התובע נפגע כאשר גג מבנה שעליו עמד התמוטט. קודם להתמוטטות הגג הונחו עליו משטחי בלוקים שנפרקו ממשאית באמצעות מנוף המותקן עליה. השאלה העומדת לדיון היא אם האירוע בא בגדרה של תאונת דרכים, אם לאו. א. כללי הליך זה מעורר את שאלת סיווגו של אירוע נזיקי, שמא הוא מקים למי שנפגע בו עילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים כטענת התובע או שאינו מהווה תאונת דרכים ועל כן עליו להידון ולהתברר לא בציר היחסים שבין התובע לבין מבטחת הרכב בביטוח חובה אלא על-פי פקודת הנזיקין ובציר היחסים שבין התובע לבין אחרים שהם בעלי זיקה לכאורית לאירוע. נוכח טיבה של השאלה העומדת לדיון היא נדונה תחילה, בנפרד מסוגיית הנזק. ביום 3.7.2013 הובאו ראיות הצדדים בשאלת החבות. בתוך כך נשמעו עדות התובע ועדות מר יוסף מוחמד אבו מוך, נהג המשאית שהייתה מעורבת באירוע (להלן אבו מוך). הנתבעת הגישה את הודעותיהם של התובע ומעורבים אחרים שנחקרו במשטרה אחר האירוע, כל זאת בהסכמה ומבלי שהיה צורך לזמנם לעדות. בסיכומיו סמך כל אחד מהצדדים את טענותיו על פסיקה שלשיטתו מצדדת בטענותיו באשר לסיווג האירוע. התובע הפנה לרע"א 5971/95 עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ נ' שמחון, פ"ד נב(5) 70 (1998) ולע"א (חי') 5062-07 עסאם נ' ג'בארין (26.1.2009). הנתבעת התבססה על ע"א (נצ') 1210/05 חזון את גלילי בע"מ נ' מדה פלסט בע"מ (23.5.2006). יאמר מיד: אף שתוצאותיהם של פסקי-הדין הללו שונות הם אינם מבטאים מחלוקת בשאלה משפטית. אין חולק על דרך הניתוח בה יש לילך, ועל טיבן של השאלות המשפטיות המתעוררות אגב כך, לשם הכרעה בשאלת סיווגו של האירוע העומד לדיון. תוצאתם השונה של פסקי-הדין, מקורה בעובדות שנגלו בכל אחד מהמקרים. אף שלעתים מדובר לכאורה בשוני דק, בכל הקשור לאמות-המידה הנורמטיביות אשר מוחלות על-גבי התשתית העובדתית עסקינן בשוני רלוונטי שמשליך על סיווג האירוע. לעתים יתחוור שמעורבותו של רכב מנועי באירוע הייתה סיבה שאין בלתה, או סיבה מכרעת, להתרחשותו והוא יסווג כתאונת דרכים שחוק הפיצויים חל עליה; במקרים אחרים אין נוכחותו של רכב מנועי במקום אלא נסיבה הניצבת ברקע האירוע ולא נתון שמקומו במעגל הפנימי של העובדות אשר מקימות לנפגע את עילת התביעה - באופן ששולל את מהות האירוע כתאונת דרכים. לקביעת עובדות האירוע נודעת אפוא חשיבות מכרעת בכל הקשור לסיווגו. עובדות אלה תבחנה כעת. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון מיום 3.7.2013 זולת אם צוין אחרת. ב. עובדות האירוע התובע, יליד 1983 ותושב אזור טול-כרם, הועסק כפועל בנין בבניית בית פרטי בכפר ג'ת (להלן הבית). הבית נבנה עבור מוחמד אבו שאח (להלן אבו שאח). בתקופה הרלוונטית שכר אבו שאח את שירותיו של הקבלן זאהר עומר (להלן הקבלן) על-מנת שישלים את בניית הבית לאחר שקבלן קודם שעבד במקום עזב את העבודה. מהנדס הבניין אבראהים ערו נשכר על-ידי אבו שאח לשם תכנון ופיקוח עליון על בניית הבית (להלן המהנדס). ביום 26.1.2012 נפרקו על גג הבית, שהיה מצוי בתהליך בנייה, משטחי בלוקים שהוזמנו למקום (להלן המשטחים). המשטחים הובלו למקום באמצעות משאית שעליה מותקן מנוף בעל מ.