כנספח לחוזה נחתם גם שטר בטחון אשר נועד ככל הנראה להבטיח את פירעון החובות שיהיו קשורים לביצועו של החוזה, ככל שיהיו. תצלום השטר צורף למסמכים שהגישו הצדדים ואין מחלוקת כי על השטר חתומים קלרה, הנתבע 2, מר ארקדי רחמילביץ והנתבע 3, מר רוסלן טיטרקין (להלן ביחד: "הנתבעים"). כבר עתה יצוין כי עיון בשטר מגלה שהתאריך שמופיע בו הינו 15/8/10 וכי סך השטר הינו 125,000 ₪, אם כי ניתן לראות שבשדה שנועד לציון סך השטר (הן במספרים והן במילים) רשום 25,000 ₪ ומחוץ לשדה הוספה הסיפרה "1", כך שהסכום הינו 125,000 ₪ ולא "רק" 25,000 ₪ ובשדה המקביל הוספה המילה "מאה" לפני המילים "עשרים וחמישה אלף ₪". התובע טוען שנתבעים חייבים לשלם לו 18,800 ₪ בגין חובות שהם הותירו בעת שהסתיימו יחסי השכירות ואילו הנתבעים - מכחישים את הטענה בדבר חוב זה או אחר. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לאחר שעיינתי בקפידה במסמכים, לאחר שנתתי את דעתי לעדויות של הצדדים ולטענות המשפטיות שפירטו באי כוחם - הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות. ראשית, יש לראות שהתובע לא הוכיח מהו החוב הנטען ולמעשה, הוא אף לא עשה מאמץ מינימאלי להסביר לביהמ"ש כיצד חושב החוב הנטען. התובע לא הצליח להסביר לגבי אילו חודשים לא שולמו דמי השכירות ולא הצליח להסביר מה היו אמורים להיות דמי השכירות באותה תקופה. בהקשר זה אעיר שהצדדים הסכימו שהגם שהחוזה המקורי שתוקפו היה עד סוף שנת 2009 הוארך בהסכמת הצדדים בהתנהגותם, למרות שלא היה חוזה חתום לגבי התקופה שלאחר דצמבר 2009 ועוד מסכימים הצדדים שבעוד שבחוזה המקורי דמי השכירות החודשיים היו אמורים להיות 2,000 ₪, אזי שבשלב מסוים דמי השכירות הועלו לכדי 8,000 ₪ בחודש ולאחר מכן ירדו לכדי 4,000 ₪ לחודש. אלא שהתובע לא הסביר לגבי אילו חודשים לא שולמו דמי השכירות ומה היה שיעור דמי השכירות החודשיים באותה תקופה נטענת. אם נזכור שהתובע הגיש את השטר ללשכת ההוצל"פ ודרש שישולמו לו 18,800 ₪ ואם ניקח בחשבון שבתקופה הזו דמי השכירות החודשיים היו אמורים להיות 8,000 ₪, אזי שהמדובר בפיגור נטען של 2.35 חודשים. אם ניקח בחשבון שהחוב הנטען הוא בסך 18,800 ₪ אך דמי השכירות באותה עת היו אמורים להיות 4,000 ₪, אזי שהמדובר בחוב שהצטבר על פני 4.7 חודשים. לא יעלה על הדעת להגיש תביעה שטרית בהתייחס לחוב נטען של דמי שכירות ולא לספק נתונים ולו מינימאליים באשר לגובה דמי השכירות ובמיוחד לתקופת אי תשלום החוב. שנית, יש לראות כי במהלך הדיון לפתע פתאום הציג בא כוחו של התובע ארבע המחאות אשר נועדו להבטחת תשלום דמי השכירות (בסך 6,000 ₪ כל אחת) ז.פ. 15/3/09, 15/4/09, 15/5/09 ו-15/6/09. טענתו היתה שההסדר שבין הצדדים היה שבכל חודש משלמים הנתבעים את דמי השכירות במזומן וכנגד כל תשלום שכזה מחזיר להם התובע את ההמחאה הרלבנטית מתוך קבוצה של המחאות שניתנו לו לצורך כך מבעוד מועד. טענה זו מעוררת כמה קשיים. תחילה נזכור שהיא נשמעה לראשונה במהלך הדיון (וראו כי במסמך שהגיש התובע ביום 17/6/12 בתגובה להתנגדות שהגישו הנתבעים לביצוע השטר, הוא לא מזכיר ולו במילה את אותן ארבע המחאות בסך 6,000 ₪ כמתואר מעלה). בנוסף, יש לראות כי לא ברור מדוע ההמחאות מציינות סכומים של 6,000 ₪, כאשר דמי השכירות בתקופה הרלבנטית היו או 4,000 ₪, או 8,000 ₪. בדומה, אם ארבע ההמחאות נשארו בידיו של התובע בגלל שדמי השכירות לגבי החודשים הרלבנטיים לא שולמו, אזי שעסקינן בחודשים מרץ עד יוני 2009 ומוסכם שהנתבעים המשיכו להחזיק בנכס עד סוף אוקטובר 2010 או נובמבר 2010. יש קושי בכך שחוב לגבי ארבעה חודשים במחצית הראשונה של 2009 לא ייגבה ולא יידרש במשך פרק זמן כה ממושך ולאחריו ישולמו תשלומים בתחילת 2010 "בל בעיה". מעבר לכך, הרי שההמחאות אינן רלבנטיות מבחינת התביעה השטרית, שכן, התביעה הוגשה סביב השטר שתואר מעלה ולא בקשר לאותן ארבע המחאות. האמור לעיל לגבי ההמחאות נועד על מנת להסביר מדוע לא אוכל לקבל את גרסת התביעה ומדוע היא רצופה