התובעת בתביעתה תבעה את הנתבעת מס' 2 (להלן: "כלל"), שביטחה את השימוש ברכב ביום התאונה, כן לחילופין תבעה גם את כל הנתבעות בעילה לפי הפקנ"ז משום, כך נטען, נפילתה ארעה בעקבות כניסת רגלה לבור שהיה פעור ברצפת החניון. יצויין, שכלל גם בטחה את הנתבעת מס' 1 בביטוח אחריות צד ג' והיא נתבעה גם בעילה נזיקית, עם זאת היא היחידה שחלקה על טענת התובעת כי עסקינן בתאונת דרכים. הצדדים, כאמור, נחלקו לעניין סיווג התאונה כתאונת דרכים, מכאן קבעתי דיון שהתקיים בפני ביום 7.7.13 לשם שמיעת העדים לעניין נסיבות התאונה. בדיון העידה אך התובעת והיא נחקרה ע"י כל הצדדים. לפני שמיעת סיכומיהם הצדדים הודיעו בזו הלשון:" אין מחלוקת שהקביעה בשאלה המשפטית תהא על סמך גרסת התובעת, כפי שהעידה בפני בית המשפט." שעה שהוסכם כי מחלוקת משפטית זו תוכרע על יסוד גרסת התובעת, כן לא הובאו עדים ולא הוצגו ראיות סותרות אחרות, הרי כל אשר נותר טעון הכרעה הינה השאלה האם נכון לסווג את התאונה בה נחבלה התובעת כתאונת דרכים זאת בהתבסס על ההתרחשות כפי שהובאה בפתח החלטתי?. לשאלה זו אדרש להלן. דרכנו בישום תחל בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), הכוללת בחובה שני שימושים מוכרים שאצור בהם פוטנציאל לתחולה בענייננו. שני שימושים אפשריים אלה הם "נסיעה", וגם השימוש "כניסה לתוכו", לשניהם אדרש בהרחבה בהמשך הדברים. השימוש "נסיעה" זכה לפרשנות מקיפה ברע"א 9084/05 אגד ואח' נ' יעקב ינטל {פורסם במאגרים} שם בוטלה ההבחנה בין שימוש עיקרי ללוואי. עוד נקבע, שעל אף שהשימוש "נסיעה" הוא בעל רמת הפשטה גבוהה באופן שיכול לכלול בחובו פעולות רבות שנכון לראות בהן כחלק מהנסיעה, אם כי:" צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח "נסיעה" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו" (עמ' 7 בפס"ד בעניין "ינטל"). הדגש הוא על השאלה האם הפעולה שגרמה לפגיעת התובעת מהווה חלק טבעי ואינטגראלי מן הנסיעה ברכב, כאשר לשם מתן תשובה לשאלה זו ניתן להיעזר במבחנים כגון סמיכות הזמן והמקום, המטרה העומדת מאחורי פעולה זו ותכליתו של מבחן הסיכון. שימוש זה זכה להתייחסות גם ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ {פורסם במאגרים}. בפס"ד זה בהמ"ש הוסיף כי על מנת שפעולה תיכלל במסגרת השימוש נסיעה, היא חייבת להיות בעלת קשר פיסי לנסיעה עצמה, תנאי שהינו הכרחי אך אין הוא מספיק. נוסף לכך, הפעולה חייבת להיות חלק מהותי ממקבץ הפעולות שמקימות את השימוש הזה במובנו הפשוט והטבעי. בחזרה לענייננו, אני בסבור כי נפילתה של התובעת שעה שצעדה לכיוון הרכב, גם אם התכוונה בהגיעה לרכב לממש את כוונתה התחבורתית בנסיעה ברכב זה, הינה רחוקה משרשרת הפעולות הדרושות באופן טבעי ואינטגרלי כדי לקדם את הנסיעה, ואף אין בין הנפילה לנסיעה הצפויה אף קשר פיסי שהוא. נוסף לכך, :" אין להתעלם מכך כי הנפילה לבור, היא היא בסופו של דבר הגורם לפגיעת הנהג, וברי שנפילה זו אינה באה בגדרו של הסיכון התעבורתי הנובע מהשימוש ברכב"( ע"א (חי') 242-08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אליעד שביט ואח' פסקב 21 לחו"ד של כב' השופטת וילנר, ראו גם ע" 44767-05-12 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אביטל מגן {פורסמו במאגרים}). הווה אומר, לא רק שהשימוש "נסיעה ברכב" לא מתקיים בנסיבות אלא גם אירוע הנפילה לא נמצא בגדרי הסיכון הנובע