ר. 5246850 (להלן המשאית והמנוף). במועד האירוע בוטחה המשאית בידי הנתבעת לפי פקודת ביטוח רכב מנועי. אבו מוך נהג במשאית והפעיל את המנוף שעליה (להלן הנהג). אין מחלוקת על כך שהמנוף הופעל באמצעות הכוח המכני של המשאית. באמצעות המנוף הניח הנהג את המשטחים על-גבי גג הבית. באותה עת ניצב התובע על הגג. המשאית הובילה לאתר חמישה-עשר משטחים שבכל אחד מהם ארוזים ששים בלוקים. הנהג פרק על גג הבית שלושה-עשר משטחים. כאשר חזרה זרוע המנוף לכיוון המשאית על-מנת להעמיס את המשטח הארבעה-עשר קרס הגג שעליו ניצב התובע [עדות הנהג, עמ' 6 ש' 27-25]. כאשר קרס הגג הייתה זרוע המנוף קרובה למשאית [עדות הנהג, עמ' 7 ש' 18-15]. גם התובע אישר את הדברים בעדותו ומסר שבעת קריסת הגג לא היה מגע בינו לבין זרוע המנוף. הזרוע, שהייתה בדרכה למשאית, כבר נמצאה מעבר לגג [עמ' 4 ש' 20 עד עמ' 5 ש' 4]. המשטחים נפרקו והונחו על-ידי הנהג, באמצעות המנוף, במרווחים זה מזה על-גבי גג הבית המלבני, לאורך השפה האורכית של הגג שהייתה סמוכה למקום בו ניצבה המשאית. לדברי הנהג נעשה הדבר בהתחשב במגבלות הגישה של זרוע המנוף; המשטחים פוזרו לאורך הגג בצד אחד שלו ולא על כל שטחו מאחר שלא ניתן היה להגיע עם זרוע המנוף למרחק העולה על שניים-שלושה מטר מקצה הגג [עדות הנהג בעמ' 7 ש' 10-2; עמ' 7 ש' 24 עד עמ' 8 ש' 8; ראו גם השרטוט שערך הנהג ת/2]. במעמד פריקת המשטחים נכחו התובע, הנהג ועובד נוסף שלא הובא למתן עדות. בעל הבית, הקבלן והמהנדס לא נכחו במקום [עדות הנהג, עמ' 8 ש' 27-22]. קיימות אינדיקציות ראייתיות רבות לכך שקריסת הגג ארעה בשל כך שבנייתו הייתה לקויה באורח יסודי. במה דברים אמורים? בעקבות האירוע נמסרו הודעות במשטרה על-ידי אבו שאח, הקבלן, המהנדס והתובע. על-פי הודעת המהנדס במשטרה יצק הקבלן זאהר את תקרת הביניים של המבנה, המשיך את בניית הקירות שמעל תקרת הביניים ויצק את הקורה שמתחת לגג שהתמוטט. לאחר יציקת הקורות שמתחת לגג התקבלה ממכון התקנים תוצאת ביניים ביחס לחוזק הבטון שנוצק; מאחר שהתוצאה הייתה נמוכה הורה המהנדס על הפסקת כל העבודות בבית עד שתתקבל התוצאה הסופית לחוזק הבטון בחלוף עשרים ושמונה יום ממועד היציקה. ביום 12.1.2012 הוציא המהנדס מכתב רשמי שאסר על ביצוע כל עבודה באתר, יידע על כך טלפונית את אבו שאח בעל הבית ואף החתים אותו על מסמך בו אישר אבו שאח שידוע לו כי הוא חייב להפסיק את הבנייה עד לקבלת התוצאות הסופיות של חוזק הבטון. בלשונו של המהנדס: "אני הופתעתי לשמוע שבכלל עובדים באתר היות וב 12.1.2012 הוצאתי מכתב רשמי ויידעתי בע"פ את בעל הבית שאסור להמשיך בביצוע כל עבודה שהיא באתר. [...] אני שלחתי מכתב המורה להם להפסיק את העבודות באתר בשל התקלה החמורה של הבטון" [נ/5, ש' 21-20 ו- 38-37]. הקבלן נחקר במשטרה תחת אזהרה בשל חשד להעסקת תושב זר - הוא