לדברי התובע, רכבו, אשר עמד לצד הכביש במצב של חנייה, נפגע על ידי הרכב הפוגע, אשר סטה ימינה במהלך נסיעתו, בשל עצירת רכב שנסע לפניו. לטענתו, האחריות לנזק שנגרם לרכבו, העומד על סך 13,680 ₪ בהתאם לחוות דעת שמאי מיום 23.1.11, חלה על נתבע מס' 1 (להלן: "הנהג") בשל רשלנותו, וכן על נתבעת מס' 2 (להלן: "המבטחת") מכוח הפוליסה שהוציאה לרכב הפוגע. המבטחת הגישה כתב הגנה מטעמה. לטענתה, התאונה לא ארעה בנסיבות הנטענות ו/או שהתאונה מבוימת ו/או שהנזק נופח. התקיים בפניי דיון ביום 18.3.13 בו נשמעו עדויות הצדדים ועדויות העדים מטעמם. מטעם התובע העידו מר ריזק אבו עלואן (להלן: "ריזק"), אחיו של התובע, אשר מחזיק ברכב הנפגע, וכן חברו דיאב איסמעיל (להלן: "דיאב"), אשר שהה ברכב בזמן התאונה. מטעם הנתבעים העיד מר אלבז אבינועם, חוקר מטעם המבטחת אשר ערך את דו"ח החקירה לאחר אירוע התאונה (להלן: "החוקר"). יצוין כי, לא הוגש כתב הגנה מטעם נתבע מס' 1, נהג הרכב הפוגע, אף לא נרשמה התייצבותו לדיון. ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. דיון ומסקנות: שאלת האחריות: מצויות בפניי גרסאות סותרות באשר לנסיבות התרחשות התאונה. על פי גרסת התביעה, כאמור, סטה הרכב הפוגע במהלך נסיעתו ימינה ופגע ברכב התובע, אשר החנה לצד הכביש. גרסת התובע, כפי שעולה מההודעה על מקרה ביטוח שהגיש, נרשמה כדלקמן: "תוך כדי חניה ליד הכביש בנצרת באזור תעשייה רכב צד ג' שבא במהירות לצומת עם רמזור, רכב שעצר בצורה פתאומית בא רכב צד ג' (=הרכב הפוגע) לא הספיק לבלום וברח לצד ימין ופגע ברכב המבוטח (=הרכב הנפגע) וגרם לו בחלקו הימני". כאמור, נתבע מס' 1 לא התגונן מפני התביעה, אולם מעיון בדו"ח החקירה שנערך ביום 7.7.11, אשר הוגש מטעם המבטחת וסומן נ-2, עולה כי, גרסת הנהג כפי שנרשמה בטופס ההודעה על קרות מקרה ביטוח, תואמת את גרסת התובע, וזו לשונה: "נהגתי ברכב של אח שלי אני מאשר שפגעתי ברכב צד ג' (=הרכב הנפגע) באזור תעשיה בנצרת. אני לא הצלחתי לבלום את הרכב, סטיתי ופגעתי ברכב צד ג' שהיה בחניה גרמתי לו נזק. אני אשם". ואולם, כשנחקר נהג הרכב הפוגע באשר לגרסתו, העלה הוא גרסה שונה באשר לנסיבות התרחשות התאונה, וזו לשונה: "רכב שהיה לפני מצד ימין שלי רצה לפנות שמאלה והאט ואני נסעתי במקביל אליו אבל הוא היה יותר קדימה ממני בכמה מטרים בערך 3 מטרים וראיתי שהוא מאט ורציתי לתת לו לעבור לנתיב השמאלי ובלמתי והרכב שלי פגע בחלק השמאלי אחורי של הרכב שרצה לפנות שמאלה לנתיב שלי זה רכב מסוג פולקסווגן גולף...(=הרכב הנפגע)". על פי גרסה זו, התאונה נגרמה כאשר הרכב הנפגע היה במצב של נסיעה. היות וכך, לאור שינוי הגרסה על ידי הנהג, הסיק החוקר כי מדובר בתביעת מרמה, לדבריו, "התאונה לא ארעה כמדווח והנזקים אינם תואמים לנסיבות". לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, וכן לאחר עיון בראיות שהוגשו מטעמם, שוכנעתי כי, גרסת התביעה, באשר לאופן בו התרחשה התאונה, משקפת את המציאות ומתיישבת עם ההיגיון. גרסה זו נתמכה בראיות, כמו כן בהודאה האותנטית של הנתבע כפי שנרשמה על גבי טופס ההודעה שהגיש למבטחת, אשר ניתנה בסמוך לאחר התאונה. מצאתי כי, גרסת התובע תואמת את הנזקים שנגרמו בפועל לרכבו כפי שעולה אף מחוות דעת השמאי שהוגשה מטעמו ומהתמונות שצורפו וסומנו ת-1. עדי התביעה דבקו בגרסה אחת לפיה - בזמן התאונה רכב התובע עמד בצד הכביש וכלל לא היה במצב של נסיעה, והתרשמתי כי כך היה. מלבד הודאת הנתבע כפי שנרשמה בהודעתו למבטחת על קרות מקרה הביטוח, עיון בדו"ח החקירה מעלה כי, נהג הרכב הפוגע אישר בפני ריזק כי הוא אשם בתאונה, והם קבעו להיפגש למחרת על מנת להחליף פרטים. כשנשאל ריזק בחקירתו 'מה אמר לך הנהג שפגע בך' (לאחר התאונה), השיב 'אמר סליחה'. אינני מתעלם מהסתירות העולות מעדויותיהם, כפי שמצביעה עליהן המבטחת, אולם שוכנעתי כי סתירות אלה אינן מהותיות ואין בהן כדי להטיל ספק בגרסת התביעה באשר לנסיבות התרחשות התאונה. לאור כל זאת, אינני מוצא כלל להאמין לגרסתו השנייה של נהג הרכב הפוגע, אשר אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, וקובע כי האחריות מוטלת על כתפיו של נתבע מס' 1. אשר לאחריות נתבעת מס' 2, כידוע אחריותה נובעת מכוח היותה מבטחת הרכב הפוגע. משכך, יש לבדוק האם פוליסת הביטוח, מכוחה אחראית המבטחת בתשלום פיצויים לצד ג' שניזוק, עומדת בעינה, או שמא חל הכלל הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") הפוטר את המבטחת מאחריות בשל מעשה מרמה, כנטען. אינני מקבל את טענת המבטחת בעניין זה. בפסיקה נקבע כי, על מנת שניתן יהיה לפעול וליישם את הוראות חוק חוזה הביטוח, צריכה להתקיים חובה מקדמית של יצירת קשר חוזי בין מבוטח פוטנציאלי לבין חברת הביטוח (סעיף 1 לחוק), רק אז תיפתח הדרך לצורך בחינת היסודות אשר בהתקיימם תוכח כוונת מרמה (ראה לעניין זה- דברי כב' השופט הווארי בע"א (נצ') 1182/06 סאלם ריניה נ' ראיד עבד אלפתח, ניתן ביום 3.5.07 דברי כב' השופטת תמר שי ניסים בת"ק 6072-11-07 מזרחי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח', וכן- דברי כב' השופט מנהיים בת"ק (ראשון-לציון) 1899/07 לוי אירינל נ' חיים אביטל ואח' תק-של 2008(1), 26330 אשר ראיתי לנכון לצטט- "דחיית תביעתו של צד שלישי עקב מרמה מצד המבוטח שהצד השלישי לא היה שותף לה פוגעת גם בצד השלישי שאמנם מבחינה משפטית יוכל לקבל פסק דין נגד המזיק אולם אין זה ברור שיוכל גם לגבות את סכומו. אני סבור שבצד המגמה להרתיע מבוטחים על ידי סנקציה מחמירה של דחיית התביעה כולה גם כאשר המרמה אינה משפיעה על תגמולי הביטוח, צריך לא לפגוע בצדדים שלישיים תמי לב"). המסקנה המתבקשת היא, אם כן, כי חוק חוזה הביטוח חל אך ורק על היחסים הישירים בין מבוטח ומבטח, ואינו חל על תביעות של ניזוק נגד מזיק. לאור העובדה כי, התביעה שבפניי נשענת על עילת רשלנות ולא על קשר חוזי כלשהו, לא חל חוק חוזה הביטוח בענייננו, כך שאין זה ראוי להחיל את התוצאה העונשית של סעיף 25 על התובע. אשר על כן, אני קובע כי הנתבעות אחראיות, ביחד ולחוד, לנזקים שנגרמו לרכבו של התובע, ככל שאלה יוכחו על ידו. הנזק: התובע הגיש מטעמו חוו"ד שמאי, אשר העריך את הנזק שספג רכבו בסך של 13,680 ₪. התובע אף צירף חשבונית עסקה ע"ס 1,119 ₪ עבור שכ"ט בגין עריכתה. על חוות הדעת לא נמצא חולק, שכן עדי התביעה לא נחקרו אודות הנזק, אף לא הובאה חוות דעת נגדית, לפיכך אני מקבל את האמור בה. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 14,799 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלומם בפועל, ובתוספת הוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪. כבישפגיעת רכברכבחניהנזק לרכב