הוראות סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה קובעת כי בנסיבות אותו סעיף קיימת חזקה ולפיה הנכסים שהיו לחברה הועברו אל בעלי השליטה בה ללא תמורה אלא אם הוכח אחרת והנטל לעניין זה הוא על הטוען אחרת. תביעה כספית בסך 1,208,234 ₪ בגין חוב ארנונה וחיובים עירוניים נוספים. התביעה הוגשה כנגד ארבעה: חברת צוציכיף בע"מ (להלן: "החברה") - מי שהפעילה עסק לפעילויות ילדים בנכס בדרך השלום 5 בתל אביב (להלן: "הנכס"); מירב עמר (להלן: "מירב") - מי שרשומה כמנהלת בחברה ומי שנרשמה כמחזיקה בנכס כאמור יחד עם החברה; ירון עמר (להלן:"ירון") בן זוגה של מירב, מי שהיה רשום כמחזיק בנכס יחד עמה ועם החברה בתקופות שונות; עופר ג'אן (להלן: "עופר") - מי שמחזיק ב-100% מהונה הרשום והמונפק של החברה. כבר בראשית הדברים יצוין שכנגד החברה ניתן פסק דין בהעדר הגנה; ירון ומירב נמצאים בהליכי פשיטת רגל ועניינם מתנהל במסגרת אותו הליך, והדיון בפסק דין זה מתייחס לתביעת התובעת את עופר. בתמצית שבתמצית, ועל מנת להכניס את הקורא להיכל המחלוקת, תתוארנה העובדות וגדר המחלוקת בין הצדדים: צוציכיף היא חברה שהחזיקה בנכס והיתה רשומה כמחזיקה בו. בחלק מהתקופה ולבקשת הנתבעים 1-3 חלק מהחוב הוסב על שם החברה בלבד; החברה לא שילמה את דמי הארנונה בגין הנכס (למעט תשלומים בודדים כפי שיפורט להלן בהמשך פסק הדין) מאז תחילת החזקתה בו מאז יוני 2005. החברה הודיעה לתובעת על הפסקת פעילותה ביום 31.8.09, ומאז אף חדלה מלהתקיים כחברה פעילה. מרכזו של הדיון הוא בשאלת אחריותו האישית של עופר לחוב הארנונה של החברה, מכוח הרמת מסך, או מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), כפי שנתבע. הרמת מסך: עופר הוא מי שמחזיק במלוא הון המניות של החברה. על כך אין, ולא יכול להיות חולק; עופר גם אינו רשום כמנהל בחברה. האם יש לחייב את עופר בחוב הארנונה בעילת הרמת המסך? אינני סבור כך. טוענת התובעת בכתב התביעה כי החברה החזיקה בנכס במשך שנים רבות ולא שילמה את תשלומי הארנונה והחיובים הנוספים ואי התשלום לא נבע בשל קשיים כלכליים של החברה, כי אם ממהלך מתוכנן היטב של הנתבעים מירב ועופר שעשו בחברה שימוש ציני ופסול במטרה להשתמט מתשלום הארנונה ואגרת המים. התובעת טוענת כי המדובר במהלך מתוכנן מראש, בכוונה להונות את התובעת ולהתעשר על גבה שלא כדין. עוד טוענת התובעת כי התנהלות הנתבעים מירב ועופר בהעדפת נושים, פסולה ויש בה כדי לקפחה ולהונות אותה, תוך פעולה בחוסר תום לב המגיע עד מרמה של הציבור. התובעת מציינת בכתב התביעה שיש לחייב את עופר בתשלום החוב בשל חוסר תום לב בניהול החברה, שימוש ציני ופסול בחברה ובאישיותה העצמאית. אלה הן טענות התובעת. בתמיכה לטענותיה אלה הביאה התובעת את עדותה של גב' אדית סגל, המשמשת ראש צוות אצל התובעת אשר נחקרה על תצהירה. טענת גב' סגל בסעיף 15 לתצהירה כי אי התשלום של החוב לא נבע בשל קשיים כלכליים כי אם ממהלך מכוון של הנתבעים 3,4 "אין זה סביר, בלשון המעטה, כי הנתבעת 1 תחזיק בנכס תקופה כה ארוכה ובמשך כל הזמן הזה לא תשלם את חיובי הארנונה וההיטלים