התובע - מבלי שהיה בידו אישור עבודה כדין בישראל. בחקירתו טען הקבלן כי ביום 26.1.2012 לא בוצעו עבודות בבית מטעמו והמשטחים לא הוזמנו למקום על-ידו. לדבריו, ביום 8.1.2012 הורה לו בעל הבית להפסיק את העבודה "[...] כי הוא רוצה להגיש תביעה משפטית נגד חברת הבטון כי הבטון יצא לא תקין. [...] אבו שאח אמר לי להפסיק את העבודה בגלל בדיקות הבטון" [נ/3, ש' 12-11 ו-44]. בהתאמה, וכל עוד לא ניתן לכך אישורו של בעל הבית, לא חודשו העבודות במקום - לרבות ביום בו התרחש האירוע. אבו שאח אישר אף הוא את הדברים בהודעתו במשטרה; בתוך כך ביאר שקיבל ביום 12.1.2012 את מכתב המהנדס שהורה על הפסקת כל עבודה בבית ועבודות בניית השלד אכן הופסקו על-פי הוראתו בעקבות מכתב זה [נ/4]. מן ההודעות הללו עולה לכאורה כי הגג שעל-גביו נפרקו המשטחים נוצק מבטון שחוזקו נמוך מהדרוש באופן שהשליך במישרין על כושרו של הגג לשאת עומסים. מטעם זה הופסקו עבודות בנייה במקום עד לקבלת תוצאה סופית של חוזק הבטון. האירוע התרחש בתקופת הביניים, לאחר שניתנה הוראת המהנדס לחדול מכל עבודה ובטרם ניתן אישור להמשכתה. גרסתו של התובע באשר לנסיבות האירוע לא הייתה עקבית ואחידה. ניכר שהלה ביקש ליצור קרבה בין עבודת המנוף לבין קריסת הגג ובמקביל לטשטש את הזיקה בין קריסת הגג לבין יציקתו מבטון שחוזקו אינו מתאים לכאורה לנשיאת עומסים המופעלים עליו. בד-בבד עם הגשת התביעה הגיש התובע תביעה לתשלום תכוף. בשתי התביעות תיאר את האירוע כך: "ביום 26.1.2012 בשעה 15:00 או בסמוך לשעה זו [...] נתבקש מר' סלאמה שהינו עובד בניין ע"י המעביד לעלות על גג הבניין ולכוון את המנוף אשר פורק את הבלוקים מעל הגג, עת החזיק בחבילת הבלוקים על מנת לכוון למקום הנכון קרס הגג ביחד איתו ועליו הבלוקים" [סעיף 3(ה) לתביעה לתשלום תכוף; ראו גם סעיף 3 לכתב-התביעה]. גרסת התובע על-אודות נסיבות האירוע כפי שנמסרה בתביעה לתשלום תכוף ניתנה בתצהיר. גרסה שהיא שונה באורח מהותי הובאה בתצהיר עדותו הראשית של התובע: "[...] אבו מוך הוא אשר הניח את הבלוקים בעזרת המנוף מעל הגג, ואת המשטחים של הבלוקים, עת הנחת המשטח ה-16 בערך ולמיטב זכרוני, עמדתי על הגג, לא הרחק מהמשטחים, הגג קרס ונפלתי יחד עם המשטחים מגובה של 6 מטר בערך" [סעיף 7 ל-ת/1]. בעדותו לפני אישר התובע כי הגג קרס לאחר שנפרקו שלושה-עשר משטחים, בעת שזרוע המנוף הייתה באוויר ולא היה מגע בין התובע לבין זרוע המנוף או בין הגג לבין זרוע המנוף [עמ' 4 ש' 20 עד עמ' 5 ש' 5]. גרסה זו סותרת מניה וביה את גרסתו של התובע כפי שהובאה בכתב-התביעה ובתביעה לתשלום תכוף; נודעת לכך חומרה מיוחדת בשים לב לכך שאותה גרסה נמסרה כאמור בתצהיר. הדברים משליכים על מידת האמון שיש ליתן בגרסת התובע ומעידים על מבוקשו לייצר זיקת-קרבה בין האירוע לבין עבודת המנוף באופן שאינו תואם את נסיבות האירוע לאשורן. אני קובעת אפוא שבעת קריסת הגג לא היה כל מגע בין המנוף לבין התובע או בין המנוף לבין הגג, אף לא בין התובע לבין המשטחים או בין המנוף לבין המשטחים שנפרקו על הגג קודם לכן. עובר לרגע הקריסה ניצב התובע על גג הבית לאחר שהמנוף כבר פרק עליו שלושה-עשר משטחים ובעת שהמנוף עשה את דרכו חזרה למשאית לשם העמסת משטח נוסף - ושוב לא נמצא מעל לשטח הגג. זאת ועוד, בהודעתו במשטרה שניתנה ביום 31.1.2012 מסר התובע כי לסברתו התמוטט הגג בשל כך שתמיכותיו לא היו חזקות [נ/1, ש' 25-23]. בעדותו לפני ביקש התובע להתכחש לדברים הללו ולעצם אמירתם, אף שנאלץ לאשר את חתימתו על-גבי הודעתו במשטרה [עמ' 5 ש' 20-11]. בנסותו לטשטש את הזיקה בין יציקתו הלקויה של הגג לבין קריסתו אף טען כי המשטחים פוזרו באמצעות המנוף על כל שטח הגג, וכי רק חצי הגג התמוטט ולא שטח הגג במלואו [עמ' 5 ש' 8-7, 27-24]. בעניין זה אני מעדיפה במובהק את עדות הנהג על-פני עדות התובע, שכאמור לקתה בחוסר אמינות ביותר מנושא מהותי אחד. בעדותו ביאר הנהג שהמשטחים לא פוזרו על כל שטח הגג אלא הונחו במרווחים לאורך שפת הגג, בהתאם למגבלות הגישה של זרוע המנוף; עוד הדגיש שהגג קרס במלוא שטחו ולא בחלקו בלבד [עמ' 8 ש' 16-9, עמ' 9 ש' 5-1]. קריסת מלוא שטח הגג אף שהמשטחים לא הוצבו במלוא שטחו אלא הונחו לאורך שפת הגג שהייתה קרובה למקום עמידתה של המשאית מתיישבת אף היא עם המסקנה כי התמוטטות הגג נבעה לא מעבודת המנוף או מהנחת המשטחים עליו אלא מליקויים ביציקת הגג ובתמיכתו. למעשה התובע הודה בכך בפה מלא: "התקרה לא הייתה מחוזקת בשני הצדדים שלה, הייתה ביניהם חגורת בטון והעץ לא היה מחובר באמצע לחגורת הבטון. הייתה חגורת בטון באמצע והעצים משני הצדדים, עצי התמיכה של הגג, לא חוברו באמצע" [עמ' 6 ש' 3-1]. בתוך כך אישר שכוונתו לעבודות הטפסנות שנעשו בקשר עם יציקת הגג [שם, בש' 5-4]. ג. המסגרת הנורמטיבית - דיון והכרעה לאחר שנתתי את דעתי לתשתית העובדתית שברקע האירוע כפי שהוכחה בראיות הצדדים אני קובעת כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים ואינו מקים לתובע עילה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן חוק הפיצויים). להלן יובאו הטעמים לכך. האירוע אינו בא בגדרה של ההגדרה הבסיסית הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים; פשיטא שלתובע לא נגרם נזק גוף "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אירוע עשוי להיחשב כתאונת דרכים לצרכי העמדת עילה לפי חוק הפיצויים, אפילו הוא אינו עונה על ההגדרה הבסיסית, אם מתקיימת בו אחת החזקות המרבות שנקבעו בסעיף 1 לחוק. החזקה המרבה הרלוונטית לענייננו היא זו הקובעת כי תאונת דרכים יחשב גם "מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". על התכלית שניצבת ביסודה של חזקה מרבה זו והנכונות להכיר בסיטואציה שעליה היא נסבה כתאונת דרכים נאמר כך: "חזקה חלוטה זו, מכוונת לאותם מקרים בהם הרכב הינו רכב 'רב תכליתי'. היינו- על פי ייעודו המקורי, מיועד הוא לא רק למטרות תחבורה אלא גם למטרות נוספות- חקלאיות או תעשייתיות- המנצלות את כוחו המיכני, וכי הארוע התרחש עקב ניצול