מפעולת הנסיעה ואשר המחוקק התכוון להטיל בגינו אחריות בגדרי החוק. גם השימוש "כניסה לתוכו" לא מתקיים מהטעם שברגע הנפילה עדיין לא התרחש מגע פיסי בין התובעת לרכב (א. ריבלין, תאונת דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 180). כל עוד לא התקיים מגע פיסי :" הפעולות הקודמות לכניסה אל הרכב אינן באות בגדר "כניסה"..",( ריבלין, עמ' 181). הכניסה לרכב מתחילה ביצירת מגע עם הרכב לצורכי כניסת המשתמש לתוכו , כגון בעקבות הושטת יד ותפיסת ידית דלת הרכב לשם פתיחתו, דבר שלא מתקיים בענייננו. בהקשר זה התובעת טענה בסיכומיה כי בעקבות נפילתה גופה נטה לכיוון הרכב ופגע בו, בכך, לשיטתה, נוצר המגע הפיסי הדרוש. גם טענה זו אין בה כדי להושיע את התובעת : "כך מי שנתקל, בדרכו לרכב, באבן, ומעד ונפל ופגע במהלך נפילתו ברכב לא עשה שימוש ברכב ופגיעתו אינה עקב שימוש ברכב מנועי. לא נגרם לו נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, אלא עקב שימוש, מצער, שלא צלח, בשביל עליו רץ" ( ריבילן, עמ' 181). נטען עוד, כי השימוש "כניסה לרכב", התקיים שעה שהתובעת עזרה לילדיה להיכנס לתוך הרכב וחגרה אותם. התובעת אינה יכולה לחסות בצלו של החוק בשל ובעקבות שימוש של כניסה לרכב שנעשה ע"י אחר. כוונת המחוקק, כך נקבע, להענקת פיצוי בגין נזקי גוף למשתמש עצמו, היינו למי שתוך כדי כניסתו לרכב נפגע ולא לאחר, גם אם האחר הושיט עזרה למשתמש בכניסתו לרכב (רע"א 66/10 אשר יעקב לוי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות {פורסם במאגרים}, ראו גם ריבלין עמ' 183). אף מעבר לכך, לאחר כניסת הילדים לרכב וסגירת הדלת, שימוש זה תם ונשלם ואין בינו לבין הנפילה אף זיקה, לא במישור העובדתי וגם לא הסיבתי משפטי משום שהתרחש ללא אף קשר לסיכונים הרלבנטיים שהשימושים המוכרים ברכב מייצרים. הדבר נכון לעניין הכנסת הקניות לתא המטען. אם נראה בפעולה זו כשימוש וכחלק מהכניסה לרכב או הנסיעה, בעניין זה לא אטע מסמרות, עדיין שעה שפעולה זו הושלמה והתובעת החלה מתרחקת מתא המטען ונפלה בעקבות אותו בור נטען, ברי שלא מתקיים באשר לשימוש זה קשר סיבתי משפטי. הסיכון שהתממש אינו נופל בגדרי הסיכון התעבורתי, ואין בינו לבין השימוש שנעשה אף קשר. ועוד, אין להסיק מהעובדה שהתובעת נפגעה בשלב הביניים לאחר שהשלימה שימוש מוכר, בהנחה שהכנסת הקניות לתא המטען מהווה שימוש כזה, וצעדה כדי לקיים שימוש מוכר אחר, כי עסקינן בתאונת דרכים. אימוץ גישה זו, בה דגלו חלק מהצדדים, תביא להרחבה מלאכותית לתאונת דרכים ולפרשנות הנוגדת את כוונת המחוקק. אמנם לעיתים נכון להשקיף על מכלול הפעולות שנעשו ע"י הנפגע, אך הדבר לא מייתר את בחינת קיומו של קשר סיבתי בין אחד השימושים המוכרים שנעשו ע"י אותו נפגע, לבין הנזק שהתרחש. כפי שהקדמתי, לא קיימת זיקה כלשהיא בין השימושים המוכרים שכנטען התקיימו בנסיבות לבין הנפילה, וגם אין לסווג את הסיכון אליו נקלעה התובעת ככזה הנופל במתחם שמתווה המבחן התעבורתי. סוף דבר. לאור האמור לעיל, התאונה בה נחבלה התובעת לא מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק. כפועל יוצא מהאמור לעיל, אני מורה בזאת על דחיית התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 זאת באשר לעילה לפי החוק. בנסיבות לא אעשה צו להוצאות. רכבדלת רכבתאונות נפילהתאונת דרכיםשאלות משפטיותנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה