בהודעתו הרביעית קשר עצמו המשיב 3, לראשונה, לאירוע הדקירה, בציינו כי בתחילה ספג מכות מהמנוחים ולאחר שמהמשיב 1 החל לדקור אותם, הוא עמד מרחק מטרים ספורים מהמשיב 2, בירידה של גבעת הכורכר, והשליך לעבר אחד המנוחים אבן. אפרט: בהודעה הראשונה שנגבתה מהמשיב 3 ביום 20.3.2009 בשעה 04:21 (כ-8 שעות לאחר אירוע הדקירה), הצהיר המשיב 3 כי הוא מצוי תחת השפעת סמים ולכן סירב להיחקר. המשיב 3 הוסיף ואמר, כי ראה את המנוחים "מזמן במאסר" והכחיש כי היה לו סכסוך כלשהו עימם (מוצג 8 למוצגי המבקשת). בהודעה השניה מיום 20.3.2009 בשעה 14:04, לאחר שנערך עימות בינו לבין א', שמר המשיב 3 על זכות השתיקה (מוצג 10 למוצגי המבקשת). גם בהודעתו השלישית מיום 22.3.2009 בשעה 12:22, שמר המשיב 3 על זכות השתיקה, בהוסיפו "אני מפחד לדבר לא להפליל את עצמי סתם" (מוצג 12 למוצגי המבקשת). בהודעתו הרביעית מיום 23.3.2009 בשעה 21:39, קשר עצמו המשיב 3, לראשונה, לאירוע הדקירה. לטענתו, הגיע בשעות הבוקר המוקדמות של יום האירוע לביתו של המשיב 2, שם נטלו יחדיו אדולן, והמשיב 2 החל לפנות את הדירה בה התגורר בשכירות. בשעה 10:30 המשיב 1 התעורר ושניהם הסתובבו בשכונה עד השעה 16:00, אז פגשו את המשיב 2. דרכיהם של שלושת המשיבים נפרדו. בסביבות השעה 19:30 חברו השלושה ופנו לעבר ביתו של החבר י' לאסוף ממנו תיק עם בגדים ונעליים. בעוד הם יושבים במדרגות בניין ביתו של י', הגיעו שני המנוחים והמשיב 3 ביקש לשוחח עימם בנוגע לחוב הכספי בסך 400 ₪. המשיב 3 החל לשוחח עם המנוח שוקי אבועזיז ז"ל ואז הופיע המנוח דוד אבועזיז ז"ל והחל לאיים על המשיב 3, כשהם מכים את המשיב 3 בראשו ובפניו. לטענת המשיב 3 "את כל המהלך הזה רואים אחי ויקטור וחפותה [המשיבים 1 ו-2, בהתאמה]". לאחר שהמשיב 3 הצליח לחלץ עצמו, לשיטתו, הוא החל לברוח ואז גם המנוחים החלו לברוח לכיוון הכביש, כלשונו "פתחו במנוסה לכיוון הכביש". המשיבים 1 ו-2 החלו דולקים אחר המנוחים, והמשיב 3 אחריהם. המשיב הוסיף וסיפר בחקירתו, כי הבחין במשיב 1 זורק אבן על אחד המנוחים "ואני זרקתי אבן לכיוון דוד אבו עזיז [המנוח]". לשאלת החוקר, מה אמר להם המשיב 1 לאחר הדקירות, השיב המשיב 3 "אני אמרתי לו בוא נלך" (מוצג 19 למוצגי המבקשת). המשיב 3 הוסיף ותיאר בחקירתו הרביעית, כי המשיב 1 "כנראה דקר אותו [את המנוח שוקי אבועזיז ז"ל] תוך כדי שאני מקבל בעיטות כדי להגן עליי". ובהמשך "ניסיתי להוציא את השרשרת מהפאוץ' שלי לא הצלחתי". המשיב 3 הוסיף ותיאר, כי כאשר המנוחים הגיעו לכביש בצומת פת, הוא עמד "מטרים ספורים מיעקב [המשיב 2]". קרי, המשיב 3 נכח בזירת האירוע כולה, כעולה מהודעת המשיב 2, לפיה הודה כי דקר את אחד המנוחים בפניו בצומת פת. המשיב 3 חזר וטען בחקירתו, כי לא היתה ברשותו סכין, וכי לא ראה את המשיבים 1 ו-2 דוקרים את המנוחים (מוצג 19 למוצגי המבקשת). בהודעתו החמישית מיום 26.3.2009 בשעה 10:02, לבקשת החוקר, רשם המשיב 3 את קרות האירוע על דף נייר. עיון בדף זה העלה, שהמשיב 3 הודה כי כאשר המנוחים הגיעו לכביש בצומת פת, המשיב 3 זרק אבן על המנוח דוד אבועזיז ז"ל "בגלל שהו[א] חתך אותי ובעט לי בראש, אז זרקתי אבן לקיוון [לכיוון] של דוד ולא פגעתי בו וראיתי את שוקי נופל ואמרתי לאחי בוא נלך וגם ליעקב." (מסמך בכתב יד המשיב 3 ובחתימתו, נספח למוצג 21 למוצגי המבקשת). בהודעה זו חזר המשיב 3 על גרסתו, לפיה לא הבחין כי המשיבים 1 ו-2 עושים שימוש בסכין. א', חברתו לשעבר של המשיב 3, סיפרה בחקירתה הראשונה מיום 20.3.2009 בשעה 00:29, תחת אזהרה, כי המשיבים 1 ו-3 חזרו לביתה בסביבות השעה 20:00, כשידיו של המשיב 1 מגואלות בדם ובפניו של המשיב 3 שריטה, לדבריה: "אמרו [המשיבים 1 ו-3] שהם רבו מכות עם שוקי ודוד אבו עזיז [המנוחים], הם אמרו שהם נתנו לשוקי דקירה קטנה במותן והרביצו לו עם שרשרת. סימו וויקטור [המשיבים 1 ו-3] סיפרו שהם שרטו את שוקי אבו עזיז בפנים ובצוואר, הם לא דיברו על דוד בכלל, הם רק סיפרו שהם רבו עם שוקי ודוד." בהמשך "לא ראיתי כלום בידיים של סימו [המשיב 3], אבל הוא סיפר שהוא הרביץ לשוקי בועזיז עם שרשרת חוליות שהוא נוהג להסתובב איתה". המשיב 1 החליף בגדים ונעליים ולאחר 10 דקות מהרגע שנכנסו הם הלכו, בהוסיפה: "הם אמרו לי שאם אני אספר משהו או הבת שלי אני והבת שלי נפגע" (מוצג 2 למוצגי המבקשת). בחקירתה השניה מיום 20.3.2009 בשעה 02:44, אף היא תחת אזהרה, טענה א' כי המשיבים 1 ו-3 סיפרו לה שאירוע הדקירה החל ליד הבית של י' ונמשך לכיוון צומת פת. המשיבים 1 ו-2 הגיעו בריצה לביתם של א' ובתה ר' ו"סיפרו שהם רבו עם דוד ושוקי בועזיז [המנוחים], שניהם ביחד סיפרו לי שהם נתנו לשוקי דקירה במותן, כל אחד זרק מילה. סימו [המשיב 3] אמר שהוא נתן מכות בפנים עם שרשרת. הם אמרו שהם שרטו אותו בצוואר. ...הם אמרו דקרנו, הם לא אמרו מי דקר". א' הוסיפה ותיארה נסיבות דומות בהן נפגשו המשיבים והמנוחים בסמוך לפני אירוע הדקירה, ולאחר שהמנוח הפיל את המשיב 3, המשיבים 1 ו-2 התנפלו על המנוח ודקרו אותו, "הם אמרו שכולם היו מעורבים בקטטה כולל יעקב חפותה [המשיב 2]". לשאלת החוקר האם המשיבים 1 ו-3 סיפרו מי ביצע את אקט הדקירה, השיבה א' "הם דיברו ברבים דקרנו". א' אישרה כי המשיב 1 חזר לביתה עם סכין, שהונחה על המזנון. לטענתה, המשיב 1 ביקש ממנה לזרוק את הנעליים כדי "לטשטש עקבות" (מוצג 3 למוצגי המבקשת). בחקירתה השלישית מיום 25.3.2009 בשעה 16:55, אף היא תחת אזהרה, חזרה א' על האמור בהודעתה הקודמת, בציינה, כי "ויקטור [המשיב 1] אמר דקרנו את שוקי אבו עזיז, וסימו [המשיב 3] אמר שהוא הרביץ לשוקי עם השרשרת. הם אמרו שיעקב [המשיב 2] קישקש לו את הפנים." (מוצג 20 למוצגי המבקשת). בחקירתה הרביעית של א' מיום 30.3.2009 בשעה 16:13, הפעם כעדה, סיפרה א' כי המשיב 3 אמר לה "אני הרבצתי עם השרשרת ויעקב [המשיב 2] קשקש לו את הפנים והתכוון שחתך לו את הפנים" א' חזרה על כך כי נתבקשה על-ידי המשיב 1 לזרוק את הנעליים שהגיע עמם, עליהם הבחינה בכתם דם (מוצג 50 למוצגי המבקשת). ר' בתה הקטינה של א', לביתה הגיעו כאמור המשיבים 1 ו-3 לאחר אירוע הדקירה, סיפרה בחקירתה במשטרה, תחילה תחת אזהרה, כי המשיבים אכן הגיעו לביתם בסביבות השעה 20:15. למשיב 1 היו כתמי דם על הנעליים והוא החליף בגדים ונעליים, והמשיב 3 שטף את פניו, שכן היה לו דם בלחי. כמו כן, השאירו המשיבים סכין קטנה עם ידית שחורה על מזנון בסלון, אשר ר' לקחה והסתירה בחזיה שלה (הודעה מיום 19.3.2009 בשעה 23:28, מוצג 1 למוצגי המבקשת). בחקירתה השניה מיום 20.3.2009 בשעה 03:05, אף היא תחת אזהרה, טענה ר', כי המשיבים 1 ו-2 הגיעו לביתם לאחר האירוע ו"סימו [המשיב 3] אמר שהם הלכו מכות והיה דקירות וכנראה בנאדם מת, והוא [המשיב 3] אמר לאמא 'תגידי שהיינו פה שעה ויצאנו לפני חצי שעה, תכבסי את הבגדים שלא יהיה את הדנ"א ואנחנו הולכים." ר' טענה כי לא סיפרה זאת בחקירתה הקודמת, הואיל ולא רצתה לסבך את אמה. לדידה, בניגוד להודעתה הקודמת, היא לא היתה עם אוזניות ושמעה את דברי המשיבים 1 ו-3, אשר סיפרו, בין היתר, כי "קפצו" על המנוחים, לאחר שהאחרונים תקפו את המשיב 3. ר' הוסיפה ומסרה שהמשיב 3 אמר, כי "הבאתי להם עם שרשרת... נראה לי הבנאדם גמר וזהו", ובהמשך "הם [המשיבים 1 ו-3] אמרו 'דקרנו והבנאדם גמר'" (מוצג 4 למוצגי המבקשת). העולה מחומר הראיות לכאורה דלעיל - הודעות המשיב 3 והודעות א' ובתה ר' - המשיב 3 נכח בזירת אירוע הדקירה, שהחלה סמוך לביתו של י', המשיכה לכיוון גבעת הכורכר והסתיימה בצומת פת. המשיב 3 סיפר בחקירתו, כי נטל חלק פעיל באירוע, עת רדף אחר המנוחים, הכה אותם, ולשיטתו השליך לכיוון אחד מהם אבן. המשיב 3 הוסיף וסיפר, כי ניסה להוציא שרשרת מהפאוץ' שלו, להכות באמצעותה את המנוחים, אך לא הצליח, גרסה שאינה עולה בקנה אחד עם הודעות א' ו-ר', שנחקרו תחת אזהרה, לפיהן המשיב 3 הכה את המנוחים עם השרשרת. יתרה מזאת, עיון בתמליל עימות מבוקר בין שלושת המשיבים מיום 30.3.2009, שנערך בניידת סיור בעת העברתם לבית המעצר בירושלים, העלה כי המשיבים ניסו לתאם ביניהם גרסאות, לפיהן המשיב 3, אחיו הצעיר של המשיב 1, איבד את ההכרה לאחר המכות שקיבל מהמנוח, ולא היה מעורב כלל באירוע הדקירה. בתחילת העימות המבוקר, לפני שהמשיב 2 הצטרף לניידת הסיור, המשיב 1 אמר למשיב 3 "תן לי, אני אשנה את התיק" (עמוד 4 למוצג רכ למוצגי המבקשת), ובהמשך, לאחר שהמשיב 2 הצטרף לניידת הסיור "אני אגיד לך את זה פעם אחת. אני מנהל את התיק מרגע זה. אתה דום שתיקה." (עמוד 10, שם); "תן לי לנהל את התיק. כל התיק עלי." (עמוד 11, שם; ראו גם, עמוד 13). המשיב 1 הוסיף ופירט: "אני דקרתי אותם. אני לקחתי את התיק עלי. טוב בקיצור, אני דקרתי אותם. רק אני." (עמוד 8, שם). בהתייחסו לשרשרת, אשר א' ו-ר' העידו כי המשיב 3 סיפר כי הכה באמצעותה את המנוחים, אמר המשיב 1, כי בחקירתו אמר שהמשיב 3 "לא הצליח להוציא את השרשרת, הוא היה מעולף." (עמוד 6, שם). ובהמשך דבריו: "שמע, אני נותן לך קו הגנה. אני לוקח הכל, יש להם, אני יכול לקבל גם שני מאסרי עולם...