כוחו המכני לטובת הגשמת אותן מטרות נוספות" [ראו עניין חזון את גלילי בע"מ שנזכר לעיל, בפסקה 10 וההפניות שם; ההדגשה במקור]. במקרה דנן המשאית והמנוף שהותקן עליה, שמופעל באמצעות הכוח המכני של הרכב, עונים להגדרת רכב רב-תכליתי. פריקת המשטחים מן המשאית והנחתם על הגג באמצעות המנוף לא חרגו מייעודו המקורי של הרכב ולא היו כרוכים בשינוי יעוד זה. דא עקא, עדיין נדרש שהאירוע - קרי, התמוטטות הגג - התרחש עקב ניצול הכוח המכני של הרכב. כפי שיובהר להלן דרישה זו - דרישת הסיבתיות - אינה מתקיימת בענייננו. דרישת הסיבתיות, משמעה כי זה הטוען שהאירוע בו נפגע מהווה תאונת דרכים נדרש להראות ולשכנע כי מתקיים קשר של סיבה ומסובב בין ניצול הכוח המכני של הרכב לבין קרות האירוע. דרישת הסיבתיות נסמכת על שני מבחנים שרק בהתקיים שניהם יחדיו היא תבוא על סיפוקה: ראשית, נדרש קשר סיבתי עובדתי בין השימוש בכוח המכני של הרכב לבין האירוע שבו סבל התובע נזק גוף; שנית, נדרש קשר סיבתי משפטי בין האחד לשני. הקשר הסיבתי העובדתי, ביטויו בשאלה אם ניצול הכוח המכני של הרכב היה הסיבה שאין בלתה להתרחשות האירוע [עניין חזון את גלילי בע"מ, פסקה 11]. הקשר הסיבתי המשפטי נלמד משילובם של שני מבחנים, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. בתוך כך יש לבחון אם נזק הגוף שנגרם לנפגע באירוע מצוי בתחום הסיכון שיצר השימוש ברכב לשם ייעודו הרגיל והטבעי [עניין עובד לוי שנזכר לעיל, בפסקה 8 וההפניות שם; ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 669 (1996)]. לטעמי דרישת הסיבתיות אינה מתקיימת בענייננו, לא מן הצד העובדתי ובוודאי שלא מן הצד המשפטי. מן התשתית הראייתית שהובאה ברי כי התמוטטות הגג נבעה מכך שלא היה כשיר לשאת עומסים להם נועד, בין בשל כך שנוצק מבטון שחוזקו אינו מתאים אלא נמוך מדרישת התקן, בין בשל עבודת טפסנות לקויה ובין בשל שילוב של שני אלה. בעבודת המנוף שהופעל ביום האירוע באמצעות הכוח המכני של המשאית לא היה כדי להשיא תרומה ליציקתו הלקויה של הגג שקדמה ליום האירוע. ודוק: צודקת הנתבעת בטענתה כי אילו היו הבלוקים שנארזו במשטחים מובלים לגג באמצעות הפועלים שעבדו במקום, ולא באמצעות המנוף, הייתה התוצאה של קריסת הגג זהה - באשר גג זה לא היה כשיר לשאת עומסים. יש בכך כדי להעיד כי בכל הקשור לסיבתיות העובדתית לא הייתה עבודת הפריקה שביצע המנוף הסיבה שאין בלתה לקרות האירוע ולהתמוטטות הגג; עבודת המנוף הייתה נסיבת רקע ולא הגורם הממשי, העמוק והיסודי לקריסת הגג. שנית וזאת עיקר: אפילו תרמה עבודת המנוף לקריסת הגג בכך שהיא שהניחה עליו את המשטחים ביום האירוע, הסיכון של התמוטטות הגג בשל עבודת פריקה כזו - כשהובהר כי הסיבה הממשית לאותה התמוטטות נעוצה ביציקת הגג מבטון שחוזקו אינו עומד בתקן ועל-גבי קורות שלא נקשרו כהלכה - אינה נופלת במתחם הסיכונים הטבעיים שכרוכים בפעולת מנוף אגב פריקה של משטחים, כזו שנעשתה ביום האירוע. לא פריקת המשטחים והנחתם על-גבי הגג שהיא שגרמה לקריסתו