תאונת דרכים: משעצר את רכבו עקב פקק תנועה, הגיח לפתע רכב הנתבעים מאחור, ופגע ברכבו בחלקו האחורי (גרסת התובע). התובע צירף חוות דעת לכתב התביעה ולפיה, הנזק שנגרם לרכבו, אשר כתוצאה מהתאונה הוכרז כ "אובדן כללי", הינו בשיעור של 10,476 ₪. כן, צירף התובע חשבון שכ"ט שמאי בסך של 850 ₪. לטענת התובע, האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעים, ובשל כך, מבקש לחייבם בפיצוי בגין הנזקים בצירוף ריבית עונשית. מנגד, טענו הנתבעים כי משהחלו לבדוק את חבותם הנטענת לתאונה, התברר כי התובע אינו בעליו של הרכב, שרשום כמעוקל, כאשר את פניותיהם לתובע להמצאת אישור הסרת עיקול ו/או בעלותו על הרכב, לא עשה האחרון כן. הוסיפו הנתבעים וטענו כי, מכיוון שמדובר ברכב שהוכרז "אובדן כללי", הרי שלא ניתן לשלם לתובע שאיננו הבעלים של הרכב, ו/או לבעל הרכב הרשום את שווי הרכב, שכן הוא מעוקל. הנתבעים מבקשים להורות על דחיית התביעה. דיון ומסקנות ביום 03.07.13 התקיים דיון בפניי, ובדיון זה העיד התובע, כאשר עדותו וחקירתו התמקדו בעניין בעלותו של האחרון לרכב נשוא התובענה, וזאת לאור העובדה כי, בהתאם להודעת הצדדים בדיון מיום 16.01.13, אין מחלוקת לעניין אחריות הנתבעים לתאונה, ולגובה הנזק שנגרם בעקבותיה, כאשר גם אין חולק כי הרכב אינו רשום על שמו של התובע. על כן, השאלה שלפנינו הינה, האם קמה לתובע עילת תביעה, הגם שהבעלות ברכב אינה על שמו, וכתוצאה מכך קבלת פיצוי לנזק שנגרם לרכב בעקבות התאונה. בע"א 4764/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. רוזנברג שמש רבינוביץ בע"מ עמד בית המשפט המחוזי על משמעות רישום הרכב במשרד הרישוי כדלקמן: "מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין, ולפיכך, חלה על המכירה הוראת סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, לפיה, הבעלות ברכב עוברת במסירתו לקונה ואינה טעונה רישום כלשהו. (ההדגשה שלי - א.ד.ש). הכלל שהשתרש בפסיקה הוא כי רישום הרכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד, להבדיל מרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי. לפיכך, אין בכוחו של הרישום כדי ליצור זכויות בעלות ברכב, וכך, אין בהעדרו של הרישום, כדי לשלול זכויות אלה, שכן, כאמור, זכויות הבעלות ברכב נקבעות לפי דיני הקניין ולא לפי הרישום או העדרו (ראה: רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פד"י נ"א (4) 464 473, וכן ע"א 492/64 לוי נ' רייס, פד"י י"ט(1) 586, ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף, עמ' 570). מהאמור עולה כי אין לבחון במקרה שבפנינו את זכויותיה הקנייניות של המערערת ברכב על פי הרשום במשרד הרישוי - רישום הנעדר כאמור, כל ראיה קונסטיטוטיבית לזכויות הקניין ברכב - אלא יש לבחון את זכויותיה לפי בחינת הראיות כפי שבאו בפני בית משפט קמא.." בעדותו בפניי, העיד התובע כי קנה את הרכב, משכנו בשם האני אבו דהים, כמה שבועות לפני התאונה, ושילם תמורתו הסך של 20,000 ₪. עדותו זו של התובע לא נסתרה, והוא עמד בנטל הראיה המוטל עליו, לפיו הרכב הוא בבעלותו המלאה. הגם שהתובע לא צירף הסכם מכר בינו לבין אבו דהים הנ"ל, אך אין בכך כדי לגרוע מבעלותו על הרכב