העירוניים השוטפים אלא אם כן מדובר במהלך מתוכנן מראש". ובהמשך בסעיף 16 ממשיכה גב' סגל כך: "הנתבעים 3-4 ניהלו את הנתבעת 1 במשך שנים ארוכות תוך שהם משלמים את עיקר התחייבויותיה של הנתבעת 1 לספקים ולנושים שונים. מסקנה זו מתחייבת לאור העובדה כי אי תשלום דמי השכירות וההתחייבויות השונות לזכאים, עובדים, ספקים ולנושי הנתבעת 1 יביא להפסקה מיידית של השירותים הניתנים לה. לכן היה לנתבעים 3-4 אינטרס מובהק לשלם דווקא לאותם נושים ולא לתובעת...." בסעיף 17 לתצהירה מציינת גב' סגל כי "המסקנה הנ"ל מתחייבת למקרא הדו"חות הכספיים של הנתבעת 1 לשנים 2008-2009. מעיון בדו"חות אלה עולה כי בשנים הנ"ל החברה נהנתה מהכנסות נאות ביותר העולות על סך של 1,000,000 ₪ חרף זאת לא טרחו הנתבעים 3-4 לשלם את תשלומי הארנונה... אלא העדיפו למשוך לעצמם שכר ובסכומי עתק לשלם כספים ליתר נושיה של הנתבעת 1". כאמור, הדיון בעניינה של הנתבעת 3, מעוכב, בשל היותה בהליכי פשיטת רגל, ודיון זה מתמקד בנתבע 4, עופר, אולם בחרתי להביא את התצהיר כלשונו על מנת להראות שטענות התובעת לעניין ניהול החברה בחוסר תום לב היו סתמיות ובלא בסיס שבעובדה. גב' סגל מסיקה מסקנות ומשערת השערות. לא מובן לבית המשפט כיצד הגיעה גב' סגל למסקנה שאי תשלום הארנונה היה מהלך מתוכנן מראש. כיצד גב' סגל מסיקה מסקנות, המתחייבות - לשיטתה - מקריאת דו"חות כספיים, כאשר היא מעידה בחקירתה הנגדית בבית המשפט שאינה יודעת כלל לקרוא דו"חות רווח והפסד (ראו פרוטוקול הדיון עמוד 10 שורה 10). כיצד גב' סגל מצהירה באופן גורף כי הנתבעים 1-3 לא שילמו את תשלומי הארנונה השוטפים ואגרת המים - כאשר מירב העידה, ועניין זה אושר על ידי גב' סגל בעדותה כי מירב הגיעה עם התובעת להסדר לתשלום הארנונה, תוך שנמסרו שיקים, שחלקם אף נפרע. עצם הניסיון להגיע להסדר תשלום מלמד שלא היתה כוונה מצד החברה או המנהלת מירב להונות את התובעת, אלא לנסות ולשלם את החוב בהסדר תשלומים (שחלקם נפרע). גב' סגל מאשרת בחקירתה הנגדית שבשנת 2005 שולמו 40,000 ₪ וסכום זהה בשנת 2007 ובשנת 2008 נמסרו 17 שיקים שחלקם נפרע, דבר שיש בו כדי ללמד שהחברה ומירב ניסו להגיע להסדרים עם התובעת, ולא התעלמו מהחוב כאילו לא היה. גם הטענה כי עופר משך לעצמו משכורת עתק, התבררה כלא נכונה כאשר שכרו עמד על 1,000 ₪ לחודש (ראו תצהירו, תצהיר רו"ח רוטלוי והדו"חות הכספיים) ושכרה של אשתו רחלה עמד על כ- 5000 ₪ לחודש בשנת 2009 (ראו נספח י לתצהיר מירב). לא ברור לי כיצד ניתן לכרוך את עופר ומירב צוותא חדא, ולהתעלם מכך שעופר לא שימש כמנהל כלל בחברה כפי שהעיד, ועדותו זו לא נסתרה. התובעת מנסה להראות בסיכומיה כי מאחר ועופר מינה את אשתו, רחלה, כמנהלת בחברה, יש לראות את פעולותיה כפעולותיו שלו. מעבר לכך שטענה זו לא בא זכרה לא בכתב התביעה ולא בתצהירי התובעת, כי אם התייחסות בלתי נפרדת בין מירב לעופר (ולא לרחלה), אני מקבל את עמדת עופר כי לא טיפל בניהול החברה או בהחלטות השוטפות בה, לאור עדותו שכאמור, לא נסתרה כלל. עוד יצויין שעל פי הדו"חות הכספיים של החברה ניתן ללמוד שאי התשלום לעירייה