אלא היות הגג מסוכן ובלתי כשיר לנשיאת עומסים מטעמים שאין כל זיקה ביניהם לבין פעולת המנוף. אכן, ניתן לומר כי פעולת הפריקה שביצע המנוף הייתה "הקש ששבר את גב הגמל", אלא שאין בכך כדי להקים קשר סיבתי משפטי ברמה הנדרשת בין פעולה זו לבין קריסת הגג. הגג היה מקום מסוכן עובר לפעולת הפריקה וללא קשר עימה. הסיכון נוצר ובא לעולם בשל האופן בו נוצק הגג, כשהוא אינו כשיר לשאת עומסים; בשל יציקת הגג מבטון לא מתאים הכריז המהנדס על איסור לבצע בבית כל עבודה. במצב דברים זה היה הגג מקום מועד לפורענות, בבחינת "פצצה מתקתקת", עוד בטרם הגיעה המשאית למקום ובטרם החלה בעבודות הפריקה של המשטחים באמצעות המנוף. יצירת הסיכון, שהתממש לאחר שהגג הועמס במשטחים שהוא לא היה כשיר לשאתם, רובצת אפוא לפתחם של מי שיצקו את הגג כפי שנוצק ומי שלא מנעו את ביצוען של עבודות פריקה על-גביו חרף ידיעתם את סיכוניו וסכנותיו. המשאית, המנוף והכוח המכני של הרכב אינם נמנים על יוצרי סיכון אלה. הכוח המכני של הרכב משול לכוח הדריכה של רגלו של מי שנכנס לשדה מוקשים שאינו מסומן ואינו מגודר. כלום רובץ האשם להתפוצצות המוקש לפתחו של הדורך עליו באקראי או לפתחו של מי שהניח את המוקש במקום מבלי להתריע על קיומו ועל הסכנות שכרוכות בו? דומה שהתשובה ברורה. על כן גם מבחן השכל הישר ולא רק מבחן הסיכון מצדד בענייננו בשלילת קשר סיבתי משפטי בין עבודת הפריקה של משטחים שביצע המנוף ביום האירוע לבין התמוטטות הגג. לא נעלמו מעיני דברים שנפסקו בעניין עובד לוי על-אודות האפשרות של קרות הנזק בשל שילובם של גורמים אחדים, והנפקות שנודעת לכך בשאלת סיווג האירוע כתאונת דרכים. כך נאמר שם: "השימוש ברכב אינו צריך להיות הגורם היחיד או המרכזי בגרימת האירוע. די בכך אם הוא אחד הגורמים שגרמו לו [...]. בהצטרף מספר גורמים המביאים לאירוע, אין חשיבות לכך שאחד מהם - בענייננו התקלה בתומכות - נגרם במזיד, ובלבד שהגורם האחר, השימוש ברכב, היה אף הוא גורם ממשי לתאונה" [שם, בפסקה 8]. בענייננו הסיבה שאין בלתה להתמוטטות הגג נעוצה בליקויים הידועים ביציקתו ואילו עבודת המנוף לא הייתה אלא נסיבה מקרית שגרמה להוצאת הסיכון הקונסטרוקטיבי מן הכוח לפועל. במצב דברים זה אין לראות בעבודת המנוף גורם ממשי לתאונה אלא נסיבת רקע אקראית לאירוע. מתווה הפריקה של המשטחים מזה ומתווה התמוטטות הגג מזה מצדדים במסקנה זו. כאמור, המשטחים נפרקו והונחו לאורך שפת הגג הקרובה למקום עומדה של המשאית, בהתאם למגבלות טווח הפעולה של המנוף. לו הייתה פריקתם של המשטחים הסיבה שאין בלתה לקריסת הגג - או, לחלופין ולפי מתווה הדיון בעניין עובד לוי, סיבה מרכזית לכך שנלוותה לסיבה הקונסטרוקטיבית שהייתה נעוצה בגג עצמו - כי אז צריך היה לקרוס רק אותו חלק של הגג שעליו הונחו המשטחים, או למצער חלק זה והחלק הסמוך אליו. אלא שלא כך אירע; הגג, ששטחו גדול בהרבה משטחה של אותה רצועה שעליה נפרקו והונחו המשטחים, קרס בשלמותו ובמלוא שטחו [ראו ת/2 ועדות הנהג שהובאה לעיל]. אף בכך