הנ"ל, ככל שנכרת בינו לבין המוכר, הסכם בעל פה למכירת הרכב (עמ' 2 ש' 27-28). כאשר מנגד, הגם שהנתבעת מודעת לזהותו של מוכר הרכב, לא דאגה לזמנו לעדות, על מנת לסתור את טענתו של התובע, בדבר רכישת הרכב. במצב דברים זה, הרי אין בהעדר רישום בעלות הרכב על שמו של התובע, כדי לשלול את זכויותיו של האחרון ברכב, לרבות הבעלות עליו, במיוחד וטענתו כי הרכב היה בחזקתו, ועשה בו שימוש, לרבות נהג בו ביום התאונה, לא נסתרו על ידי הנתבעים. ומכאן, ומשטענתו של התובע, לפיה רכש את הרכב מבעליו הקודמים, לא נסתרה, הרי התובע הינו הבעלים של הרכב נשוא התביעה, וקמה לו זכות תביעה בהתאם לבעלות זו. כעת נשאלת השאלה, האם רישום העיקול מונע העברת הפיצוי, שאין עליו מחלוקת, לתובע? בהעדר קבלת מידע ממשרד הרישוי, לרבות מי מטעמו, שלא הופיע לדיון בפניי, אליו הוזמן על ידי הנתבעים, בדבר העיקול הרובץ על הרכב, לא ניתן ללמוד בגין מה הוטל עיקול זה, סכומו ותוקפו של העיקול. משאין בהטלת העיקול, כדי למנוע העברת הבעלות על הרכב לחזקת התובע, אין בו אף כדי למנוע תשלום הפיצוי לתובע, ממבטחת הרכב, כאשר הוכח בפניי כי ביום התאונה, היה התובע בעלים של הרכב, ונהג בו עת אירעה התאונה. לאור האמור לעיל, וחרף העובדה כי אין הנתבעים חולקים על אחריותם לתאונה ולנזק הנטען, המסקנה המתבקשת הינה כי, על הנתבעים לשפות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה. האם לאור התוצאה אליה הגעתי, יש מקום להיענות לדרישת התובע ולחייב את הנתבעים בריבית מיוחדת (עונשית), לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח? התשובה לכך הינה שלילית. לא מצאתי כי הטעם שהעלו הנתבעים לסירובן לשלם את תגמולי הביטוח, מקורו בחוסר תום לב או שיש בו משום התנהגות בלתי סבירה. בכדי להראות כי המחלוקת הינה בתום לב, על המבטח להציג טעם ענייני ואמיתי, אשר יכול להיות מבוסס על טיעון עובדתי ויכול להיות מבוסס על טיעון משפטי (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מנשה ישר ואח', פ"ד מט(2) 749, 775-774). במקרה שלפנינו העלו הנתבעים טיעונים אשר עונים על דרישה זו. גם אם לא מצאתי לנכון לקבל את טיעוני הנתבעים במלואן, עדיין אינני סבורה כי הם נטענו בחוסר תום-לב. (השווה גם ע"א 11628/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ. משכך אני דוחה את טענת התובע, לפיה יש לחייב את הנתבעות בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א חוק חוזה הביטוח. באשר לרכיב שכ"ט השמאי, הרי משאין מחלוקת בין הצדדים לעניין גובה הנזק, אשר נבדק על ידי שמאי מטעם התובע, הרי על הנתבעים לשאת בתשלום שכר טרחתו של האחרון, אשר הכין חוות הדעת שצורפה לתביעה, ותוכנה לא נסתר. סוף דבר אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, הסך של 10,476 ₪, בצירוף שכ"ט שמאי בסך של 850 ₪, ובסך הכך 11,326 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (17/5/12) ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע אגרת בית השמפט על סך של 737 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 2,006 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. פגיעת רכברכבתאונת דרכיםתאונה מאחורנזק לרכב