יש עד אחד שאומר שראה אותך בכביש מרביץ עם השרשרת. ... הנתיחה הפתולוגית תגיע, יראו שזה סכין אחד. לא שני סכינים. ... סכין אחת קראתי. זהו. סכין אחד." (עמוד 17, שם). בהמשך אמר המשיב 1 כי סיפר בחקירתו, שמהמשיב 3 היה "מעולף", ואילו המשיב 2 אמר כי בחקירתו סיפר, שמהמשיב 3 בכלל לא היה שם, בהטיחו לעבר המשיב 2 "אבל קשרת את עצמך לזירה אתה. ... אבל למה דיברת? למה אמרת לעצמך יא דפוק. למה לא שתקת? ... אבל למה אתה קושר את עצמך לתיק? ... למה קשרת את עצמך?" (עמוד 19, שם). בהמשך, הביע המשיב 1 שביעות רצון מכך, שהמשיב 3 מסר בחקירתו שפתאום לא ראה יותר את המשיב 2, באמרו: "אנחנו במצב טוב" (שם). בהתייחסו למשיב 2, אמר המשיב 1: "זה שאמרת חתכת, אני אמזער את זה. אני אלחם איתם. אני אומר - הוא היה שיכור, הוא לא חתך." (עמוד 14, שם). בנסיבות אלה, בהן - בנוסף לתשתית הראייתית הלכאורית עליה עמדתי לעיל ביחס למשיב 3 - המשיבים אף ביקשו לתאם ביניהם גרסאות, כמפורט לעיל, יש לראות בהתנהגות המשיבים התנהגות מפלילה, שכל תכליתה להרחיק את המשיב 3 ואת המשיב 2 באופן חלקי מביצוע עבירות ההריגה המיוחסות להם בכתב האישום. לפיכך, ובשים לב לאמור בפסקה 23 לעיל, יש לראות את המשיב 3, כמי שפעל לכאורה בצוותא ביחד עם המשיבים 1 ו-2 לביצוע עבירות ההריגה. קרי, משנכח המשיב 3 בזירת אירוע הדקירה מתחילתו ועד סופו, לשיטתו, משסיפר ל-א' ול-ר' כי נטל חלק פעיל באירוע, עת רדף אחר המנוחים, הכה אותם, לרבות באמצעות שרשרת שהוא מחזיק בפאוץ', ולשיטתו אף השליך לכיוון אחד המנוחים אבן, ומשביקש המשיב 1 להרחיקו במכוון מאירוע הדקירה, יש לראות את המשיב 3, כי מי שהתקיימו לגביו יסודותיה העובד תיים של עבירת ההריגה. אשר להתקיימות היסוד הנפשי בעבירת ההריגה ביחס למשיב 3 - כפי שעמדתי על כך בעניינו של המשיב 2 (פסקה 25 לעיל), יש לראות גם את המשיב 3 כמי שהיה מודע, לכאורה, לפעילותו בצוותא עם המשיבים 1 ו-2 ולאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית - מות המנוחים. חומר הראיות לכאורה, כמפורט בהרחבה לעיל, מקים חזקה עובדתית ראייתית, לכאורה, לפיה המשיב 3 - אשר היה שותף פעיל ונוכח באירוע בו המשיב 1 דקר את שני המנוחים עם סכין ובידעו הסכסוך הנטוש בינו והמשיב 1 לבין המנוחים - היה מודע לכך שבמעשיו ובמעשי המשיב 1 מצוי פוטנציאל לחבלות חמורות העלולות, מעצם טיבן, לסכן את חיי המנוחים ולגרום למותם, כפי שאכן אירע בפועל. זאת, בנוסף לעובדה לכאורה, כי החזיק עם המשיב 2 את המנוח דוד אבועזיז ז"ל כדי לאפשר למשיב 1 לדקור אותו. על יסוד כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי המבקשת להוכיח קיומן של ראיות לכאורה לביצוע שתי עבירות ההריגה המיוחסות למשיב 3 בכתב