בתמיהות, סתירות ופרכות. שלישית, יש לראות כי גם באותו מסמך שהגיש התובע ב-17/6/12 אין הסבר באשר לחובות הנטענים. בסעיף 7 לאותו מסמך מפרט התובע כי לשיטתו קיים חוב לגבי אי תשלום דמי שכירות בסך 30,800 ₪, אך אף במסמך זה אין כל הסבר לגבי החודשים שבהם לא שולמו דמי השכירות לשיטתו של התובע ואין כל אינדיקציה לגבי הדרך שבה מצא וחישב התובע שהחוב אמור להיות 30,800 ₪ (מה גם שבסוף הוא בחר להגיש את השטר לגבי סכום של 18,800 ₪ "בלבד"). רביעית, יש לראות כי התובע טוען שהנתבעים עזבו את הנכס בנובמבר 2010 והנתבעים טוענים שהם עזבו את הנכס בסוף אוקטובר 2010, אך החשוב הוא ששטר החוב נושא תאריך 15/8/10, כלומר, כחודש וחצי או חודשיים וחצי לפני מועד העזיבה. לא כל כך ברור לי כיצד באוגוסט 2010 כבר ניתן היה לרשום שיש לשלם מכח השטר 125,000 ₪ (או למצער 25,000 ₪) ויש חוסר תום לב מסוים במילוי שטר החוב עוד לפני שהסתיימו היחסים בין הצדדים. הדבר מצטרף לשנאמר מעלה לגבי אופן מילוי השטר - שכן השטר המקורי לא הוצג לעיוני אך לא ברור אם מלכתחילה נרשם בו 125,000 ₪ או שהיה רשום 25,000 ₪ ולאחר מכן הרישום שונה לכדי 125,000 ₪ (במילים ובספרות). חמישית, הטענה של הנתבעים לפיה הם שילמו לתובע את דמי השכירות מדי חודש בחודשו לא נסתרה. הנתבעים תיארו כל אחד בנפרד את אופן התשלום במזומן והטענות לא נסתרו. שני הצדדים לא טרחו לקיים רישום מסודר של התשלומים החודשיים ואני סבורה כי גם התובע וגם הנתבעים היו חייבים לנהל רישום מסוים לגבי התקבולים ששולמו כל חודש (ויש לראות שהתובע לא מכחיש שבמשך חודשים רבים מאוד כן שולמו דמי השכירות). היות ונטל ההוכחה רובץ על שכם התובע - היעדר הרישום יפעל לחובתו ביתר שאת, ואני מקבלת את גרסתם העובדתית של כל שלושת הנתבעים לגבי כך שהם שילמו לתובע את הסכומים במזומן מדי חודש. שישית, יש לראות שאם הצטברו לגבי הנכס חובות כה משמעותיים כפי שטוען התובע (או כפי שמצוין במסמך שהוא הגיש ביום 17/6/12) אזי שיש לתמוה מדוע התובע לא שלח לתובעים מכתב דרישה מנובמבר 2010 ועד היום שבו החליט לפתוח את תיק ההוצל"פ. תיק ההוצל"פ נפתח ביום 18/3/12, כלומר, למעלה משנה וחצי לאחר סיום יחסי השכירות בין הצדדים והעדר כל דרישה במשך פרק הזמן המשמעותי מהווה נדבך נוסף במסקנתי לפיה התביעה לא הוכחה. שביעית, כפי שציינתי מעלה, הוסכם שהתוקף של החוזה המקורי הסתיים בסוף 2009 וכי במהלך כל שנת 2010, עד הפינוי, למעשה לא היה חוזה בכתב בין הצדדים. התובע הציג הסבר משלו לגבי כך שהנתבעים סירבו לחתום על חוזה המשך, למרות שהוא הציג טיוטה של חוזה שנושאת את התאריך 1/1/10 ואשר נועדה לשמש כחוזה למשך כל שנת 2010. הנתבעים הסבירו מדוע הם לא הסכימו לחתום על החוזה, כפי שנוסח, אך לענייננו, אין חשיבות מכרעת לסיבה אשר בעטיה לא נחתם חוזה ההמשך (וכידוע - אפשר לקיים יחסי שכירות לגבי נכס כגון זה גם ללא חוזה בכתב). אלא שחשוב לראות ששטר הביטחון אשר בבסיס התביעה נועד להבטחת החיובים מכח החוזה החתום אשר תוקפו פג בסוף שנת 2009. יש לתת משקל גם לטענתו של בא כוחם של הנתבעים לפיה השטר שניתן להבטחת החיובים מכח החוזה כבר לא בתוקף, שעה שהחוזה הסתיים ושעה שלא קיימות כל טענות באשר לחובות שקשורים לתקופה שבמהלכה חל החוזה (כלומר, עד סוף 2009). לא ניתן לעשות שימוש בשטר לגבי חובות שהצטברו, אם הצטברו, בשנת 2010, כיוון שלגבי תקופה חוזית זו אין חוזה, אין הסכמות מסודרות בכתב אלא רק הסכמות בעל פה - ולא הוכח שאחת מההסכמות היתה ששטר הביטחון ימשיך להיות בתוקף ושניתן לעשות בו שימוש. אשר על כן - לאור כל האמור מעלה, מצאתי שהתובע לא הוכיח את הנתונים העובדתיים אשר בבסיס תביעתו השטרית ודין התביעה להידחות. לאור מצבו הרפואי של התובע, לאור הנכונות שלו לקיים את הדיון היום למרות מצבו הרפואי ובכך לחסוך מהצדדים את הצורך להתייצב לדיון נוסף ולאור העובדה שהתובע והנתבעים הינם קרובי משפחה, מצאתי בנסיבות שלא לעשות צו להוצאות, למרות דחיית התובענה. חוזהשטר ביטחוןחובשטר