נבע בשל מצוקה כלכלית אליה נקלעה החברה כבר מראשית דרכה, ולא ממהלך מתוכנן שלא לשלם דווקא לעירייה על פני נושים אחרים. התרשמתי שמירב עשתה נסיונות להמשיך ולהפעיל את החברה, דבר שלימים - ובדיעבד - התברר כניסיון לא מוצלח. לא הובאה כל ראייה כי החברה התנהלה בחוסר תום לב, תוך ניצול לרעה של ההתאגדות, ונדמה שמארג הראיות לא מלמד זאת, ומשכך דינה של התביעה מכח הרמת מסך להידחות. בטרם חתימת פרק זה ראוי להעיר כי עוד בטרם הוגשה התביעה כנגד עופר, ולאחר שהתובעת פנתה אליו, השיב עופר לעירייה באמצעות בא כוחו באופן מפורט, תוך שהוא מציג לפניהם מסמכים והתייחסות מפורטת. התובעת דחתה את טענות עופר בין היתר בשל חוות דעת רואה חשבון עלומה מטעמה. כשביקש עופר את חוות הדעת לידיו על מנת שיוכל להשיב לה, או לכל הפחות לקבל את עיקריה נדחה על ידי התובעת בטענה כי המדובר במסמך פנימי וחסוי. חוות הדעת הנ"ל אף לא הוצגה במהלך הדיון המשפטי, ונותרה בגדר נעלם. אינני סבור שהמדובר במסמך חסוי, וטוב היה לו היו מאפשרים לעופר להשיב לטענות המוטחות כנגדו באופן ההולם רשות ציבורית, תוך שייתכן והליך זה היה נחסך. חיוב עופר מכח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים טענתה החילופית של התובעת כנגד עופר היא יש לחייבו בסכום החוב וזאת בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, המחיל לצורך גביית ארנונה את סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, כאשר על פי סעיף זה רשאית התובעת לגבות את החוב מעופר בהיותו בעל שליטה כהגדרת המונח בסעיף 119א(ד) לפקודת מס הכנסה. בנוסף סעיף זה יוצר חזקה, לפיה הפסקת פעילותה של חברה שווה להעברת נכסים לבעלי השליטה ללא תמורה, ובמקרה כזה ניתן לגבות מבעלי השליטה את חוב המס. טוענת התובעת שדי בהיותו של עופר בעל 25% מהון המניות של הנתבעת, כדי להקים לתובעת עילת תביעה כנגדו, לפי סעיף 8(ג) הנ"ל ואין צורך כי יתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הרמה של מסך ההתאגדות. מנגד, טוען עופר שאין לחייבו בסכום החוב מאחר ולטענתו ניתן לחייבו רק בחוב שנוצר לאחר הפסקת פעילות החברה, וממילא כל הנכסים נמכרו לצדדים שלישיים וכל התמורה הועברה לבנק הפועלים לכיסוי חוב של החברה. עוד טוען עופר שעל פי פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (בת"א 385/08 עיריית חולון נ' ארן מטל בע"מ) ניתן לחייב בעל שליטה באופן אישי בחוב ארנונה של חברה רק במידה והחוב נוצר לאחר הפסקת פעילות החברה ולא בתקופה שהחברה היתה פעילה, ולכן אין מקום לדרוש - לשיטת עופר -את תשלום החוב שקדם ליום 1.9.09. טענה נוספת של עופר היא שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מחיל את סעיף 119א לפקודת מס הכנסה רק על נכס שהמחזיק בו הוא חברה פרטית, ומאחר והנכס נשוא תיק זה הוחזק יחד עם החברה גם על ידי מירב וירון, ממילא לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ולא ניתן לתבוע אותו אישית. ראוי להביא את הוראות הסעיפים הרלוונטיים כלשונם: סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב -1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - "חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה קובע: "בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה." סעיף 119א לפקודת מס הכנסה קובע: "בעל שליטה" - מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א)" סעיף 32(9)(א) לפקודת מס הכנסה קובע: "בעל שליטה" - מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א) ב - 10% לפחות מהון המניות שהוצאו או ב - 10% לפחות מכוח-ההצבעה; (ב) בזכות להחזיק ב - 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב - 10% לפחות מכוח ההצבעה או בזכות לרכשם; (ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים; (ד) בזכות למנות מנהל." ראוי להסיר מהדרך מספר אבני נגף - והן טענותיו של עופר ביחס לתחולת חוק ההסדרים: ביחס לטענה שלא ניתן להחיל את הוראות סעיף 8(ג) מאחר והנכס הוחזק גם על ידי חברה וגם על ידי אחרים; טענה שובת לב מהקריאה הראשונה אולם אין בה ממש. שווה בנפשך מצב בו חברה נרשמת כמחזיקה יחד עם שניים נוספים. כל אחד מהשניים האלו נמצא בהליכי פשיטת רגל. מטרת חקיקת חוק ההסדרים נועדה להעמיק גביית ארנונה מתאגידים שהפסיקו פעילותם ואינם פורעים את חובותיהם לרשות המקומית וזאת באמצעות הרמת מסך וייחוס החיוב לבעלי השליטה בהם. קבלת פרשנות עופר לכך שהחיוב יחול רק כאשר החיוב חל לגבי נכס בו המחזיק הבלעדי הוא חברה, עלולה לגרור מצב בו תסוכל כוונת המחוקק, כפי שמראה הדוגמא שלעיל, בו נרשמו חברה ושניים בהליכי פשיטת רגל, ולא ניתן יהיה לגבות לא מהחברה, לא מהם ואף לא מבעלי השליטה את החוב. טענה נוספת שיש לדחות היא כי ניתן לחייבו רק בחוק לאחר הפסקת פעילות החברה לאור פסק דינו של בית המשפט השלום כאמור - לעניין זה אציין שאינני שותף לעמדתו של עמיתי כב' השופט ארניה כי ניתן לגבות את החוב רק ממועד הפסקת הפעילות ואילך. פרשנות זו חוטאת לכוונת המחוקק: האם נכון שלא לחייב בהתאם להוראות סעיף 8(ג) את בעלי השליטה רק מאחר והחברה צברה חובות במשך שנים ואולם הפסיקה את פעילותה ואת החזקה באותו היום. המדובר בפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ואין בידי לאמצה. ולעיצומו של עניין: עופר הוא בעל השליטה בחברה. על כך אין מחלוקת. החברה הפסיקה את פעילותה ביום 31.8.09. הוראות סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה קובעת כי בנסיבות אותו סעיף קיימת חזקה ולפיה הנכסים שהיו לחברה הועברו אל בעלי השליטה בה ללא תמורה אלא אם הוכח אחרת והנטל לעניין זה הוא על הטוען אחרת. עופר הציג ראיות כי ביום הפסקת פעילותה היה בידי החברה נכסים, אולם הם נמכרו על ידה לאחרים: ביום 27.10.09 נמכר ציוד לחברת מושון הובלות עפר בע"מ בסכום של 25,000 ₪ + מע"מ, וביום 8.3.10 נמכרה יתרת הציוד לחברת "מאחורי הדבר" ולמר שלמה ריבקין בסכום של 35,000 ₪ בצירוף מע"מ (ראו סעיף 9 לתצהירו ונספחים ח' וט' לו). לטענת ב"כ התובעת ניתן מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לחייב בעל מניות במלוא חוב החברה ללא תלות בהיקף הרכוש שנותר בידה בעת