יש כדי ללמד כי הגג קרס מטעמים קונסטרוקטיביים שדבר אין בינם לבין פעולת הפריקה שביצע המנוף, באופן שהכוח המכני שבאמצעותו הופעל המנוף לא היווה סיבה שאין בלתה, אף לא סיבה עיקרית ומשמעותית, שגרמה לאירוע הקריסה. גם שיקולים שבמדיניות משפטית מצדדים בתוצאה זו. חוק הפיצויים הוא חוק מיוחד שמטרתו סוציאלית, והדברים ידועים; הסדרי החבות והסדרי הפיצוי המיוחדים שנקבעו בו משקפים מטרה זו. פיצוי המשולם על-פי חוק הפיצויים מפוזר על כלל ציבור המשתמשים ברכב מנועי באמצעות מבטחי החובה של כלי רכב על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי. יש בכך כדי להצדיק הקפדה יתרה על כך שלא יגולגל על שכמו של ציבור זה עלותו של סיכון שהאחריות הממשית והעמוקה ליצירתו רובץ לפתחו של אחר ואינו נובע מן השימוש ברכב המנועי למטרתו ולייעודו. מן התשתית הראייתית שהובאה עולה לכאורה שהסיכון הקונסטרוקטיבי שהיה טמון בגג ואשר היווה את הסיבה הממשית והעמוקה לקריסתו נוצר בידי אחרים, אחרים שהמשאית והמנוף אינם נמנים עליהם. הדברים אמורים גם בעצם ההחלטה לבצע פריקה של משטחי בלוקים על-גבי גג שבמועד האירוע היה נהיר, ידוע וגלוי כי אפשר שהוא נוצק בבטון שחוזקו אינם מתאים ואשר הופך את הגג בלתי כשיר לנשיאת עומסים. ההכרה באירוע כתאונת דרכים, משמעותה כפולה: ראשית, כי הסיכון שנוצר על-ידי אותם אחרים יגולגל הלכה למעשה על ציבור המשתמשים ברכב מנועי, אף שדבר אין בין הסיכון האמור לבין עבודת פריקה רגילה ושגורה שמבצע מנוף שמותקן על-גבי משאית ומופעל בכוחו המכני של הרכב. שנית, כי הסיכון לא יגולגל לפתחם של כל אותם גורמים אשר יצרו את הסיכון במה שנחזה לכאורה כרשלנותם - בין ביציקת הגג מבטון לא מתאים שהפך אותו לא כשיר לייעודו לשאת עומסים ובין בכך שלא מנעו די הצורך את פריקת המשטחים על-גבי הגג ביום האירוע. זוהי תוצאה קשה: חוטא יצא נשכר ואילו מי שלא חטא - יחוב בגין אשמו של אחר. לא לתוצאה זו כיוונה החזקה המרבה שנדונה לעיל. תוצאה כזו אינה תואמת את השכל הישר ואף היא, בתורה, מצדדת במסקנה כי קשר של סיבתיות משפטית אינו מתקיים בין עבודת המנוף לבין קריסת הגג דנן. ד. סיכומם של דברים נוכח הדברים הללו אני קובעת שהאירוע לא מקים לתובע עילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים; תביעתו נגד הנתבעת, מבטחת המשאית על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי, נדחית. בכך מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעת כי התובענה לוקה בשל כך שהנהג לא צורף אליה כנתבע. אכן, מדובר בפגם - אלא שהוא בר תיקון. לו מצאתי כי לתובע עומדת עילה נגד הנתבעת על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ניתן היה לתקן את המעוות בדרך של תיקון כתב-התביעה וצירוף הנהג כנתבע נוסף. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ ליום פסק-הדין. סכום זה ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל. מנוףגגתאונת דרכיםשאלות משפטיותמשאיתציוד מכני הנדסי (צמ"ה)