האישום. למעלה מן הצורך לעניין בקשה זו למעצר המשיב 3 עד תום ההליכים נגדו, אוסיף כי כעולה מחומר החקירה, המבקשת הניחה תשתית ראייתית לכאורה גם ביחס לביצוע שתי עבירות ההדחה בחקירה המיוחסות למשיב 3. כך כעולה מהודעות א' ו-ר', אשר לביתן הגיעו המשיבים 1 ו-3 לאחר אירוע דקירת המנוחים: א' סיפרה בחקירתה במשטרה, בין היתר, כי "הם [המשיבים 1 ו-3] אמרו לי שאם אני אספר משהו או הבת שלי אני והבת שלי נפגע" (מוצג 2 למוצגי המבקשת). ר' סיפרה בחקירתה במשטרה, בין היתר, כי המשיבים 1 ו-2 הגיעו לביתם לאחר האירוע ו"סימו [המשיב 3] אמר שהם הלכו מכות והיה דקירות וכנראה בנאדם מת, והוא [המשיב 3] אמר לאמא 'תגידי שהיינו פה שעה ויצאנו לפני חצי שעה, תכבסי את הבגדים שלא יהיה את הדנ"א ואנחנו הולכים." (מוצג 4 למוצגי המבקשת). כך גם כעולה מעימות שהתקיים בין המשיב 3 ל-א' בתחנת המשטרה מיום20.3.2009, במהלכו "קם החשוד סימו [המשיב 3] והתקרב לעברה כאשר הוא מצמיד את פניו לפניה ונוגע בחולצתה ואמר 'אם אני אשב בכלא ויפגעו בך לא תוכלי להגיד שזה אני'" (מוצג פט למוצגי המבקשת). עילת מעצר- המשיבים 2 ו-3 משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב 2 בביצוע שתי עבירות הריגה, ולהוכחת אשמת המשיב 3, בין היתר, בביצוע שתי עבירות הריגה, המיוחסות להם בכתב האישום, הרי שבקיומן קמה לה חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בהוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. חזקה זו, לכשעצמה, מהווה עילת מעצר. משלא עלה בידי המשיבים 2 ו-3 לסתור חזקה זו, מתקיימת נגדם עילה למעצרם עד תום ההליכים. עמד על כך כב' השופט י' דנציגר בבש"פ 2846/08 אדטו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008) בקובעו לאמור: "העוררים מואשמים במעשה הריגה, שהיא אחת העבירות החמורות ביותר בספר החוקים. המעשה המיוחס לעוררים מקים את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. כידוע, על מנת להפריך את חזקת המסוכנות הנובעת ממעורבות במעשה הריגה לצורך החלתה של חלופת מעצר, נדרשות נסיבות מיוחדות, שתצדקנה את שחרורו של נאשם בתנאים שיאיינו או יפיגו באופן ממשי את החשש לשלום הציבור הצפוי משחרורו." (ההדגשה אינה במקור). (ראו גם, בש"פ 982/07 מדינת ישראל נ' אביסדריס, טרם פורסם (2007); בש"פ 6203/03 חסון נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2003); בש"פ 5188/97 בנדל נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1997)). על המסוכנות הנשקפת מביצוע עבירות אלימות באמצעות סכין עמד כב' השופט מ' חשין בבש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1994), בקובעו כהאי לישנא: "כפי שאמרתי בדברי למעלה, מציג כתב האישום לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו 'תרבות הסכין', ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים. זה הכלל וזה יהיה אף דינו של העורר." (ראו