הפסקת פעילותה. טענה זו אין בידי לקבל. הטלת האחריות הישירה מכח הוראת סעיף 11א לפקודת מס הכנסה היא כשיעור הנכסים ולא כגובה החוב. מסקנה זו עולה הן מהוראת סעיף 119א(א)(3) בכללותה הקושרת בין הטלת האחריות האישית לבין העברת הנכסים ללא תמורה, הן מהוראת סעיף 119א(ג) הקובעת כי "לא יגבה ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה..." והן מתכלית החקיקה שעניינה מניעת הניצול הכרוך בהעברת הנכסים או הפעילות לצד ג' לצורך התחמקות ממס. לכן יש להטיל אחריות אישית על עופר בסכום של 60,000 ₪, שהוא שיעור שווי הנכסים שהיו לחברה בעת הפסקת פעילותה. אכן, עופר בחר לשלם כספים אלו לבנק הפועלים במסגרת הליך שנוהל כנגד החברה וגם כנגדו - כמי שערב לחובותיה, ובמסגרתו הגיע להסדר פשרה לתשלום סכום של 92,000 ₪, כאשר 60,000 ₪ הם מכספי תמורת הציוד של החברה והיתרה בסכום של 32,000 ₪ הם כספיו שלו. טוענת התובעת כי המדובר בהעדפת נושים והפרה של חובת תום הלב, אולם כאמור מששילם את כספי החברה והשתמש בהם לצרכיו שלו (כערב לחובות) יש לחייבו בסכום שווי הנכסים. ראוי לציין בהקשר זה שהתשלום הסכום בו מחוייב עופר יחסית לגובה החוב הוא קטן באופן משמעותי אולם זהו הסכום שניתן לקבוע ולחייב בו בכלים המשפטיים הקיימים - לאחר הפסקת פעילות החברה, וייתכן ודבר זה היה משתנה באכיפה מהירה ויעילה יותר של החוב בזמן אמת. לאור האמור לעיל אני מחייב את עופר לשלם לתובעת את הסכום של 60,000 ₪. בסיכומיו, טען עופר שלא ניתן לחייבו לשלם, בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אלא בתשלום הארנונה. עוד טוען כי מאחר ובכתב התביעה לא נעשתה הפרדה בין תשלומי הארנונה לבין התשלומים האחרים (מים ביוב וכיוצ"ב) ואין כל ראייה כמה הוא החוב בגין ארנונה וכמה בגין יתר החיובים. לשיטתו, התובעת הביאה אך את השורה התחתונה ואין לבית האפשרות לברור מסכום התביעה את חוב הארנונה ומשכך נכונה, אולם טענה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה. אכן, לא ניתן לחייב, כאשר נעשה שימוש בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אלא בתשלומי הארנונה. ברם, טענת עופר לעניין זה עולה אך ורק בסיכומיו, מה גם שמתדפיס החוב שצורף לראיות התובעת מלמד על חובות ארנונה וחובות נוספים. לו הייתי קובע שעל עופר לשלם את מלוא חוב הארנונה הייתי בוחן ועורך הפרדה מלאה בין הסכומים, אולם אני פטור מלעשות כן לאור חיובי הארנונה המופיעים בתדפיס החוב, העולים על הסכום של 60,000 ₪. לאור האמור - אני מחייב את עופר לשלם לתובעת את הסכום של 60,000 ₪, כשהוא נושא ריבית והצמדה על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם - 1980 מיום המכר בפועל כדלקמן: 25,000 ₪ מיום 27.10.09 ועד לתשלום המלא בפועל, ו-35,000 ₪ מיום 8.3.10 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב את עופר בהוצאות התובעת, וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 11,800 ₪ (כולל מע"מ) כשסכומים אלו ישאו ריבית והצמדה החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מיסיםמס הכנסהחוקי מס הכנסה