גם, ע"פ 588/07 שמילה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); בש"פ 8534/07 איבגי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל; לא פורסם (2004)). ובענייננו, לא הונחה לפניי ראיה המעמידה בספק את מסוכנות המשיבים הנלמדת מביצוע עבירות ההריגה, לכאורה, וממילא לא התקיימו אותן נסיבות מיוחדות. כאמור, המשיבים 2 ו-3 בהצטרפם למשיב 1 נטלו חלק פעיל באירוע הדקירה של המנוחים, מתחילתו ועד סופו. המשיב 2, בין היתר, בהשתמשו בסכין לדקירת אחד המנוחים, והמשיב 3, בין היתר, בהשליכו אבן לעבר אחד המנוחים ובהכאת המנוחים בשרשרת, הכל כעולה מחומר הראיות לכאורה. המשיבים 2 ו-3 היו חלק מחבורה שתקפה את המנוחים תוך שימוש באלימות ובסכינים כאמור, בביצועם בצוותא ביחד עם המשיב 1, אשר הודה כי דקר את שני המנוחים וגרם למותם. בכך נתנו המשיבים 2 ו-3 ביטוי למסוכנותם, המקימה עילה למעצרם עד תום ההליכים נגדם. ויודגש, המדובר במעשים חמורים מאד, אשר לציבור נשקפת סכנה ממבצעם ואשר יש להילחם בהם, כפי שבתי המשפט חזרו ושנו בשורה ארוכה של החלטות בנסיבות הדומות לענייננו. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, אוסיף כי בהתייחס למשיב 3, משעלה בידי המבקשת להניח תשתית ראייתית לכאורה לביצוע שתי עבירות של הדחה בחקירה, הרי שקיים יסוד סביר לחשש ששחרורו ממעצר יביא לשיבוש הליכי משפט, לרבות השפעה על העדות א' ו-ר' (עדות תביעה מספר 50-51), אשר לביתן נמלטו המשיבים 1 ו-3 לאחר אירוע הדקירה, המהווה עילת מעצר בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. ראו גם, בש"פ 47/96 דורפמן נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1996), שם קבע כב' השופט חשין לאמור: "ואם מעשים שבעתיד ניתן לגוזרם ממעשים שבעבר, כי אז קמה ומתייצבת חזקה כי העורר ימשיך וישבש את הליכי בית-המשפט". חלופת מעצר- המשיבים 2 ו-3 הלכה פסוקה היא, כי חובה על בית המשפט, גם בעבירות חמורות, כבענייננו, לשקול האפשרות של חלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה. על תכלית חלופת המעצר עמד כב' השופט זמיר בבש"פ 3441/98 מדינת ישראל נ' לוי, לא פורסם (1998), בקובעו לאמור: "כפי שנקבע בחוק במפורש, חלופת מעצר נועדה להשיג את המטרה של מעצר עד תום ההליכים. לכן, כאשר מורה בית המשפט על שחרור למעצר בית בתנאי ערובה, עליו להשתכנע שמדובר בחלופה שתבטיח את השמירה על שלום הציבור ומניעת שיבוש הליכי משפט. כמו כן, בדרך כלל על בית המשפט להשתכנע שיקויים פיקוח נאות על הנאשם, במקום בו ישהה כחלופת מעצר, כך שאם הנאשם יפר את תנאי השחרור מן המעצר, תימסר מיד הודעה על כך למשטרה. לעניין זה מוטלת חובה על מי שבביתו הנאשם שוהה כחלופת מעצר, וצריך שניתן יהיה לסמוך עליו שיעמוד בחובה זאת." (ראו גם, בש"פ 8122/99 מדינת ישראל נ' מסיכה שמעון, לא פורסם (1999)). יתרה מזאת, על בית המשפט בהידרשו לבחינת חלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה, לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, יבחן בית המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו, לרבות באמצעות קבלת תסקיר שירות מבחן. דהיינו, המדובר בבחינה דו-שלבית, וכאשר נסיבות המקרה מלמדות כי לא ניתן יהא להשיג את תכלית המעצר בחלופת מעצר, הלכה פסוקה היא, כי אין צורך לבחון חלופות ספציפיות (ראו גם, בש"פ 9585/07 שיבלי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); בש"פ 10414/05 ניסנוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005); בש"פ 10210/05 אלעטאונה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005)). יפים בהקשר דנא דבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 3170/09 ממן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2009) בקובעו לאמור: "ואולם, אין משמעה של חובה זו [לשקול האפשרות של חלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה] כי ניתן להשיב על שאלת החלופה רק לאחר קבלת המלצות תסקיר המבחן. בית משפט זה קבע פעמים רבות, כי עוצמת מסוכנות גבוהה ומוכחת עשויה לייתר את הצורך בבחינת חלופות מעצר קונקרטיות על ידי שירות המבחן. ... רק באם יגיע בית המשפט למסקנה, כי ניתן להסיר את מסוכנותו של הנאשם על ידי חלופת מעצר כלשהי, יהיה טעם לבחון את מידת התאמתן של חלופות המעצר המוצעות." (ראו גם, בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2009); בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008); בש"פ 2931/06 גבאלי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); בש"פ 5543/06 אבו חוצא נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006)). ובענייננו, לאור הנסיבות המתוארות לעיל, מסוכנותם של המשיבים 2 ו-3 נלמדת מנסיבות ביצוע עבירות הריגת שני המנוחים המיוחסות להם, זאת בפועלם בצוותא כחבורה ותוך שימוש באלימות קשה ובסכינים. למסוכנות זו, העולה מן המעשה, מצטרפת גם מסוכנות העולה מן העושה, המשיבים. בעברו של המשיב 2 עבירת אינוס, עבירת פציעה, עבירת תקיפה, עבירת שוד, עבירות רכוש, עבירות פריצה לבנין והתפרצות למגורים, עבירות גניבה, עבירת החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה וכן עבירות סמים. בעברו של המשיב 3, המכביד אף הוא, עבירת שוד מזוין, עבירת חבלה חמורה, עבירת חבלה, עבירת התפרצות למגורים, עבירת איומים, עבירות סמים וכן עבירת הדחה בחקירה ועבירת שיבוש מהלכי משפט. לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיבים 2 ו-3 ולהבטיח את בטחון הציבור. לא למותר לציין, כי אף אחד מהמשיבים כלל לא הציע חלופת מעצר. בנסיבות אלה, אין מקום לקבלת תסקיר מבחן בעניינם של המשיבים לבחינת חלופת מעצר. סוף דבר לאור האמור לעיל, הנני נעתר לבקשה ומורה על מעצר המשיבים 1-3 עד תום ההליכים נגדם. מעצרמשפט פלילירצחהדחה בחקירהמעצר עד תום ההליכים